ירושלים במלחמת השחרור

 

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

מבוא

מלחמת השחרור החלה מיד לאחר החלטת האו"ם ב – כ"ט בנובמבר 1947 על קבלת תכנית החלוקה שבה ארץ ישראל המערבית תחולק למדינה יהודית, מדינה ערבית ושטח בינלאומי.
ירושלים מנתה אז כ – 160,000 תושבים מהם כ – 100,000 יהודים.
האוכלוסיה הערבית בירושלים וסביבתה מנתה כ – 350,000 תושבים.
שישית מתושבי הארץ היהודים גרו בירושלים.
ירושלים היתה בנויה משכונות שכונות יהודיות, ערביות ומעורבות, האחת בתוך השניה.
בעיר היו אזורי בטחון בריטיים שגודרו בגדרות תיל. מרבית האוכלוסיה היהודית באזורי הביטחון פונתה ואילו האוכלוסיה הערבית המשיכה לגור באזורים אלו.
אזורי הביטחון הללו מוקמו במקומות אסטרטגיים ושלטו על כבישיה החשובים של ירושלים.
ואלו אזורי הביטחון:
1. ארמון הנציב.
2. מחנה אלנבי ומחנה אל עלמין (ניתקו את תלפיות, ארנונה , רמת רחל ומקור חיים)
3. אזור בטחון א' – תחנת הרכבת, תחנת הכוח, מחסני אספקה ודלק, מפקדת מחוז ירושלים הבריטית.
4. אזור בטחון ב' – אזור מלון המלך דוד רחביה וטלביה.
5. אזור בטחון ג' (בוינגרד) – אזור מגרש הרוסים, בניין ג'נרלי, בניין הדואר, בנק לאומי, בניין הנוטרדם.
6. אזור בטחון ד' – מחנה שנלר.
7. מחנה הצבא בבית החולים האיטלקי.
8. בית ספר לשוטרים בשיח' ג'אראח.
9. מחנה הצבא בבית חולים אוגוסטה ויקטוריה.

גיזרת ירושלים הכילה גם אזור כפרי סביבה:
צפון – המושב "נוה יעקב" (40 משפחות) והמושב "עטרות" (80 משפחות)
מזרח – מפעל האשלג בצפון ים המלח (600 עובדים) ומפעל האשלג הדרומי (250 עובדים) קיבוץ בית הערבה (כ – 90 חברים)
דרום – "כפר עציון" (220 נפש), "משואות יצחק" (110 מבוגרים), עין צורים (45 תושבים), רבדים (40 תושבים).
מערב – מוצא וארזה (30 משפחות), קרית ענבים (כ – 90 משפחות), מעלה החמישה (60 משפחות), נווה אילן (50 משפחות), הרטוב (70 משפחות).
יחסי הכוחות
יהודים
הכוח המגן היהודי בעיר היה שייך לארגונים הגנה, אצ"ל ולח"י.
האצ"ל מנה כ – 100 לוחמים ו – 250 אוהדים פעילים.
הלח"י מנה כמה עשרות לוחמים.
בהגנה בשלהי 1947 היו 500 אנשי חי"ש (חיל שדה – אנשים בעלי כושר לחימה) ו – 1200 אנשי חי"מ (חיל משמר – אנשים יותר מתאימים לשמירה והגנה).
בדצמבר 1947 הוחל בארגון שני גדודים – גדוד מוריה בפקודו של זלמן מרט (565 איש) וגדוד מכמש בפיקודו של שלום בורג (624 איש). גדודים אלה היוו את חטיבת עציוני (חטיבה 6). במרץ 1948 הוקם הגדוד השלישי על ידי מאיר זורע – גדוד בית חורון.

מפקד החטיבה בהתחלה היה ישראל עמיר והחל 14/2/1948 המפקד היה דוד שאלתיאל.

משמר העם – הוקם בשלהי 1947. אנשיו היו משוחררי גיוס ועסקו בניהול החיים בעיר (מזון, מים, בצורים). מנו כ – 3000 איש.
חטיבת הראל של הפלמ"ח הוקמה בהרי ירושלים ב-16 באפריל 1948, מיד לאחר מבצע נחשון, והורכבה מגדודי הפלמ"ח שלחמו אז באזור. היא פעלה בקרבות על הדרך לירושלים וגם בקרבות בתוך העיר.

 

ערבים
בתחילה היה כוח גדול לא מאורגן ולא מאומן. בראשית דצמבר 1947 התמנה עבדול קאדר אל חוסייני למפקד הזירה. הוא איגד את הכוחות והיו לו כ – 400 לוחמים ומעבר לכך היה לו כוח הפעלה של כ – 3,000 לוחמים. הוא שיכלל את שיטת האזעקה שיכלה לגייס כוחות אלה. נוסף על כך היו בירושלים כ – 600 מתנדבים רובם עירקים. ב – 18 למאי הגיע לעיר הליגיון הירדני שהיה כוח מאומן ומסודר. לפני זה הוא פעל בפרוזדור ירושלים ובגוש עציון.

בריטים
בירושלים פעלה הבריגדה השניה ובה כ – 3,000 חיילים ו – 1,100 שוטרים.
מזון ומים
באפריל 1948 הוקמה ועדת ירושלים שבראשה דב יוסף. הוא אירגן את כל המזון דאג למלא את בורות המים וקבע קיצוב כדי לשרוד באופן אופטימלי זמן ארוך ככל האפשר. מבחינת המזון הבעיה העיקרית היתה המזון שצרך קרור. היה מקום רק ל – 980 טון מזון מקורר ומתוכו 550 טון בתל ארזה שהיתה חשופה לאש אויב.

בספרו "קריה נאמנה" מספר דב יוסף מה היה מצב המזון בירושלים היהודית ב – 4/4/1948:
קמח אחיד – ל – 30 יום, איטריות – ליומיים, קמח לבן – 50 טון, קמח תירס – 2.5 טון, מליחים – 7.5 טון, אבקת חלב – 1.5 טון, פולים – 13 טון, עדשים – 28 טון, סוכר – 12.5 טון, שמני מאכל – 69 טון, קפה – 15 טון (ל – 60 יום בצמצום), תה – 3.5 טון (ל – 41 יום בצמצום).

מים
ירושלים ניזונה ממעיינות ראש העין. המים רוכזו בבריכת רוממה (מ – 1939) שהכילה 20,000 קוב. ועדת ירושלים שיפצה את הבורות . כמות המים ברשות העיר יכולה היתה להספיק ל – 115 יום בתנאי של 10 ליטר לנפש ליום. ב – 9/5/1948 הפסיקו הערבים את הספקת המים ובאוגוסט פוצצו את טחנת השאיבה בלטרון. מנת המים ירדה ל – 8 ליטר לנפש ליום ואף ל – 6 ליטר לנפש ליום. באוגוסט לאחר פתיחת דרך בורמה הושלמה הנחת צינור מחולדה לירושלים והתלות בבורות פחתה.

פעולות ופעולות נגד
ב – כ"ט בנובמבר הצביע האו"ם בעד תכנית החלוקה.
ב – 1/12/47 הכריז הועד הערבי העליון על שביתה כללית.
ב – 2/12/47 התכנסו בעיר העתיקה ערבים שיצאו להפגין לכוון המרכז המסחרי בממילא. התוצאה היתה שוד ביזה הרס ושריפה כאשר הבריטים מנעו מאנשי ההגנה מלהגיע למקום. ומספרת עדת ראיה חנה קבסו שגרה בבית שטרן שבמרכז המסחרי:
"… המשטרה הבריטית המשיכה להדוף את ההמונים. עמדתי על הגג ובמו עיני ראיתי איך השוטרים ממש מובילים את האספסוף לכיוון המרכז המסחרי. הם עמדו עם קתות הרובים מול ההמון, ועם משוריינים שהביאו במיוחד. ידעתי שבעלי נמצא שם, במרכז המסחרי. הדבר הגביר מאוד את פחדי ואת דאגתי לשלומו. הערבים פשטו על המרכז המסחרי, שפכו פחי נפט ושרפו את המרכז המסחרי. בתגובה לכך המשטרה הבריטית הכריזה מיד על עוצר בכל האזור. אחד הקצינים הבריטיים – היהודי לנגר – אסף את כל היהודים מן הסביבה, גם אותנו: אותי, את שני ילדי, את הורי ועוד יהודים. כולנו ברחנו לכיוון מרכז העיר, שם כל אחד מצא מקלט אצל חברים או קרובי משפחה. נראה לי שזו היתה אחת היריות הראשונות לפתיחת מלחמת העצמאות."
כתגובה לכך הצית האצ"ל את קולנוע רקס שהיה בבעלות ערבית ושימש כמקור בדור בעיקר לערביי ירושלים.
מכאן והילך החלו פעולות ופעולות נגד.
מלון סמירמיס
בדצמבר 1947 הגיע לירושלים מפקד דינמי בשם מישאל שחם ובמסגרת פעולות הנקם פוצץ מפקדה ערבית ששכנה במלון סמירמיס שבקטמון (5/1/1948). בפיצוץ נהרגו 26 איש וכ-60 נפצעו, רובם בני משפחת אבו סואן הנוצרים, בעלי המלון וקרובי משפחתם, נשים וילדים, וכן סגן הקונסול הספרדי בירושלים שהתגורר במלון. הפיצוץ מתואר בספר "ירושלים ירושלים" של לפייר וקולינס:
"הנפץ האדיר העיר את רוב תושבי קטמון. מחלון חדרו שבסמוך ראה הסטודנט למשפטים פטר צאלח, השומר שעתה זה שכב לישון, איך המלון מתרומם בקול שאון ואחר כך קורס ומתמוטט. ענן עשן ואבק ניתמר מן ההריסות בעוד גלי ההדף מתגלגלים אנה ואנה על פני הרי יהודה."

מישאל שחם הודח בעקבות כך מתפקידו.
ב – 14/2/1948 מונה דוד שאלתיאל למפקד ירושלים ועל מאיר זורע הוטל התפקיד להקים גדוד חדש בחטיבת ירושלים חוץ מגדודי "מוריה" ו"מכמש" שכבר הוקמו. שם הגדוד החדש היה "בית חורון".
פיצוץ מערכת הפלסטיין פוסט
ב – 1/2/1948 פוצצו הערבים בעזרה בריטית את מערכת העתון "פלסטיין פוסט". המערכת היתה ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת) שבמרכז העיר.
העיתון הוקם על ידי עורכו גרשון אגרון שכתב בגיליון הראשון שיצא ב – 1/12/1932 על מטרת העיתון:
""מטרתנו לתת לציבור בארץ ישראל עיתון עברי בשפה האנגלית, ולאפשר לפקידי הממשל הבריטי בפלסטינה הבנת מה בענייני יהדות וציונות. כמו כן, מטרתנו לספק מידע יום יומי על מעשי היהודים ומאווייהם בתפוצות ובארץ".
בפיצוץ נהרגו 4 אנשים ונפצעו 30. ומתאר הספר "ירושלים ירושלים":
"סביב לבניין היה הרחוב מוצף שברי זכוכית. חזית האבן האדומה של הבניין נחרכה והצהיבה כחול מחמת ההדף, וכמו כתמי דיו הכתימו בהרות שחורות גדולות את האבנים. מן הבניינים שמסביב ל"פוסט" ניבטו הדיירים כלא מאמינים מחלונותיהם המנופצים."

החטיפה ב"בית ישראל"
ב – 12/2/1948 בשכונת בית ישראל הגיע כוח בריטי שהתחזה לכוח המחפש נשק בלתי ליגלי, וכשזה לא נמצא עצר 4 בחורים לחקירה. הם הובלו לשער שכם, נמסרו לידי ההמון שערך בהם לינץ'.
ומספר מנחם לזר מתוך הספר "ההגנה בירושלים":
"ביום ה – 12 לפברואר בשעות אחר הצהרים המוקדמות נמצאתי בעמדת "המלצרים", זה היה הכינוי לבית ערבי שהיה בקרבת בית מנדלבאום. ראיתי מרחוק מכונית צבאית גדולה נעצרת וממנה יורדים כמה חיילים בריטיים בפיקודו של סרג'נט מייג'ור, ובתואנה של חיפוש הכריח הקצין את הבחורים שעמדו ליד העמדה לעלות על המכונית. עדיין אני רואה אותם עולים אחד אחד: נפתלי שול, אליהו קסלר, שלום ליאון ושמעון ניסני. כפי שנודע לי אחר כך נלקחו הארבעה על ידי החיילים אל שער שכם ונמסרו לידי פורעים ערביים שרצחו אותם בעינויים נוראים: התעללו בגופותיהם, הפשיטום כמעט עירומים ואף נעליהם הורידו מרגליהם….. ניתנה פקודה כללית לכל אנשי ה"הגנה" להתנגד מעתה בכוח לכל חיפוש שיערך על ידי הצבא הבריטי"
הפיצוץ ברחוב בן יהודה
ב – 22/2/1948 בסביבות 06:00 בבוקר נכנסה שיירה ובה 3 משאיות מלוות בשריונית בריטית לרחוב בן יהודה. אנשי משמר העם שבקשו רשיונות הושתקו בגסות והשיירה נעצרה מול מלון אטלנטיק . כל הנהגים עברו למשוריין והסתלקו. המטען הכבד (400 ק"ג) התפוצץ והתוצאה היתה 49 הרוגים, למעלה מ – 140 פצועים ונזק כבד לבניינים ברחוב.
ומספר חיים ויגוליק (מתוך ספר "ההגנה בירושלים"):
"….ושוב חודרת לירושלים משאית מלאה חומר נפץ. גם זו עברה על פני המחסום של "משמר העם". עדיין לא למדנו להיזהר מפני הבריטים. בשעה מוקדמת בבוקר התנועה מעטה ברחובות, מגיעה מכונית תופת אל רחוב בן יהודה, נעצרת ליד בניין מס' 16 בן חמש קומות, פה דיירים רבים. פה גם מלון "אטלנטיק". משפחות עם ילדים רבים, בני כל הגילים, רובם עדיין על משכבם. הטרטור של המשאית הכבדה מעיר כמה תושבים, מישהו מציץ החוצה, מבחין בנהגים היורדים מהמכונית ונעלמים במהרה. בטרם שם לב מישהו לב למכונית – בטרם עלה החשד כי זו מכונית תופת, נשמע נפץ אדיר שהעיר והוציא החוצה רבים מהתושבים מהשכונות המרוחקות. היה זה האסון המחריד ביותר בלב ליבה של ירושלים: לא התנקשות מן המארב, לא יריות צלפים אל גבם של עוברי הדרך – מכונית תופת ובה חומרי נפץ שנועדו להחריב בניין עצום בן חמש קומות שהפך בן רגע לעיי מפולת. אנשי "ההגנה", חברים מ"משמר העם", הנה הם כבר עמלים להוציא מתחת למפולת חללים רבים, למעלה מחמישים – ופצועים רבים, הם נישאים על אלונקות. בתי החולים בירושלים מתמלאים פצועים של תושבים – אזרחי ירושלים השקטים. לא לעמדות ה"הגנה" כיוונו את האש, כי אם אל תושבים סתם, אל נשים וטף – להבהיל ולייאש את יהודי ירושלים הרעבים……"

הפיצוץ בבניין הסוכנות
ב – 11/3/1948 החדיר אנטון דאוד הנהג הערבי של הקונסוליה האמריקאית מכונית תופת לחצר הסוכנות. דאוד היה מוכר לשומרי הבניין שכן הוא נהג להסיע עובדות סוכנות שגם עבדו בקונסוליה האמריקאית וגם תיווך בעסקאות נשק. הוא החנה את המכונית מול פתח הסוכנות ועזב כדי "לקנות קופסת סיגריות". השומר הערני הזיז את המכונית לעבר צד הבניין השייך ל – "קרן היסוד". עירנותו עלתה לו בחייו. המכונית התפוצצה, ובהתפוצצות נהרגו 12 איש ונפצעו 44. בין ההרוגים היה גם לייב יפה מנהל "קרן היסוד".
ומספרת רחל מכבי מוצרי מזכירתו של חיים הרצוג ראש אגף הבטחון של הסוכנות (מתוך "עמוד האש"):
"אני הלכתי לחדר הראשון, הכי קרוב לוועד הלאומי. הדלת נקרעה מעצמת הפיצוץ, ונהיתה אפשרות לעבור. במבט אחד ראיתי שיש שם מישהו מוטל על הארץ. התברר שזה היה לייב יפה. היו שם פצועים, אבל התפקיד שלנו היה לעבור אל המחלקה המדינית. בדרך שמעתי צעקות וגניחות, היה זה בחור צעיר, כהנא, שהקיר נפל עליו. עזרתי לו להיחלץ והמשכתי ללכת. בדרכי דרכתי על הרבה זכוכית. בכל מקום עפו ניירות, פגשתי את חיים הרצוג נושא את אשתו בזרועותיו. היא היתה מעולפת, חיוורת מאד וזבת דם. הוא הלך אל העזרה הראשונה……. את כל הדברים האלה מרגישים אחר כך. אז באותו רגע ההרגשה היא קור אימים, אינני יכולה להסביר, שום התרגשות, משהו סוריאליסטי לחלוטין. הבניין הזה שהיה כל כך מסודר, כל כך מטופח, כל כך מצוחצח, היה עכשיו כולו תוהו ובוהו, אנדרלמוסיה מוחלטת של תיקים, של דם ושל זכוכית. בהתחלה זה לא נתפס, רק אחר כך, כשחושבים על זה, כשנזכרים בפרטים הקטנים, פתאום בא הזעזוע. ידענו שאנחנו נצטרך בודאי לעבור עוד דברים רבים."

ההתקפה על דיר יאסין
ב – 9/4/1948 הותקף הכפר דיר יסין שבמבואות ירושלים על ידי האצ"ל והלח"י. הרבה מילים נאמרו ונכתבו בנושא זה ואין מטרתו של חיבור זה לעסוק בקרב ובמוסריות שלו. תוצאת הקרב היתה עשרות ערבים הרוגים ובהם נשים וילדים. הערבים ספרו על 250 הרוגים והגורמים הממעיטים באצ"ל ובלח"י דברו על כ – 100 הרוגים. גם לגבי הסכמת ההגנה לתקיפה יש חילוקי דעות האם היא תמכה או התנגדה. יש שאלה גם האם הכפר היה כפר שקט כדברי ההגנה או קן פורעים ובסיס להתקפות כדברי האצ"ל והלח"י. הערבים ספרו על אונס ורצח לשמו, וכמובן שההכחשה מן הצד השני היתה מוחלטת. הסוכנות התנערה מהתקיפה וכך נכתב במכתב אל המלך עבדללה בעמאן:
"…. הסוכנות היהודית גינתה בכל עוז את מעשה דיר יאסין, שעשו אירגונים יהודים מתפרצים וראו אותם כברבריים ופראיים, וזרים לרוחו של העם היהודי ומסורתו ותרבותו הנודעים. גם הערבים שראו מקצת דברים כגון אלה בארבעת החדשים האחרונים, אמרו שאי אפשר שיהיו ממעשיהם של יהודים. הסוכנות היהודית בסיום דבריה קוראת לכל המעונינים שיעשו למען חיסול הסכסוך הפלשתינאי הקיים, שאין לעמוד בו ויש לפעול בהתאם לדרכים המקובלות אצל עמים תרבותיים. הסוכנות היהודית תעשה כמיטב יכולתה להפעלתם של אותם עקרונות. הסוכנות היהודית חוזרת ומדגישה לפני הוד מלכותך את שאט הנפש שיש לה מפני אותו מאורע מחפיר שהפתיע את העם היהודי ושאר כל האומות. ישפוט אלוהים על דברי אמת."
במכתב התשובה עליו חתום ראש הלשכה הממלכתית האשמית נכתב בין השאר:
"אנו סבורים שהסוכנות היא שמעוררת אותן למעשים האיומים הברבריים, ואיש לא ינקה מאותן תוצאות איומות בעידן זה, אם הן תמשכנה באותם מעשים."
אין ספק שמעשה דיר יאסין עורר דמורליזציה אצל הערבים ו"ניפוח" מספרי ההרוגים הפחיד והתריע אותם. מצד שני "ניפוח" אותם מספרים על ידי הערבים לא הביא את התוצאה המצופה והיא התערבות כלל ערבית והתגייסות המונית ל"ג'יהד".
שיירת הדסה
התגובה על ההתקפה בדיר יאסין לא אחרה לבוא ובתאריך 13/4/1948 הותקפה שיירה שעלתה להר הצופים ובה 105 נוסעים שרובם היו אזרחים, רופאים, אחיות וצוות בית החולים. בהתקפה הזו נהרגו 78 מאנשי השיירה. על המתקפה אפשר לקרוא באתר במאמר "שיירת הדסה".

השיירות לירושלים
ב – 29 לנובמבר 1947 הוחלט באו"ם על אישור תכנית החלוקה בארץ ישראל. למחרת (30/11) הותקפו ליד בני עטרות שני אוטובוסים של אגד שהיו בדרכם מנתניה לירושלים. בהתקפה זו נהרגו 5 נוסעים, והיא שפתחה למעשה את מלחמת העצמאות והמלחמה על הדרכים.
הדרך לירושלים היוותה בעיה שכן הכביש היחיד שהוביל לבירה מהשפלה בקטע שבין חולדה והקסטל נשלט על ידי כפרים ערבים.
תקופת השיירות נחלקת לשניים:
1. תקופת השיירות.
2. תקופת המבצעים.
השיירות בתחילה לווו על ידי אנשי פלמ"ח שנקראו פורמנים (איש נוסע). תקופת הפורמנים נמשכה 4 חדשים מדצמבר 1947 ועד מרץ 1948. בתקופה זו עלו 278 שיירות. בכל שיירה 10 – 12 משאיות ו – 1 –3 אוטובוסים. סה"כ עלו 3,100 משאיות עם 11,000 טון אספקה. אבדו בדרך 31 משאיות.

ואלה הנתונים של תקופת השיירות לפי החודשים:

דצמבר 1947- עברו 60 שיירות , הועברו 1330 טון ,  נפגעים – 6 הרוגים , 12 פצועים.
ינואר 1948 – עברו 74 שיירות , הועברו 3000 טון , נפגעים – 25 הרוגים , 18 פצועים.
פברואר 1948 – עברו 102 שיירות,  הועברו 4546 טון , נפגעים – 6 הרוגים , 24 פצועים.

מרץ 1948 – עברו 42 שיירות , הועברו 1956 טון , נפגעים –  36 הרוגים , 42 פצועים.

סך הכל – עברו 278 שיירות , הועברו 10,832 טון , נפגעים – 73 הרוגים , 96 פצועים.

ומספר משה רשקס (מתוך "ההגנה על ירושלים"):
"באחד מימי חודש מרס נסעתי במשוריין בראש השיירה לירושלים. התבוננתי בצלליות האפלות של המשאיות המשתרכות מאחורי. ארבעים היו במספר, מתמשכות לאורך קילומטר וחצי בקירוב, בכיוון לחולדה. בתוך המשאיות הללו נדחסו מאות שקי קמח ואלפי קופסאות בשר, סרדינים ומרגרינה. משאית אחת היתה עמוסה תפוחי זהב שאותם לא ראו בני ירושלים זה שבועות……השיירה נתגלתה לראש הכנופיה ……בתוך המכונית שמעתי את היריות המנסרות, אחר כך קול הלמות עמומה, שהעיד כי פורץ המחסומים שהתקרב לסלק הצידה את המתרס, עלה על אחד המוקשים המוסתרים שלו…… בשריקה ניתן אות לכנופיות המתחבאות בתעלה שלצד הכביש להסתער על המכוניות ברימונים, ולאלצן להגיף את האשנבים. בתוך המכוניות גבר החום עד למחנק….. ראיתי מולי את פורץ המחסומים שהוטל על ידי המוקש לתוך הערוץ. משאית שניה שהתנהלה מאחוריו עלתה על מוקש נוסף. לאחר שהסתחררה בזוית ישרה לציר הכביש, חסמה את הדרך העולה לירושלים. לאורך הטור כולו שמעתי את החבטה העמומה של צמיגים מתפוצצים. אותה שעה היתה השיירה תקועה באין תקווה. חצי תריסר משאיות התגלגלו לתוך הערוץ בנסותן להסתובב. המחסום של הערבים ושני כלי הרכב שנתקעו בו לו הותירו כל תקווה להתקדמות. המוני פלחים שנזעקו לשמע היריות הלכו ורבו. מחורש האורנים למעלה נישאה קריאת הקרב המסתלסלת של נשיהם: "איטבחו אל יהוד"…..עברו שעה שעתיים שש שעות. החום היה נורא מנשוא. ברכב שלי כמעט אזלה התחמושת. לבסוף הגיעה באלחוט הפקודה לסגת….. ראיתי את הערבים יורדים בהמונם מן ההר. בצהלת ניצחון התנפלו על המשאיות הנטושות. ידיים תפסו בשקי קמח, ארגזי סרדינים, קופסאות בשר, תפוזים. טורים ארוכים של פלחים נראו עולים בהר, שחוחים תחת עומס השלל שלקחו עימהם…….."

שיירת חולדה
שיטת הליווי הצמוד נחלה כישלון עם נפגעים רבים. במפקדת ההגנה התגבשה תכנית חדשה והיא ריכוז כוחות גדולים שיאחזו במשלטים לאורך הדרך ויאבטחו את מהלך השיירה. ב – 31/3/1948 יצאה השיירה מחולדה לירושלים והיו בה 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו – 7 משוריינים. המפקד היה עמוס חורב והשתתפו חיילים מהגדוד הרביעי והחמישי של הפלמ"ח.
נתפסו משלטים לאורך הדרך. אבל המשוריינים שהובילו כוחות אלו היו גם המשוריינים שליוו את השיירה והם אחרו ובמקום שהשיירה תצא באמצע הלילה היא יצאה ב חמש בבוקר. הערבים הספיקו להתארגן וגם הגשם והבוץ היו בעוכרי השיירה. היא לא הצליחה לפרוץ את המערך הערבי ונאלצה לסגת עם 22 הרוגים. הדרך לירושלים נחסמה.

מבצע נחשון
התנהל בין התאריכים 3/4/1948 – 18/4/1948. לצורך המבצע הוקמה חטיבה בת 1500 חיילים תחת פיקודו של שמעון אבידן מפקד חטיבת גבעתי. שם המבצע על שמו של נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים סוף ביציאת מצרים.
במסגרת המבצע הועברו 3 שיירות שכללו 455 משאיות:
שיירה ראשונה עברה ב – 6/4 והיו בה 60 משאיות. נכבשו הקסטל במזרח, דיר מוחסין ושיח' מוסא במערב.
שיירה שניה עברה ב – 13/4 והיו בה 170 משאיות. נכבשה קולוניה במזרח.
שיירה שלישית עברה ב – 17/4 והיו בה 225 משאיות. נכבשה סריס במזרח.

הקרב בקסטל
הקרב הקשה ביותר היה בקסטל. בלילה שבין השני לשלישי לאפריל נכבש הקסטל על ידי הפלמ"ח ללא קרב. ההר נמסר לידי גדוד מוריה של חטיבת עציוני לשמירה. ההר הותקף בשלושת הימים הבאים וחטיבת עציוני אף תיגברה את הכוחות במקום. ב – 7/4 הגיע למקום מפקד הכנופיות עבד קאדר אל חוסייני. באותו לילה הגיעו הערבים עד לקרבת עמדת הפיקוד אבל נהדפו ברימונים. עם שחר עלה עבד אל קאדר עם עוד שניים מחייליו לעבר עמדת הפיקוד, שם הוא התגלה ונהרג. החייל שפגע בו היה מאיר כרמיול. למחרת החלו הערבים תוקפים בכוחות גדולים כדי לשחרר את מנהיגם (חשבו שנישבה).
ומספר מרדכי גזית (מתוך ספר "ההגנה בירושלים"):
"כאשר חזרתי לעמדתי שמעתי את הרב סמל מאיר כרמיול קורא בקול: "בואו יא ג'מעאה" ופתאם ראיתי שהוא טוען את ה"סטן" שלו ויורה צרור. כאשר הופיע עוזי נרקיס, כעבור זמן מה על פי קריאתנו לעזרה, היה ברור: עבדול אל קאדר הוא שנהרג. דווחתי באלחוט קרית ענבים, לפיקוד חטיבת הראל ולמטה עציוני בירושלים, שנחלנו ניצחון, הרגנו את המפקד הערבי עבדול אל קאדר. זה היה ביום חמישי בבוקר. עד מהרה פשטה הידיעה מכפר אל כפר והמון ערבים החלו לעלות על הקאסטל. אני ואנשי היינו תשושים מעצמת האש מכל עבר. הקאסטל נשטף באש וגופרית."
לקראת צהרים הכוח הישראלי נסוג בחיפוי כוח פלמ"ח כאשר המ"פ וסגנו פוקדים: "הטוראים יסוגו, המפקדים ישארו לחפות". הערבים לקחו את מפקדם המת ועזבו את המקום. ב – 9/4 תפס הפלמ"ח את המשלט בחזרה ללא קרב. בקרב הגדול נהרגו 41 לוחמים.

מבצע הראל
מבצע זה היה המשכו הישיר של מבצע נחשון ומטרתו היתה לשמור על ציר פתוח לירושלים, העברת שיירות ואף כיבוש כפרים לצורך זה. מפקד מבצע נחשון – שמעון אבידן ירד לפקד על חטיבת גבעתי בדרום ויצחק רבין קיבל פיקוד על החטיבה בדרך לירושלים ששמה הוסב לחטיבת הראל. חיילים ומפקדים מן החי"ש הועברו ליחידות אחרות וחטיבת הראל הפכה לחטיבת פלמ"ח טהורה.
וסיפר יצחק רבין (מתוך ספר ההגנה בירושלים):
"עם סיומו של מבצע נחשון הוקמה באמצע אפריל 1948 חטיבת הראל של הפלמ"ח. הוטל עלי להמשיך בשמירת הקשר לירושלים. עלי הוטל להיות מפקד החטיבה. מיד לאחר הקמת החטיבה העברנו לירושלים 3 שיירות ענק, כ – 250 משאיות בכל שיירה. הצטרפתי לשיירה השניה וזכורות לי עד היום היטב עיניהם המשתאות של ילדי ירושלים, שהצטופפו מסביב למשאיות שהביאו קמח, סוכר, ירקות ופירות – מצרכים שירושלים לא ראתה שבועות רבים.
ב – 17/4 נכבש הכפר סריס ולמחרת עלתה שיירה של 225 כלי רכב.
ב – 19/4 עלתה שיירה נוספת.
ב – 20/4 (שלשה ימים לפני ליל הסדר) יצאה שיירה גדולה מאד של 300 מכוניות והותקפו הכפרים בידו ובית צוריק.
בשיירה הגדולה עלו גם דוד בן גוריון, יצחק שדה ומפקדת חטיבת הראל. השיירה יצאה ב – 05:00 ובשעה 08:00 הגיע חוד השיירה עם דוד בן גוריון לירושלים. אבל בינתיים הערבים התארגנו, הגיעו כוחות בעיקר מאזור בית מחסיר והתקיפו את השיירה שהשתרעה על פני 15 – 20 ק"מ. לירושלים הגיעו לאחר עימותים קשים כ – 170 משאיות . 80 משאיות חזרו לחולדה. לכוחותינו היו 60 נפגעים מהם 17 הרוגים. הכביש עצמו פוצץ ונחסם. אחרי סדר פסח החל "מבצע יבוסי" בירושלים, הכוחות הועברו לשם והכביש נשאר חסום.

מבצע יבוסי
לקראת יציאת הבריטים מהארץ (חשבו שתהיה ב – 1/5) הוחלט על ביצוע "מבצע יבוסי" כדי ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בירושלים ולשחרר את הלחץ הערבי סביבה. המטרה :
1. כיבוש משלטים שולטים מצפון וממזרח – נבי סמואל, בית איכסא ושואפאט (צפון וצפון מערב) ואוגוסטה ויקטוריה ממזרח.
2. כיבוש שכונות ערביות בעיר כדי ליצור רצף יהודי טריטוריאלי.
למפקד המבצע מונה יצחק שדה (למורת רוחו של דוד שאלתיאל) עם חטיבות עציוני והראל. עיקר המבצע נעשה בסופו של דבר על ידי חטיבת הראל.

שלב א' – כיבוש שואפאט.
בלילה שבין 22-23/4/1948 על ידי פלוגה של הגדוד החמישי. הכפר נכבש ופוצצו בתים אבל ההחזקה במקום הותנתה בכיבוש נבי סמואל, וכשזה לא צלח נסוג הכוח משואפאט.
ההתקפה על נבי סמואל ובית איקסא
גם פעולה זו בוצעה באותו לילה (22-23/4/1948) על ידי הגדוד הרביעי ונכשלה.
ומספר רפול בספרו "ספורו של חייל":
""זה היה יום של קרב נורא. עשרות בחורים נפלו בנסיונות לכבוש את נבי סמואל ומקרב הכוחות שהיו צריכים להגיש להם עזרה והותקפו מן הרדאר על ידי הליגיון הערבי. האבידות היו מחרידות. בפלוגה של "פוזה" נהרגו כל המפקדים במטח האש הראשון. כמקובל, הם הלכו בראש. הפצועים נאספו מהשטח על ידי הבריטים. הם הובאו לקריית ענבים. הגופות היו מרוטשות בצורה חייתית. אינני יכול לתאר את הפרטים."
בכיבוש שואפאט היו שלשה פצועים. במתקפה על נבי סמואל היו 38 הרוגים ו – 40 פצועים.
שלב ב' – כיבוש שיח' ג'אראח
ההתקפה בוצעה בלילה שבין 24-25/4/1948 .
הכוחות כבשו את רוב השכונה אבל בשל התקפת נגד ערבית ואש בריטית הוחלט להשאיר כוח ב"בית נששיבי" – בית בן 4 קומות שחלש על השכונה. הבתים ליד בית זה פוצצו, בבית עצמו הושאר בו כוח ושאר הלוחמים נסוגו. הבריטים ביקשו לפנות את השכונה מכיון שיום הפינוי שלהם קרב (14/5) והנציב היה אמור לעבור דרך השכונה לעטרות ומשם להתפנות. הבריטים איימו על ידי חי"ר, שריוניות וטנקים והכוח נאלץ לסגת, לא לפני שהבריטים הבטיחו ליצחק רבין שכוח ערבי לא יכנס במקומם. הבריטים הבטיחו ועמדו בדיבורם.
ומספר אתי עמיחי בספר הפלמ"ח:
"בערב, עם חשיכה, החלה הסתערות טנקים ושתי פלוגות חיל רגלי בריטי בסיוע אש תותחים נעו לעבר הבניין. אנשינו לא ידעו כיצד להגיב ופתחו בהתגוננות אש קלה בלבד. שנים עשר איש משלנו נפצעו. הבריטים, שהיתה להם עדיפות מספרית מוחלטת לגבינו, לחמו בנו בנשקם הכבד, ואילו אנו לא היינו רשאים להשיב להם כגמולם. לפי הוראת המוסדות , פקד המפקד על חלק הכוחות לסגת לשדה, להגיע להר הצופים ולמסור דו"ח על המצב. חלק שני המשיך עדין להתגונן באש מקלעים. פתאום פסקה האש ושני קצינים בריטיים הופיעו בליווית פלוגת הבטחה ודרשו לעזוב את המקום. בהתאם להוראה שהתקבלה במטה הפעולה מן המוסדות המוסמכים, עזבו כוחותינו את הבניין ונסוגו להר הצופים על נשקם ועל השלל שנלקח מן הצלפים הערבים. כך עקרו אותנו הבריטים מן המקום אשר נכבש בדמנו ונחסם פרי הניצחון. אילולא כן היתה שכונת שיח' ג'אראח מהוה בסיס איתן לכוחותינו."
לכוחותינו היו הרוג אחד ו – 25 פצועים.
שלב ג' – כיבוש קטמון
השכונה חצצה בין השכונות הדרומיות – מקור חיים, ארנונה ורמת רחל ובין מרכז העיר. עיקר ההתקפה היתה על מנזר סן סימון. ההתקפה הראשונה היתה בלילה שבין 26-27/4/1948 . הכוח העיקרי בפיקודו של "רעננה" עלה מעמק המצלבה וכוח שני בפיקודו של עוזי נרקיס, שנועד להטעיה, נאחז ב"גבעת שהין" שבפאתי השכונה. הערבים גילו את הכוחות ויוסף טבנקין מפקד הגדוד הרביעי הורה על נסיגה.
ההתקפה השניה היתה בלילה שבין 29-30/4/1948 באותה דרך כאשר המנזר נכבש ללא בעיות מיוחדות אבל התקפת נגד ערבית הביאה לקרב הרואי של המגינים והסתיים בנסיגה ערבית כאשר לכוחותינו – 21 הרוגים ולמעלה מ – 80 פצועים.
הערבים התקיפו כל היום והמגינים עמדו על סף שבירה ומספר אריה חשביה בספרו "הקרב על סן סימון":
"הוחלט לרכז את כל הפצועים קשה בחדר המפקדה. בחדר זה היו ספסלים שיכלו לשמש כדרגשים. היתה ספה. הובאו אליו מיטות מחדרים אחרים. מתחת ליציעים מאולתרים אלה הוטמנו מטעני חומר נפץ, חוטי הפעלה נמתחו מן המטענים אל העמדה שבה היה בדעת המפקדים להתרכז למשימת חיפוי אחרונה. בבוא שעת הפרידה, יכונסו הפצועים קשה בחדר המפקדה, וחדר זה יהיה להם לקבר אחים לאחר שיכלו כל הקיצין….

בני מהרשק עקב אחרי ההכנות הללו בעיניים כלות. הצורך לגלות ללוחמים ולפצועים רק את מחצית האמת ייסר אותו מאד. אחרי ככלות הכל, כאשר תינתן ההוראה ללוחמים הכשירים ולפצועים קל לנסות ולפרוץ החוצה, לא יאמר להם כי הפצועים קשה והמפקדים המחפים, אולי לא ייראו עוד בשורות הפלמ"ח. וכאשר ירוכזו הפצועים קשה בחדר המפקדה, הן לא יאמר להם במפורש מדוע ולמה נעשה הדבר. אחדים מהם נטולי הכרה וממילא לא ניתן לומר להם דבר. רק המפקדים ידעו את כל האמת כולה, והם יקחו אותה עימם אליי קבר.

בעוד הערבים מגבירים את לחצם על המנזר הנצור, התעקש בני ולא חדל לשנן באזני חבריו: "הזקן (יצחק שדה – מפקד הפלמ"ח) נהג לומר שכאשר יורד עליך גשם ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, נרטב גם השכן שלך". אם כוחותינו – שלנו תשים, ואנו עומדים על סף משבר, כזהו בודאי גם המצב אצל הערבים…. אם נחזיק מעמד עוד מעט, סופם להישבר."
עם ערב הגיעה תגבורת ואורגנה שיירה לירידה מן המקום עם אלונקות ובהם ההרוגים והפצועים. המסע עבר ברחובות ירושלים ועורר הערצה רבה.
ב – 2/5 הושלם כיבוש קטמון על ידי חטיבות עציוני והראל כמעט ללא קרב.

ניסיון לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה
קדמו לניסיון הכיבוש פעולות חבלה בכביש יריחו – ירושלים למניעת תגבורת של הליגיון:
בליל 28-29/4/1948 פוצץ מעביר מים על הכביש שתוקן למחרת.
בליל 29-30/4/1948 שוב חובל מעביר מים. מכונית ערבית שהגיעה למקום נפגעה ו – 4 מנוסעיה נהרגו.
ניסיון כיבוש אוגוסטה ויקטוריה היה בלילה שבין 3-4/5/1948. פגז התפוצץ בקנה של מרגמת "דוידקא" ומהפיצוץ נהרג בחור ועוד שמונה נפצעו. בניסיון הפריצה כשגורם ההפתעה אבד נהרגו ארבעה לוחמים וההתקפה למעשה נכשלה.
אם נסכם את מבצע יבוסי ברור שרובו לא צלח בגלל גורמים שונים, וכיבוש קטמון היה למעשה ההצלחה היחידה.
ישובי עוטף ירושלים
גוש עציון
הקרב על גוש עציון החל ב – 8/12/1947 כאשר הותקפה מכונית שיצאה מהגוש לכוון ירושלים. הנהגת הישוב הבינה את חשיבותו של הגוש כמוצב קדמי והתראתי המגן על ירושלים מדרום, וגם הבינה את הבעיה להגן על הישובים המבודדים המוקפים כפרים ערבים, ולכן נשלחה תגבורת של מילואים של הפלמ"ח, משמר נע של נוטרים וחניכי קורס המפקדים של חיל שריון ירושלים. הדרך אל הגוש עברה דרך אזור ערבי ונתונה להתקפותיהם:
ב – 11/12/1947 הותקפה שיירת הספקה לגוש ונהרגו 10 מאנשיה.
ב – 5/1/1948 פונו הנשים והילדים למנזר רטיסבון בירושלים.
ב – 12/1/1948 הותקפה שיירה מירושלים לגוש אבל הצליחה להגיע ליעדה. בשיירה היה עוזי נרקיס שהחליף את המפקד הקודם – דני מס.
ב – 13/1/1948 הותקפה שיירה שבאה מהגוש לכוון ירושלים ושנים מאנשיה נהרגו.
ב – 14/1/1948 נערכה התקפה ערבית גדולה על הגוש שנהדפה כאשר לתוקפים היו אבדות רבות.
בלילה שבין 15-16/1/1948 יצאה שיירת הספקה רגלית לגוש (מחלקת ה – ל"ה) השיירה הותקפה וכל אנשיה נהרגו. בראש השיירה עמד דני מס ומספר חלליה 35.

ההספקה המשיכה להגיע טיפין טיפין באמצעות מטוסי "פייפר קאב". המשלוחים הללו לא היו מספיקים.
בהמשך הזמן היו התקפות ערביות בקנה מידה קטן שנהדפו.
ב – 22/3/1948 הצליחה שיירה להגיע לגוש ולחזור בשלום.
ב – 21/3/1948 הגיע מוש זילברשמידט לפקד על הגוש והחליף את עוזי נרקיס.
ב – 27/3/1948 נשלחה שיירה גדולה מירושלים (שיירת נבי דניאל) עם 120 טון הספקה ו – 150 לוחמים לתגבורת רובם מגדוד מכמש. היה עליהם להוציא מהגוש 100 מאנשי פלוגת הסטודנטים שהיו שם וכן פרדות, פר ומטוס תקוע. בשיירה היו 37 משאיות, 14 משוריינים, 3 מקלעים בינוניים, 13 מקלעים קלים, 2 מרגמות , 47 תתי מקלעים, 45 רובים וחומרי נפץ. אל השיירה התלווה משוריין "פורץ המחסומים", בפיקודו של זרובבל הורביץ.
השיירה הגיעה בשלום לגוש אבל התעכבה מאד בדרכה חזרה והערבים הספיקו להתארגן. ביציאתה מהגוש נתקלה השיירה במחסומים ובאש חזקה ו – 10 כלי רכב הצליחו לחזור. שאר הכוח נתקע ליד בית ערבי נתוש בנבי דניאל כאשר הערבים מקיפים אותם מכל צד. המשוריין הפורץ נשלח לסייע אבל הערבים הדליקו אותו. המפקד הורוביץ הורה לבריאים להיחלץ והוא פיצץ את המשוריין עליו, על הפצועים ועל כל הערבים שהיו קרובים אליו. על פעולה זו הוענק לו אות הגבורה. בינתיים הכוח התבצר ליד הבית בנבי דניאל וכדי להציל את אנשיו בקשו את עזרת הבריטים שחילצו את האנשים אבל ללא הנשק . בפעולה זו נהרגו 14 לוחמים ונפצעו כ – 40.
כוחות הגוש התבקשו לתקוף תחבורה ערבית וזה נעשה בלילה שבין 11-12/4/1948 , בלילה שבין 29-30/4/1948 בעת ההתקפה על קטמון וב – 3/5 . בעקבות ההתקפה האחרונה החליט הליגיון הערבי להתערב בנעשה בגוש.

ב – 4/5/1948 נערך קרב קשה על המשלטים באזור הגוש. הערבים תקפו עם כוחות בלתי סדירים, כוחות ליגיון ויחידת שיריון בריטית. כוחותינו נאלצו לסגת מכמה משלטים אבל בסופו של יום חזרו אל אותם משלטים. האבדות של אנשי הגוש היו כבדות – 12 הרוגים וכ – 30 פצועים.
ההתקפה האחרונה היתה ב – 12/5/1948 בסיוע מסיבי של שיריוני הליגיון. בזה אחר זה נפלו המשלטים סביב לכפר עציון ומספר הקרבנות עלה כל הזמן. בלילה הועברו הפצועים למשואות יצחק. בצהרי ה – 13/5 אזלה התחמושת והמגינים קיבלו אישור לסגת למשואות יצחק. הערבים חדרו לכפר והמגינים החליטו להיכנע. הערבים טבחו בנכנעים. רק 3 מתושבי כפר עציון ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח.
בסך הכל 157 מגינים נהרגו בקרב בגוש עציון (לוי, 1986), לרבות אלו אשר נרצחו בטבח בכפר עציון. בערך 2/3 מהם היו תושבי היישוב והשאר היו לוחמי ארגון ההגנה או הפלמ"ח.
למחרת הותקפו גם הישובים האחרים אבל הנהגת הישוב הורתה להכנע כאשר הצלב האדום הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים כשבויי מלחמה. הם שוחררו מאוחר יותר.
בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים. מלבד ארבעה לוחמים שהצליחו להימלט. שאר שלושת הקיבוצים נכנעו והמגינים נשלחו למחנות שבויים בירדן.
וכך אמר מוש מפקד גוש עציון:
"מה אנו ומה חיינו – העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו.תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".
מתוך מכתב אחרון של חבר כפר-עציון:
"… איני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".
שנה וחצי לאחר נפילת הגוש ולאחר סיום מלחמת השחרור, בנובמבר 1949, הועברו 240 גופות נופלי הגוש ומחלקת הל"ה לירושלים. הגופות נקברו ב-17 בנובמבר בקברי אחים בהר הרצל בירושלים. קבר האחים של נופלי הגוש וקברי מחלקת הל"ה הפכו לקברים ראשונים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

עטרות
עטרות עלתה לקרקע בשנת . 1913 המקום ניטש בשנת 1914 ועליה שניה לקרקע היתה בשנת 1919.
לאחר 29 בנובמבר 1947 התחדשו ההתקפות על עטרות. מכיון שהישוב היה מבודד היו לו בעיות של חוסר במים, מזון ותחמושת.
ב – 24/3/1948 ניסתה להגיע אל המושב שיירה עם עזרה. השיירה הותקפה והתוצאה היתה 14 הרוגים ו – 11 פצועים.
ליד הישוב היה שדה התעופה שהוחזק על ידי הבריטים והם שימשו גם מגן מסוים למושב.
באפריל 1948 פונו הנשים והילדים בחסות הבריטים.
מתוך מכתב שנכתב בעטרות 10 ימים לפני הפינוי:
"מצבנו הולך ורע כאן בעטרות. הצליפות וההתקפות הולכות וגוברות. מתיחות האנשים גדולה והולכת. יש לנו עד כה שלושה פצועים. לפנינו עומדות מספר עבודות אשר יש הכרח לבצען, ואין באפשרותנו לבצען מחוסר באנשים. עייפות האנשים מורגשת בכל מעשה. לא פעם מצאתי בשעת ביקורת אנשים ישנים, ולא מתוך רשלנות או רצון רע. אלא ש[…] האנשים נמצאים באפיסת כוחות. אנו כיום במחלקה 42 איש, מהם שלושה פצועים אשר זקוקים לטיפול ואין באפשרותנו לתתו לאנשים. זה מוריד את הרוח של האנשים כיוון שנדמה להם שמזניחים אותם. בכל פעם שחזרתי מן העיר וסיפרתי על תוכניות, זה הזריק להם קצת עידוד, בעיקר ההבטחות על קבלת נשק ותגבורת. אבל מאחר שעבר זמן כה רב ועדיין לא נראה דבר, ההתלהבות שוככת ונשארת רק תרעומת והרגשה של חוסר אונים."
ב – 14 למאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ירושלים דרך שדה התעופה עטרות ואנשי המושב קיבלו הוראה להתפנות רגלית למושב הסמוך "נווה יעקב". 57 לוחמים עזבו את הישוב לאחר שחיבלו ברכוש, סגרו את בעלי החיים ומיקשו את הדרכים.

נווה יעקב
שמו הראשון של הישוב היה "כפר עברי" ורק יותר מאוחר שונה ל"נווה יעקב" ע"ש הרב יעקב ריינס. היישוב עלה לקרקע בשנת 1924 ויישבו אותו צעירי המזרחי.
את פרק סיום הלחימה ספר צבי טל לימים שופט בית המשפט העליון:
"ח' באייר תש"ח 17/5/1948 – אבדותינו היו 4 הרוגים וכ – 40 פצועים. מספר זה היה כשליש מכל אנשינו. האויב תקף במספר רב של טנקים ורכב משורין ובידינו לא היה כל נשק אנטי טנקי. מצב הנשק לא היה מניח את הדעת ופגזינו אזלו, ומאחר שלא היה כל סיכוי שנעמוד, אפילו כמה שעות, החליטו המפקדים על פינוי המקום."
ב – 23:00 בלילה נסוגו 164 מגיני נווה יעקב ועטרות כאשר הם נושאים איתם את נישקם ופצועיהם. עם בוקר הגיעו בשלום להר הצופים.
במאבק על הגוש הצפוני נהרגו סך הכל 41 איש וביניהם 16 (מתוך 19) אנשי מארב מגדוד "מוריה" שנהרגו בזמן הנסיגה לאחר התקפה על כביש רמאללה – עטרות. אחד הכבישים הראשיים בשכונת פסגת זאב נקרא על שמם "רחוב ה – ששה עשר".
מפעל האשלג ובית הערבה
אנשי המקום שמעו את אשר אירע בכפר עציון והתמרדו. בין 16-19/5/1948 פונו הנשים והילדים במטוסים, שאר האנשים פונו בסירות לסדום (600 איש) תוך השמדת מה שאפשר במפעלים.
היו דיונים עם אנשי הליגיון בדבר כניעה, אבל זמן הדיונים נוצל להתארגנות לבריחה , חבלה במתקנים וזריקת הנשק לים.
ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים. המפעל, שחובל לפני נטישתו נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי.
משה נובומייסקי – מקים המפעל השיג הסכם עם עבדללה מלך ירדן שהמקום ישאר כמובלעת. הוא נסע לתל אביב לדבר על כך עם בן גוריון, ובדרכו נפגע על ידי אופנוע ונפצע. בזמן ששכב בבית חולים הושלם הפינוי.
ב- 20 במאי 1948, בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל , פונה קיבוץ בית הערבה בפקודה. משפחות החברים פונו לקיבוץ שפיים ולאחר כן התפלגו לשתי קבוצות, ובשנת 1949 ייסדו שני קיבוצים בגליל המערבי: גשר הזיו וכברי.

מבצע קלשון

מבצע קלשון נועד להשתלטות על נקודות מפתח עם צאת הבריטים מהארץ ב – 14/5/1948.
התכנית היתה מתקפה בשלש זרועות ומכאן השם "מבצע קלשון".
1. כיבוש שיח' ג'אראח, המושבה האמריקאית, וואדי ג'וז ובית ספר לשוטרים בצפון וחיבור עם הר הצופים.
2. כיבוש טלביה, בקעה, המושבה הגרמנית, המושבה היוונית, אבו תור לצורך חיבור בין מרכז ירושלים והשכונות הדרומיות – מקור חיים, תלפיות, ארנונה ורמת רחל.
3. כיבוש מתחם בוינגרד, מנזר נוטרדאם, בנייני ימק"א ומלון המלך דוד במרכז העיר וכן כיבוש הר ציון וחבירה אל העיר העתיקה.
בסך הכל רוב התכניות הצליחו. מרכז העיר נתפס ללא קרב. גם שכונות הדרום נתפסו כאשר מחנה אלנבי ואבו תור דרשו מאמץ לא קטן. בית ספר לשוטרים ושיח' ג'אראח נתפסו על ידי כוח של אצ"ל.
הר ציון נכבש על ידי פלמ"ח – הראל אבל מגדל דוד לא נכבש והחבירה בין כוחות הר ציון והרובע היתה קצרה ולא תרמה בסופו של דבר להצלת הרובע והוא נפל ב – 28/5/1948.
(על "הרובע היהודי במלחמת השחרור" יש באתר מאמר נפרד)
גם הנסיונות לכבוש את מוזיאון רוקפלר נכשלו .
הר הצופים עמד בהפגזות קשות של הליגיון ועמד על סף נטישה אבל בסופו של דבר הוסכם על פירוזו.
ב – 19/5 חבר כוח הליגיון עם פאתי ירושלים והעיר העתיקה, וקרבות קשים התנהלו באזור נוטרדאם, שיח' ג'אראח ושמואל הנביא, כאשר הקרב הקשה ביותר היה על הנוטרדאם. בצפון הליגיון הגיע בכוח משוריין והשתלט על בית ספר לשוטרים ושיח' ג'ראח ונבלם במעבר מנדלבאום.
הקרב על מנזר נוטרדאם
ב – 14 למאי 1948 בשעה 10:00 עזבו הבריטים את המנזר וכוח עירקי עם המון אנשי כנופיות חדר לבנין, ועסק בעיקר בביזה. כוח לח"י בפיקודו של משולם מקובר פרץ למנזר וכבש אותו. למחרת בבקר חזרו העירקים בעזרת אש תותחים. אנשי הלח"י נסוגו ונגרמו להם אבידות.
זלמן מרט מפקד גדוד מוריה פקד על יצחק אלכסנדרוביץ שפיקד על מחלקת חי"ש לחדור לבניין, ובקרב הרואי נכבש הנוטרדם והכוחות העירקיים נסוגו. אלכסנדרוביץ הומלץ לציון לשבח בעקבות קרב זה. יחידת משנה פרצה לבית החולים הצרפתי, שם נמצאו למעלה ממאה פצועי אויב.
ב – 19/5 נכנס הליגיון הערבי לירושלים וכוחותיו הגיעו למנזר. המשורין הראשון נעצר על ידי לוחם עם רובה נ"ט 20 מ"מ. הלוחמים השליכו בקבוקי מולוטוב מהגג והדליקו את המשורין. התקפות חי"ר נוספות נעצרו ע"י לוחמינו. בהתקפה האחרונה הצליחו אנשי הליגיון לחדור לחצר המנזר, אבל הונסו בעזרת פגז דוידקא.
הקרב האחרון החל ב – 23 למאי, כאשר קדם לו ריכוך ירדני במשך יומיים. הירדנים הצליחו שוב לחדור לחצר, אבל שוב הונסו בעזרת הדוידקא. הבנין נשאר בצד הישראלי כאשר חור גדול פעור בצידו הפונה אל העיר העתיקה.

הקרב על רמת רחל
רמת רחל הגנה על ירושלים מדרום ובעיקר לאחר נפילת גוש עציון.
בזמן עזיבת הבריטים (15/5) פונו הילדים, הנשים וכל מי שלא היה לוחם ונשארו 80 אנשי קיבוץ.
על ההרגשה שלאחר פינוי הילדים מספר ישראל קופמן ("ההגנה בירושלים"):
"בצאת הילדים נחרדנו לראות את עצמנו דלי כוח וחסרי אחיזה. כל עוד היו הילדים והחברות עמנו, היה נדמה, ולו רק למראית עין, שכוחנו עימנו. החיים שקקו, צהלת הילדים המנסרת בחצר התמזגה עם חיי המשק, החי והצומח. החיים זרמו במסלולם הרגיל. אבל פתאום התרוקן המחנה והיה כמדבר אבל ושומם. הבניינים התרוקנו, החדרים נעזבו והכל התרכז בבית אחד."
ב – 19 למאי הגיע גדוד מצרי עם 800 לוחמים ותותחים אליהם הצטרפה פלוגה משוריינת של הליגיון הירדני.
ב – 21/5 הקיבוץ הופגז קשות ולמחרת התחדשה ההפגזה ביתר שאת. אל הישוב יצא מפקד ממונה – מנחם ריצ'מן שנהרג בדרך והכוח שהיה איתו נפגע. בשלב זה החלו לוחמים מן הישוב לברוח לכוון תלפיות. הערבים חדרו לישוב ואיתם כפריים שבאו לשם ביזה. עם ערב הגיעה תגבורת מגדוד מוריה וכבשה בחזרה את הקיבוץ. חברי הקיבוץ חזרו אליו וכוח מוריה עזב.
למחרת (23/5) שוב הופגז המקום ונכבש על ידי הערבים.
באותו לילה שוב התארגן כוח מגדוד מוריה ואליו הצטרף כוח אצ"ל בן 50 לוחמים בפיקודו של יהודה לפידות וכבש את הישוב.
ב – 24 למאי נערכה ההתקפה הערבית הגדולה והחלק המזרחי של הקיבוץ נכבש.
למחרת התחדשו ההתקפות הערביות שלא הצליחו לכבוש את כל הקיבוץ ובלילה נכנסה לתמונה פלוגת פלמ"ח שמוטטה את המערך הערבי והקיבוץ נשאר בידי ישראל סופית. בסה"כ לכוחותינו היו 26 הרוגים ו-84 פצועים.

מבצע מכבי
נערך בין התאריכים 8-18/5/48 במטרה לפתוח את הדרך לירושלים לאחר שהדרך נחסמה בגלל שחטיבת הראל נקראה לעבור לירושלים לצורך מבצע יבוסי. הכוחות היו חטיבת הראל וגדוד מחטיבת גבעתי. המפקד היה יצחק רבין.
הכוחות התחילו בהשתלטות על משלטים מצידי הכביש. ובקרבות היו אבידות לשני הצדדים. בין השאר נכבש הכפר בית מחסיר וכן מוצבים באזור ה"מסרק".
באזור לטרון היו לחטיבת גבעתי 10 הרוגים.
הוחלט גם להשתלט על מחנה המעצר בלטרון, וכשהבחינו הערבים בכך ירו על הכוח באש תותחים בעזרת הבריטים וכוחות הצלה עירקיים. לכוחותינו היו 11 הרוגים והכוח נסוג.
הקרבות בגזרת לטרון המשיכו.
בין ה – 15-18/5 הועברו כ – 20 משאיות והדרך שוב נחסמה.
קרבות לטרון
מבצע מכבי הופסק וכוחות גבעתי הופנו דרומה לעבר הכוח המצרי. את מקומה של גבעתי תפסה חטיבה 7 שהוקמה בחיפזון בתחילת חודש מאי. היו בה 2 גדודי חי"ר וגדוד משוריין בפיקודו של חיים לסקוב. מפקד החטיבה היה שלמה שמיר. לגדוד המשורין היו 6 זחלמים נושאי מקלעים, (כלי רכב אזרחי או רכב קרבי משוריין המונע באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי.) ועוד 6 משוריינים בעלי צריח מסתובב תוצרת התע"ש (תעשיה צבאית). חיילי החי"ר היו ברובם מעפילים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין והיו בעלי רמת אימון ירודה. סגל הפיקוד שלהם היו אנשי הדרכה ותיקים של ההגנה. ברגע האחרון צורף אליהם גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני – אנשים מבני הארץ בעלי כושר קרבי גבוה.

מבצע בן נון א'
היה בלילה שבין 24-25/5/1948. מטרתו היתה השתלטות על כביש לטרון – שער הגיא, כדי לפתוח את הכביש לירושלים. באזור היו מ3,500 לוחמים ערבים – סדירים ולא סדירים. המודיעין לא העריך את כמות הכוח הערבי ואיכותו (כוחות ליגיון).
המבצע אמור היה להתחיל בלילה אבל עיכובים שונים גרמו לו להיות ביום, כלומר במקום קרב לילה היה קרב יום.
הכוחות הערבים חיכו לכוחות הישראליים וברשותם, כאמור, היו גם תותחים שכתשו את הכוח המסתער. היו הרבה אבידות וההתקפה נשברה. בשעה 10:00 התקבלה הוראה בדבר נסיגה. לכוחותינו היו 85 הרוגים ונעדרים.
מבצע בן נון ב'
גדוד אלכסנדרוני הוחלף בגדוד מגבעתי וכמפקד מונה דוד מרכוס (מיקי סטון) שהיה קצין אג"מ בדיויזיה אמריקאית במלחמת העולם השניה. הוא מונה למפקדם של החטיבות – עציוני, הראל וחטיבה 7 והוענקה לו דרגת אלוף. סגנו היה יגאל אלון.

במסגרת ההכנות למבצע נכבשו הכפרים ג'יז ובית סוסין.
המבצע היה בלילה שבין 30-31/5/1948 וכקודמו היה רצוף שגיאות ובעיקר שגיאות בשטח המודיעיני שלא העריך נכון את כוחותיו ועצמתו של האויב. ההתקפה נכשלה כאשר לכוחות התוקפים 49 הרוגים.
מבצע יורם
ניסיון שלישי לכבוש את לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים. הוא נערך בלילה בין 8-9/6/1948 על ידי גדוד 5 מחטיבת הראל וגדוד 3 מחטיבת יפתח (החטיבה הגלילית של הפלמ"ח). על אזור לטרון חלשו שני משלטים שכונו י"ג ו – י"ד. התכנית היתה שגדוד 5 יכבוש את משלט י"ג וגדוד 3 יעבור דרכו ויכבוש את משלט י"ד. בגלל טעות בניווט התקיף גדוד 5 את משלט י"ד וכבש את חלקו ודיווח בטעות על כיבוש משלט י"ג. גדוד 3 בהתאם לתכנית אמור לעבור דרך משלט י"ג שחשב שנכבש אבל כשהתקרב ספג אש מהירדנים ונסוג. גדוד 5 המשיך וכבש את משלט י"ד אבל אז קיבל הוראה לסגת. לגדוד היו 14 הרוגים ומבצע יורם למעשה נכשל ולטרון נשארה בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים והדרך לירושלים נשארה חסומה.
דרך בורמה
ירושלים הזדקקה לציר הספקה באופן נואש וכל המאמצים לכבוש את לטרון ששלטה על הציר לירושלים לא צלחו. הפתרון היה לסלול דרך עוקפת.
הדרך נקראה "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.
יש ויכוח לגבי המגלים של התוואי. יש טוענים שהיו אלה שלשה אנשי הגדוד השישי של חטיבת הראל (אריה טפר, יאיר מונדלק, שלמה בן שלום) שהיו חייבים להגיע לשפלה ובלילה הלכו רגלית משורש לחולדה בדרך עוקפת ב – 21/5. גירסה שניה טוענת שהמגלים היו משה אשד ושני לוחמים נוספים בליל ה – 28/5.
בליל 28-29/5/1948 יצאו 11 חברי פלמ"ח ואיתם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7 וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") מחולדה כדי לבדוק את התוואי – מצב העבירות שלו ואפשרות להרחיבו כדי להעביר משאיות. באותו זמן יצא עוד צוות מהכוון השני ובראשו אליהו סלע (רעננה) קצין המבצעים של פלמ"ח הראל. התברר שמתוך 10 ק"מ, 8 עבירים לג'יפים, אבל קטע עליה קשה של 2 ק"מ, מבית סוסין אל הואדי מתחתיו, בהפרש גבהים של 125 מ' היוה בעיה.

ומספר עמוס חורב (מתוך ספר "ההגנה בירושלים"):
"יצאנו בלילה. הג'יפ שלנו התנהל באיטיות, כבוי פנסים, על משטחי הסלעים האפלים, החליק וסובב גלגליו. מידי פעם קפצנו החוצה להקל מן העומס שעליו ולהנחותו מצוק אל צוק…. בתחתית הגיא התחלנו להתאמץ ולהעפיל לצד השני. לאורך קברת הדרך האחרונה של ההעפלה המפרכת דחפנו את הג'יפ, כשאנו סופגים קילוחי עפר ורסיסי אבנים מהגלגלים האחוריים….. נטול נשימה הבטתי בהרים החשוכים שלפנינו: "לו רק יכולנו למצוא דרך לעבור שם" – הצבעתי, "כי אז היתה לנו דרך נוספת לירושלים". כשהתקרבנו לבית סוסין אל המעיין המפכה למרגלות הכפר, קפא דמינו בעורקים למראה דמות חמושה המנחה רכב בכוון הנקודה בה עמדנו. זחלתי בזהירות קדימה להתבונן בדמות המתקרבת. פתאום קפצתי בצווחת שמחה וירדתי במרוצה מן ההר. הכרתי את נהג הג'יפ ואת חברו – היו אלה חברים מחטיבות "הראל" ו"עציוני" שבאו מירושלים. פגישתנו המקרית היתה תגלית לכולנו. כל אחד משני כלי הרכב עבר את מחצית המרחק המפריד בין ירושלים העברית לבין מקור ישועתה. אם תמצא אפשרות להכשיר את הנתיבים, שבהם באנו, למעבר אדם ורכב, אפשר יהיה להציל את ירושלים. עלה בדעתי הד קדומים. זכרתי את פגישת החוצבים שנפגשו מתחת לאדמה בחצבם בירושלים את הניקבה בימי חזקיהו."
הוחלט לא לאבד זמן ולגשר על פני הקטע הבעייתי בעזרת סבלים ופרדות. במקביל החלו העבודות ההנדסיות לפריצת הדרך. הפורצים השתמשו בציוד הנדסי כבד כמו דחפורים וכן השתמשו בחומר נפץ. בעליה הונחו רשתות למניעת החלקה והיו גם משאיות שנדחפו על ידי טרקטורים במעלה התלול. השיירה הראשונה של המשאיות עברה בתאריך 10/6/1948. הדרך תפקדה במשך חצי שנה וממש הצילה את ירושלים.
באוקטובר 1948 נכבש הרכס מדרום לדרך בורמה וזה איפשר את סלילת "כביש הגבורה" (דרך צומת נחשון וצומת שמשון) הכביש נחנך ב – 7/12/1948 ובדרך זו נסעו עד 1967 מהשפלה לירושלים.

במקביל לפריצת דרך בורמה הונח גם קו מים לבירה בדרך העוקפת מחולדה לשער הגיא עם שתי תחנות שאיבה בדרך. מפעל זה נקרא "מפעל השילוח". המים החלו להגיע לירושלים ב – 11/8.
ההפוגה הראשונה
הוכרזה ביזמת מועצת הביטחון של האו"ם והמתווך מטעם האו"ם – פולקה ברנדוט. ההפוגה החלה ב – 10/6/1948 והסתיימה כ – 4 שבועות לאחר מכן ב – 8/7/1948.
השינויים בירושלים היו גדולים: דרך בורמה נפתחה ולעיר זרמו כמויות של ציוד צבאי מזון ודלק.
במשך ההפוגה בוטלה ההאפלה , התחדשה התחבורה הציבורית במידה מצומצמת, חודשה הספקת החשמל באופן חלקי וחודש שירות הדואר מירושלים לשאר חלקי הארץ ולחו"ל.
ב – 26/6 נשבעו כל חיילי המחוז שבועת אמונים לצה"ל, פרט לאנשי האצ"ל והלח"י שסרבו לפרק את המסגרות שלהם בירושלים.
הזמן נוצל גם להתארגנות הכוחות וציוד בנשק כולל נשק כבד – מרגמות ותותחים. הנשק בהם צוידו הכוחות היה אחיד ושיפר את היעילות וטיב האימונים.
קרבות 10 הימים
תקופת הקרבות בין סוף ההפוגה הראשונה לתחילת ההפוגה השניה נקראת "קרבות 10 הימים" שהתנהלו בכל הארץ.
ב – 10/7 כבש כוח גדנ"ע את חרבת אל חממה (הר הרצל) .
ב – 11/7 ירושלים הופגזה מהאויר על ידי המצרים ושני יהודים נהרגו.
חירבת מזמיל (קרית יובל) נכבשה על ידי כוח גדנ"ע.
ב – 14/7 כוח של אצ"ל ופלוגת יונתן (גדנ"ע) כבשו את "מלחה". הערבים הגיבו בהתקפות נגד קשות שנהדפו. לאצ"ל היו בקרב זה 17 הרוגים.
ב – 17/7 – נכשל מבצע "קדם" לכיבוש מחדש של העיר העתיקה שנפלה ב – 28/5.
ב – 18/7 היו קרבות קשים מול הליגיון באזור בית תורג'מן ובית מנדלבאום שנשארו בידינו בסופו של דבר.
באותו יום נכבשה גם עין כרם.
ב – 18/7 בשעה 18:00 נכנסה לתוקפה ההפוגה השניה.
לאחר ההפוגה השניה
האש לא פסקה חלוטין בהפוגה השניה והמשיכו להתנהל קרבות באזור בית מנדלבאום וגם במקומות אחרים.
ב – 27/7/1948 היו חילופי פיקוד בירושלים ומשה דיין התמנה למפקד מחוז ירושלים במקום דוד שאלתיאל.
ב – 16/9/1948 הגיש המתווך מטעם האו"ם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, את הצעתו למזכיר הכללי של האו"ם לכלול את ירושלים בתחום פיקוח של האו"ם, בניגוד להמלצתו הקודמת לתת את ירושלים לערבים.
ב – 17/9 נורה הרוזן למות על ידי אירגון שנקרא "חזית המולדת" שהיה למעשה אירגון של הל"חי. ממשלת ישראל החליטה לפרק את האצ"ל והלח"י שכאמור פעלו באופן עצמאי בירושלים. האצ"ל פורק והחזיר את נשקו. מאנשי לח"י נאסרו 60 לוחמים.

הצליפות בירושלים המשיכו אבל שגרת החיים נכנסה אט אט למסלולה.
ב – 30/11/1948 נחתם הסכם בין משה דיין ועבדללה א תל מפקד הליגיון, שנקרא "הפסקת אש כנה".
ב – 15/12 הוסכם על מעבר שיירות להר הצופים המפורז והחלפת ה"שוטרים" במקום.
ב – 2/2/1949 ממשלת ישראל פרסמה הודעה כי ירושלים היא בירת ישראל ואינה עוד שטח כיבוש.
ב – 3/4/1949 נחתם ברודוס ההסכם עם ירדן. בהתאם להסכם פינה צה"ל את הכפרים בית איכסא וחוסן ונכנס לבית צפפא, בתיר ואל קבו בשטחים שמדרום למסילת הברזל ותנועת הרכבות לירושלים התאפשרה. יש חלקים בהסכם שהירדנים לא קיימו כמו: בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים , בהם הכותל המערבי והר הזיתים, וגם מקומות ציבוריים כמו האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה. ותתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים , אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם.

 

למאמר  – "הרובע היהודי במלחמת השחרור"