מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
נולד בשנת 1858 בחבל מוהילב ברוסיה.
לפירוש שם משפחתו יש יותר מגרסה אחת: יש האומרים שאלו ראשי תבות של "מזרע יהודים אנוסים" ויש שאומרים שפירוש השם הוא מן העיר זיי שבצרפת ומשם הגיעה המשפחה.
אהרן התייתם מאביו בגיל 6 וחמש שנים אחריו מתה גם האם. הילד למד בחדר ובגיל 16 המשיך ללמוד בישיבת מיר ונחשב לעילוי. הוא נמשך גם להשכלה ושילב את לימודיו התורניים עם אלה הכלליים. בשנת 1876 הגיע לברלין ללמוד בבית מדרש לרבנים לתואר רב. במוסד זה למדו גם פילוסופיה, הסטוריה ספרות וכד'. במקביל למד גם לימודי הנדסה בפוליטכניקום. הוא נחשף גם לתנועת חיבת ציון ולסוציאליזם והוא וחבריו חברו גם לתנועה הסוציאליסטית הגרמנית. הוא הגיע גם לשוויץ והיה שותף לייסוד אגודה בשם "ניר" שעודדה יהודים להתיישב בארץ ישראל. אז הגיע למסקנה שלימודי ההנדסה שלו היו טעות כי הארץ זקוקה יותר לרופאים, ובקיץ 1884 נרשם ללימודי רפואה. יותר מאוחר התמחה במחלות פנימיות, עור ועיניים בפריז.
הברון רוטשילד שמע על כישוריו וביקש ממנו לנסוע לארץ ולהיות רופא במושבות יהודה (ראשון לציון, פתח תקוה, עקרון וגדרה) ומזיא קיבל זאת ברצון ועלה ארצה (1889) והתיישב בראשון לציון. הוא התמחה בריפוי מחלות מקומיות כמו קדחת, גרענת, דלקת קרום המוח ופעל רבות כדי להעלות את רמת התברואה הירודה. הוא נאלץ לעבור ממושבה אחת לרעותה ברכיבה שגזלה זמן רב, אבל הוא עשה חיל בעבודתו ומסירותו לא ידעה גבול.
עוד ברוסיה הוא התחתן בנישואין שלא עלו יפה והוא נאלץ להתגרש. מנישואין אלה נולדה ביתו הנרייטה. בארץ שידכו לו את איז'ני לבית גוטמן מאלכסנדריה שהפכה לרעייתו. היא ילדה לו את מרגלית ואליהו – רנה (נחשד על ידי התורקים בחברות בארגון ניל"י ונאסר לשנה וחצי שבסופה נמלט והגיע ארצה כשהוא חולה אנוש וזמן קצר אחר כך נפטר כשהוא בן 24)).
בשנת 1901 נסע להשתלמות מקצועית בפריז מתוך מגמה שכשיחזור יעקור לירושלים. בשנת 1902 חזר ארצה והתחיל לעבוד כרופא בבית החולים ביקור חולים בעיר העתיקה.
בירושלים גר מזיא במה בתים עד שקנה קרקע מערבית לבית היתומות "תליטא קומי" כדי לבנות את ביתו. על הקרקע עמד בית ישן וביתו של מזיא נבנה למעשה על הבית הזה. הבית היה גדול ונבנה בכל השכלולים של אותם ימים. הבניה ארכה 4 שנים והסתיימה בינואר 1911.
וכך כתב עיתון הצבי ט"ז טבת תרע"א:
" …ביום שבת חגג הדר' מזיא את חג חנוכת ביתו החדש, בית יפה וגדול, שעלה לו בכל כך עמל ומחשבה, ובאמת צריך להודות שהבניין הזה הוא אחד הבניינים הפרטיים היותר יפים בירושלים היהודית והמחודשת ושוה הוא גם הדר' מזיא להיזכר לטובה ברשימת בוני ירושלים…. איך שיהיה, ביום השבת נתאספו בבית דר' מזיא כמעט כל טובי עירנו, מכל הכתות, מה שמראה בעליל עד כמה מעורב דר' מזיא עם הבריות. אל כוסות יין ומגדנות ברכו כל הנאספים את הרופא הנכבד בחיים ארוכים בביתו היפה."
קומת הקרקע הושכרה לגימנסיה העברית מיד עם תום הבניה ושם היתה הגימנסיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מזיא עצמו היה מיזמי הגימנסיה, חבר בועד המנהל שלה וחלק מישיבות הועד התקיימו בביתו.
בין השנים 1923 – 1927 שכן בבית בית המדרש למורות של המזרחי.
בשנת 1927 הקים מזיא בבית את בית הספר תורה ועבודה ובו למדו מגיל שלש (גן) עד גיל 10. בין התלמידים של בית הספר הזה היו גם : ראש העיר דניאל אוסטר, השופט גד פרומקין, חיים סלומון בנו של משה יואל סלומון ואחרים. החצר הושכרה לליגיון הצופים בירושלים.
לימים הושכרו בבית חדרים גם למשפחות ויחידים.
הבית עצמו נוהל על ידי איז'ני באוירה צרפתית יקרה אותה הביאה מבית הוריה שבאלכסנדריה. היא נהגה גם לארח בביתה את כל שמנה וסלטה של החברה הירושלמית.
בספר "אסתרליין יקירתי" מובא הקטע הבא ממכתב שכתב שי עגנון לאשתו:
"במוצאי שבת הייתי מוזמן לכוס תה אל הדר' מזיא. אף על פי שאני מוקיר רגלי מבתיהם של יקירי ירושלים הלכתי אל מזיא, לקיים מה שאמרו חז"ל: "אוקיר לאסיא עד דלא תצטרך ליה" (כבד את הרופא פן תצטרך לשירותיו) (מתוך ירושלמי תענית ג' ט"ו)
דר' מזיא היה אדם דתי והתפלל בבית כנסת ישורון עוד לפני שהגיע לשכונת רחביה.
דר' מזיא ראה חשיבות עליונה בתחיית השפה העברית ושכר מורה פרטי לעברית עבור ילדיו. מעניין שאשתו לא למדה אף פעם עברית כמו שצריך והעדיפה לדבר צרפתית, לדינו ויידיש.
כאמור דר' מזיא עבד בבית חולים ,"ביקור חולים". לפי תנאי העסקתו היה עליו:
1. לבקר פעמיים ביום את כל החולים וכן להגיע לבית החולים אם יקרא על ידי שומר הבית.
2. לשמש יועץ לצוות בית החולים.
3. לקבוע שעתיים בשבוע ליעוץ חינם לכל חולי העיר.
4. לערוך 580 ביקורי בית בשנה לפי הפניית הגבאים.
בביתו היתה מרפאה פרטית בה טיפל בעיקר בנשים.
דר' מזיא המשיך להטיף בכל כוחו בנושא שמירת ההיגיינה שכן יותר נכון למנוע את המחלות בטרם תבאנה מאשר לטפל בהן כאשר הן תוקפות.
אחת מפעולותיו היותר חשובות היתה במסגרת ועד הלשון בו היה חבר. עם מות בן יהודה בשנת 1922 היה מזיא סגן נשיא הועד ובשנת 1926 היה לאחד מנשיאי הועד.
עיקר חשיבותו של מזיא בועד היתה ביצירת מילים בנושאי הרפואה ומדעי הטבע. מזיא כתב מילון למונחים רפואיים ומדעיים שהתפרסם 4 שנים לאחר מותו בשנת 1934.
כתב עליו בן יהודה:
"מנהגי בקביעת שמות למושגים מדעיים בפרט בענייני מחלות ורפואות להתיעץ עם ידידי דר' מזיא שהוא בן סמך לדבר, הן מבחינת המדע והן מבחינת הלשון."
וסיפר בוריס שץ בחגיגת יובל 70 למזיא:
"באחד מהלילות האלה שעד אז לא ראיתי כמוהם מימי, יצאתי לראות את ירושלים, הישנה כולה בחושך. רק בשני בתים ראיתי חלונות מוארים עד שעה מאוחרת. למחר נודע לי שאחד החלונות הוא של אליעזר בן יהודה ז"ל והשני של דר' מזיא יבדל לחיים. ביקרתי אותם ונהיינו לידידים. שניהם עסקו בעבודה גדולה, בן יהודה במילון השפה העברית ודר' מזיא במילון מדיציני."
הוא השתמש הרבה במילים במשקל "פעלת" למחלות כמו: אדמת, קצרת (אסטמה), כלבת, צהבת, בצקת. אבל היו לא עוד חידושים שלא במשקל הזה כמו שנית (סקרלטינה), אסכרה (דיפטריה) צרדה או צלחתה (מיגרנה).
להלן דוגמאות לשמות מחלות אותם חידש ולא כולם נקלטו:
משקל פעלת – אדמת, בהקת, בהרת, גדמת, גזזת, גחלת, גרבת, גרענת, דלקת…..
משקל פעילה – כוויצה, נקיעה, סלידה, רעידה, תפיחה, תקיפה….
במשקל פיעול – גיהוק, דלדול, טיפוס, כילוי, עיטוש, עיפול, פיהוק, פרפור, שיהוק, תלתול…..
בסיומת ית – אבבית, גוממית, זאבית, חזזית, חזירית, חספנית, חפפית, חרדלית, נשית, עווית….
נוסף על עיסוקו ברפואה ובבלשנות עסק מזי"א גם בפרדסנות. בין היתר נטע את הפרדס הראשון בפתח תקווה, שיכלל מתקנים חקלאיים ונמנה עם מייסדי אגודת הפרדסנים "פרדס".
ביום הולדתו ה – 70 אמר עליו ביאליק:
"זכה לחמש עטרות… עטרת חכמת הרפואה, עטרת הבלשנות, עטרת מהנדס, עטרת מעשים טובים בעבודתו הצבורית ועטרת ההוראה. עתה זכה לעטרה נוספה וחשובה, עטרת תפארת שיבה. אני כשלעצמי חושב את עטרת הבלשנות ליותר חשובה, כי "החיים והמות ביד הלשון", בלי לשון אין חכמה, אין תורה ואין רפואה."
דר' מזיא נפטר ב – 1930 .