מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"
ארמון הנציב
ארמון הנציב נבנה בין השנים 1929 – 1933 על ידי חברת דה פארו האיטלקית כמקום משכנו ולשכתו של הנציב העליון הבריטי. חברה זו בנתה הרבה בארץ ובין השאר בנתה בירושלים את: מוזיאון רוקפלר, בניין הדואר המרכזי , בניין ג'נרלי, טרה סנטה ועוד…
מקומו ליד שכונת ארמון הנציב על פסגת רכס "ג'אבל מוכבר" המכונה בפי הנוצרים "הר העצה (המועצה) הרעה", כי על ההר שכן בית הקיץ של הכהן הגדול קייפא, בו התכנסה מועצת הזקנים שהחליטה למסור את ישו לצליבה בידי הרומאים. מהארמון יש תצפית נפלאה אל העיר העתיקה והאזורים הסובבים אותה.
כיום הארמון משמש את "אירגון הפיקוח על הפסקת האש של האו"ם (UNTSO).
הנציב העליון הראשון – הרברט סמואל התגורר ב"אוגוסטה ויקטוריה" וכן גם הנציב שבא אחריו – הרברט פלומר. בשנת 1927 היתה רעידת אדמה קשה בירושלים וארמון "אוגוסטה ויקטוריה" ניזוק. הנציב העליון פלומר נאלץ למצוא מקום חליפי והיה זה "בית מחניים" ברחוב שבטי ישראל (סנט פול). אז החלו לתכנן את מקומו הקבוע של ארמון הנציב והוחלט שיהיה זה בג'אבל מוכבר.
האדריכל היה אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית.
שטח הארמון 65 דונם.
כאשר מתקרבים למתחם פוגשים מבנה מרשים של שער כניסה האמור לשרת את השומרים.
מהשער מוביל כביש אל הארמון עצמו שהוא מבנה א-סימטרי המשלב מזרח ומערב. נוכל לזהות בבניין את הסגנון הבין לאומי הפונקציונאלי ולידו כיפות ופתחים בצורת קשת המאפיינים את הסגנון המזרחי.
הארמון מחולק לחלק תפעולי וחלק רישמי. בחלק התפעולי מטבח, חדרי שרות וחדרי צוות ההחזקה של הבניין. בחלק הרישמי יש אולם נשפים גדול ומפואר בעל תקרה שטוחה (בניגוד לאולמות האחרים). בחדר זה אח יפהפה מצופה באריחי קרמיקה ארמנית. מעל לאולם מגדל מתומן שנועד לשמש אגף מגורים לנציב עצמו. על המגדל ישנה תצפית עם מראה נהדר לכל הכיוונים. באזור זה עוד שני אומות בעלי קמרונות: חדר ההסבה וחדר האוכל המשמש היום כקפיטריה.
סביב הארמון ישנו גן שבו נערכו גם אירועים רשמיים, וכיום הוא די מוזנח. הגן בעל שלשה חלקים המשלבים גן אנגלי טיפוסי עם מאפיינים של גנים ים תיכוניים עם עצים השייכים לאזור, כמו אורנים. בגן משולבים גם אלמנטים מיוחדים ומעניינים. יש בו חצר שקועה ומסוגננת ולידה בית קברות קטן לחיות מחמד. נוכל לראות בגן מזרקה מתומנת האופיינית לארמונות מזרחיים. בחלק התחתון של הגן נוכל לראות מסלעות, בריכת דגי נוי ולידה "בית סאונה" מעץ. בחלק הרחוק יותר יש גם מגרשי טניס.
את אחד הנשפים בארמון ובגינה תאר עמוס עוז בספרו "הר העצה הרעה":
"כאורח הכבוד בנשף היה האדמירל סר הוראס-סאתרלנד, גיבור מאלטה, אביר הקיסרות, נושא צלב ויקטוריה, סגן הולרד הראשון של האדמירלות האימפריאלית. הוא עמד על אדן המזרקה המוארת, ורוד פנים ורחב וגבוה בתפארת מדיו. הצחור, עטור אותות, עטור צלבים מכסיפים … סביבו נקהלו קצינים ואדונים, נכבדים ערבים בתרבושים אדומים ובשרשראות זהב, שירדו בקימור על כרסיהם ונבלעו בתוך הכיסים, גבירות אנגליות מלנכוליות ולהן עיניים לחות, מכל עבר רחשו משרתים סודאנים, תמירים ואלים כמו בלילה שנשאו והקריבו טסי כסף…
אורות צבעוניים דלקו מתחת לפני המים בבריכת השיש, אורות אחרים ריחפו מלמעלה, על גזעי העצים נתלו פנסי נייר והרוח הקלה התרפקה על צמרות האורנים. המדרון המתון היה מנומר ערוגות ורדים, ובין חלקות הדשא היו מפרצים מפורדים בחצץ צח ודק.
הארמון עצמו התנשא בקרני זרקונים נסתרים. קמרונות האבן הירושלמית היו מחוטבים בעדינות, כמעט ברוך, לרגלי המדרגות הוראנדה הצטופפו נכבדי היישוב היהודי, בהם אחרים מראשי הסוכנות ומנהיגיה, שני בנקאים הקשישים שאלטיאל וטולדאנו, ראש העיר תל אביב, האדון רוקח ומר אגרונסקי ממערכת הפלסטיין פוסט. הם הקיפו בעיגול נרגש את הקפיטן ארצ'יבאלד ציציסטר-בראון שהיה דובר הממשלה וניהלו עמו מעין ויכוח קל… מקץ שעה קלה טיפס מול ירושלים על מעקה הוראנדה והשמיע נאום קצר והיתולי. תחילה הזכיר את אויבי המין האנושי שבריטניה ובעלות-בריתה הדבירו אותם עד עפר בחודש מאי של השנה הקודמת… ולבסוף התבדח ואמר כי אם אכן תתגשם פתאום בירושלים אהבת המאמינים השונים, ודאי ימהרו האוהבים החדשים לסלק ממחיצתם אותנו הבריטים, בבעיטה הגונה…"
בבניין התגוררו משנת 1933 ועד סוף תקופת המנדט הבריטי ב – 14/5/1948 חמישה נציבים עליונים: ג'ון צ'נסלור שגר בתחילה בבית מחניים, וכשהושלם הבניין עבר אליו, ארתור ווקופ, הרולד מקמייקל, ג'ון גורט ואלן גורדון קנינגהאם.
תאור נפלא יש בספרו של יהודה האזרחי "עיר אבן ושמיים":
"קינאנו בנציב העליון הבריטי. הנבזה הזה! הוא תפס לו את המקום הכי פנטסטי שבכל העולם וגדר אותו סביב-סביב בגדרות, ונטע חורשה וגם גנים על הטראסות, והקים לו ארמון. בכל בוקר, כשהוא מתעורר משנתו ופוקח עיניים ויושב, לבוש פיג'מה אדומה וחלוק בוקר מפוספס בצבעי הדגל הבריטי, כדי לשתות תה בריטי מחורבן ולאכול ארוכת בוקר בריטית בלי טעם, הוא יכול לראות, מבעד לחלונות ארמונו כבר בבוקר השכם את הנוף הכי-נשגב-והכי-קדוש-שבכל-העולם, כאילו זה שלו, ובכלל אתם יודעים מה הוא רואה משם, כלאחר יד, בכל בוקר? מדבר יהודה כולו, גבעות-גבעות משתפלות כלפי המזרח, רבות-גוון, חלומיות, נופלות אל התנוצצות-הכסף של ים המלח, במעמקים ובמרחקים עצומים, מעבר לירדן ולים המלח, רכס הרי עמון והרי מואב, אפילו בשחר ובזריחת השמש, ולאחר מכן, כבר הם סגולים; בצבע סגול זה, שיש לו רבבות ניואנסים, והוא משתנה בחליפות שעות-היום ובתמורות השנה, ומקרין צבעי חום ואדמדם וורוד וצהוב ואפור וכסף, אך תמיד עודנו סגול. כך לצד מזרח, ומצפון – העיר העתיקה כולה"
כאשר עזבו הבריטים בשנת 1948 עבר הבית לארגון הצלב האדום ושימש כבניין המטה שלו. עובדה זו לא מנעה קרבות באזור כאשר הערבים התבצרו מזרחית לארמון והיהודים באזור חוות הלימוד. גם לאחר ההפוגה השניה המשיכו הערבים לצלוף מאזור זה.
מושל ירושלים משה דיין החליט לכבוש את הגבעה המערבית כדי שהירדנים לא יוכלו לצלוף ממנה על תלפיות, ואכן בלילה שבין 17 – 18 לאוגוסט 1948 יצאו כוחות של חטיבת עציוני וכבשו את הגבעה אבל כאשר האיר היום הירדנים החלו להפגיז את הכוחות הישראליים החשופים וכבשו את הגבעה. לכוחות עציוני היו:14 הרוגים, 24 פצועים ו – 10 שבויים.
בספטמבר 1948 הוחלט שהאזור יהיה מפורז וב – 7 לאוקטובר הוחזר הבניין לאו"ם.
לגבי עתידו של הארמון היו כל מיני רעיונות כאשר לכל צד היו אינטרסים באזור זה, ואפילו היה רעיון להפוך את ארמון למוזיאון.
במאי 1952 העביר הגנרל ריילי – גנרל אמריקאי ששירת כראש מטה משקיפי האו"ם הראשון בישראל לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק, את מטהו מביירות לארמון למורת רוחה של ישראל שחששה שצעד זה יוביל לבינאום ירושלים.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים כבשו הירדנים את ארמון הנציב (5/6/1967) וירו ממנו לכוון ירושלים העברית, ואף התכוונו להשתמש בארמון כבסיס לנסיונות כיבוש לכוון מערב. אבל לאחר כמה שעות התארגן כוח ישראלי בפיקוד סא"ל אשר דרייזין וכבש את הארמון. הירדנים נסוגו למוצבים שלהם ואנשי האו"ם פונו לירושלים העברית. על הארמון הונף אז דגל ישראל. בקרב זה נהרגו 4 אנשי חטיבת ירושלים ו – 25 ירדנים.
לאחר המלחמה החלו דיונים בדבר עתידו של הארמון כאשר גורמים ישראליים רבים התנגדו להחזיר את הארמון לידי האו"ם. בסופו של דבר הועברו לידי האו"ם כ – 45 דונם שהם כשליש מהשטח שהיה ברשותם לפני המלחמה, כאשר ישראל סרבה למינוח "הוחזרו" אלא נמסרו על ידי ישראל לשימוש האו"ם.
יותר מאוחר נבנתה ליד הארמון שכונת ארמון הנציב ובשנות ה – 90 הוקמה טיילת ארמון הנציב.
