מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות
מבוא
החל מאמצע המאה ה – 16 האימפריה העותומאנית החלה בתהליך ארוך של שקיעה. לכל מדינות אירופה היה אינטרס בגורלה של האימפריה. אינטרס זה היה כלכלי או קשור למאזן הכוחות הכללי ביבשת. מדינות אירופה תקעו יתד בכל מקום שיכלו כדי שיהיה בסיס לתביעות טריטוריאליות עתידיות. האינטרסים של המעצמות הביא אותן לנקוט גם פעולות המחלישות את האימפריה העותומנית וגם לפעולות המחזקות אותה כנגד מדינה אחרת.
לדוגמא – נפוליאון כבש שטחים במצרים (1799) ומשם התקדם לאורך מישור החוף ושם מצור על עכו. בריטניה עזרה אז לסולטן סלים השלישי כי חששה מהפרעת הקשר שלה עם מושבתה – הודו, ואכן נפוליאון לא כבש את עכו. גם רוסיה סייעה לעותומנים במלחמה זו, וזה לא הפריע לה מספר שנים לאחר מכן לנסות ולכבוש שטחים בבסרביה.
בשנת 1829 הצליחה יון לקבל עצמאות על חשבונה של האימפריה העותומנית בסיוע המעצמות.
בשנת 1831 החליט מושל מצרים (מטעם העותומנים) מוחמד עלי להשתלט על סוריה וארץ ישראל ואף הצליח בכך בגיבוי צרפתי. הוא נסוג בשנת 1840 כאשר כוחות בריטים ואוסטרים באו לעזרת האימפריה.
בשנים 1839 – 1876 בתקופת שלטונם של עבד אל מג'יד ועבד אל עזיז היו בריטניה וצרפת משענתה של האימפריה העותומנית נגד איומים של רוסיה.
מלחמת קרים התחוללה בין השנים 1853 – 1856. העילה למלחמה היתה נסיון רוסי לנצל את חולשתה של האימפריה ולהתרחב על חשבונה וכן רצונה לתת חסות לנוצרים האורתודוכסים ברחבי האימפריה העותומאנית ולהכיר בכנסיה האורתודוכסית וברוסיה המיצגת אותה, כבעלי השליטה העיקרית בשתי הכנסיות החשובות בעולם – כנסית הקבר וכנסית המולד. כאשר העותומנים לא נתנו לרוסים את מבוקשם הם פלשו לטריטוריות עותומניות וביניהם גם לחצי האי קרים שבים השחור. אז נחלצו בריטניה וצרפת לעזרת העותומנים כדי למנוע התפשטות רוסית. בסוף מלחמת קרים נחתם חוזה פריז ובו התחייבו המעצמות לא להתערב ביחסי הסולטן עם נתיניו ולכבד את עצמאותה והטריטוריה של האימפריה העותומאנית.
מבחינה פנימית ידועה התקופה בין השנים 1839 – 1875 כתקופת ה"תנזימאט" – התיקונים. הכוונה היתה ליצור רפורמה והתחדשות בחוקה העותומאנית ברוח המערב על מנת לחזק את האימפריה וליצור זהות עותומנית אצל המיעוטים הרבים ברחבי האימפריה.
בינתיים המשיכו המעצמות לנגוס באימפריה העותומנית.
בשנת 1890 קמה תנועת התורכים הצעירים ואילצו את הסולטן עבד אל חמיד בשנת 1908 להחזיר את המשטר החוקתי פרלמנטרי לאימפריה ואף אילצו אותו בשנת 1909 לוותר על כיסאו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפו התורכים לגרמנים וכשאלה הובסו חדלה למעשה האימפריה להתקיים. בסוף שנת 1917 כבש הגנרל אלנבי את ירושלים והביא סוף לשלטון העותומני בעיר שנמשך 400 שנה.
ירושלים – רקע
ירושלים היתה בתחילת המאה ה – 19 עיר מחוז בפלך דמשק שעיקר חשיבותה היא דתית. תושביה היו נתונים לשרירות ליבם של השליטים וסבלו מדכוי ומחסור. המוסלמים הגנו על עצמם בעזרת אנשי הדת וכשאלה לא עזרו פרצו מרידות. לנוצרים וליהודים אסור היה לשאת נשק. הם שילמו מיסים ספציפיים עבורם, לא מונו למשרות צבוריות, עדותם לא עמדה מול עדות מוסלמית, אסור היה להם לבנות מבני דת ועוד הפליות שונות. על הנוצרים הגנו לעיתים מעצמות אירופה אבל ליהודים לא היה גוף מגן.
המצב השתנה בשנת 1831 כאשר שליט מצרים מוחמד עלי כבש את ארץ ישראל על ידי בנו (המאומץ) איברהים פחה. השלטון של מוחמד עלי היה חזק, המוסלמים נלקחו לצבא, הנוצרים והיהודים קיבלו שיווי זכויות והחלה כניסתם של נציגי המעצמות לירושלים.
מוחמד עלי
מונה על ידי ה"שער העליון" (המנגנון השלטוני העותומני) לפחת מצרים בשנת 1805. לביסוס שלטונו הרג את הממלוכים שנשארו, אימן את צבאו וחימש אותו.
בזמן המרד היווני (1821 – 1832) נעזר הסולטן במוחמד עלי והלה שלח את הצי שלו בפיקודו של בנו המאומץ איברהים פחה (בן אחיו שמת). תמורת העזרה הובטח לו שלטון גם בארץ ישראל וסוריה. משלא קיים הסולטן את הבטחתו השתלט מוחמד עלי (1831) על האזורים האלה בכוח. בסיסו של הממשל היה בדמשק ובראשו עמד איברהים פחה. ירושלים היתה עיר מחוז.
שלטונו של מוחמד עלי היה שלטון חזק וריכוזי ונלחם בשחיתות שפשתה אז בארץ. הוא תיקן הרבה תיקונים וביניהם:
• גיוס חובה למוסלמים (הנוצרים והיהודים שלמו במקום הגיוס מס).
• זכויות שוות ליהודים ולנוצרים.
• פתיחת קונסוליות ובתי מיסיון.
• הנהיג מערכת שיפוט חילונית.
• ביטל סחיטת דמי כופר ודמי מעבר.
• ביטל את מס הגולגולת.
• פרק את הנשק הפרטי.
• פקידי השלטון ממונים ולא תקיפים מקומיים.
• ועוד.
השינויים גרמו למרד (1834) שכונה "מרד הפלחים" בו התמרדו יסודות מוסלמיים מקומיים נגד השלטון החדש. חכמי הדת והתקיפים המקומיים זעמו על פגיעה בהכנסותיהם ואילו המון העם כעס על גיוס החובה.
את המרד בירושלים תאר יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ":
" אחרי אשר כבש איברהים פחה את כל הארץ נתן צו כי כל יושבי הארץ יחלצו מאיתם אנשים לצבא, כי עד הזמן ההוא היו כל בני הצבא שכירים. את המנהג החדש הזה לא אהבו הערבים והבדואים…… ויסובו מרד ופראות בכל הארץ.
ויהי בהיוודע דבר המרד לאיברהים פחה וימהר לשלוח ארבעה גדודי צבא, האחד לארץ הגליל, השני לשכם, השלישי לחברון והרביעי לירושלים.
בתחילת חודש אייר תקצ"ד (1834) יצא הקול בירושלים כי גדודי המורדים הולכים וקרבים אל העיר. בששה עשר לחודש סוגרו שעריה ותבוא העיר במצור, ובחצות ליל כ"ב בחודש נלכדה…. הלילה הזה היה ליל זוועה ופחד, אין בכוח עט סופר לתאר ולצייר את ענות הנפש של יושביה ומצבם. המנצחים הפראים, אנשים נשים וטף, סבבו בשווקים וברחובות ויצהלו ויריעו את השריקה המוזרה לי לו לו, ובהמיתם הנוראה התערב גם שאון אנשי הצבא ויללת וצעקת התושבים האומללים, ותהי העיר כולה לחרדת אלהים….
אך מה נשתוממנו לשמוע לפתע פתאם קול כרוז הקורא בחיל: "כל תושבי העיר מוסלמים יהודים ונוצרים אל יפחדו מאומה, איש לא יפגע בהם וברכושם לרעה, והעובר על הפקודה אחת דתו להמית."
למרות הפקודה לא לפגוע בתושבים, הביזה היתה גדולה וביחוד סבלו היהודים, הנוצרים ובעלי החנויות בשוק. הכוח המצרי המקומי ברח למצודה ורק בואו של איברהים פחה הושיע אותם, וממשיך לתאר יהוסף שוורץ:
"הופיע איברהים פאשא כמלאך מושיע וחיל גדול עימו בשערי ירושלים ומיד הכניע את המורדים, ואת ראשיהם העניש קשה….. וככלותו להכניע את המורדים שבירושלים, הלך שכמה וגם שם עלה בידו במשך זמן קצר להשיב את הסדרים הטובים כבירושלים. ואך בארץ הגליל לא שבה המנוחה, רק אחרי עבור חדשים אחדים. אולם המלחמה היותר כבדה מצא איברהים פחה בחברון. חיל המורדים התרבה שם במאוד….. אך ביום כ"ח לחודש תמוז בא הקץ להמרד, כי ביום הזה נאספו תחת פקודת איברהים פאשא 20,000 אנשי צבא, וילחמו ברוח גבורה, ויצאו ועטרת ניצחון על ראשם.
התושבים הוכרחו למסור את כלי נשקם להממשלה, ובנרות חיפשו בבתים ובאוצרות לראות אם לא החביאו כלי נשק. (רק לבני אירופה מותר היה להחזיק כלי נשק.) ועל ידי חיל צבא הרב שהושיב בארץ, הביא שנית את השלום והביטחון……. כל הדרכים היו בטוחים משודדים ובאמצע הלילה יכול כל איש לעבור גם בין הערבים והבדואים מבלי מגור ופחד. והתושבים הוכרחו לשלוח את בניהם לעבוד בצבא. ויבטל גם את מס הדרכים או הכופר אשר נגשו באכזריות נוראה ….זקני הכפרים מאת העוברים והשבים.
בשנת 5599 (1838) בא קונסול אנגליה לירושלים, והוא היה הקונסול הראשון בארץ ישראל."
השפעות השלטון המצרי היו רבות, לדוגמא:
• מצב היהודים הוטב.
• העדה האשכנזית גדלה והתקבל הפירמן לבנות מחדש את חצר החורבה (1836).
• ירושלים התחזקה כמרכז שכן יהודי צפת סבלו מאד בשנות ה – 30 וחלקם עבר לירושלים. תוך 10 שנים סבלו ממרד הפלחים (1834), מרד הדרוזים (1838) ורעידת אדמה איומה (1837).
• התקרבות למדינות אירופה ששיפרו את רמת הטכנולוגיה בעיר.
• התיירות גדלה.
• הפרוטסטנטים ביססו את אחיזתם בירושלים.
• הגיעו קונסולים ואנשי כמורה.
• אנשי מחקר הגיעו כמו רובינסון (מגלה הקשת הנודעת), האדריכל האנגלי קתרווד שתיעד את הר הבית
• הציירים כמו בארטלט ורוברטס תיעדו את ארץ הקודש.
• ועוד
אבל בארץ היו קשיים נוספים לאיברהים פחה ובשנת 1838 פרץ מרד הדרוזים בגליל. נוסף על כך המעצמות החלו ללחוץ על מוחמד עלי לסגת.
המעצמות חששו שכיבושיו של מוחמד עלי יביאו להתמוטטותה של האימפריה העותומאנית ובעיקר חששו שזה יביא להתעצמותה של רוסיה, ולכן אנגליה ואוסטריה תמכו בעותומנים (אם כי צרפת התנדנדה) ולחצו על מוחמד עלי לסגת מארץ ישראל וסוריה, ותמורת נסיגתו הבטיחו לו את השלטון במצרים – לו ולצאצאיו. בסופו של דבר בשנת 1840 מוחמד עלי נסוג והעותומנים חזרו, אבל החוזרים לא היו אלה שנסוגו כי בינתיים עברה האימפריה תהליכים פנימיים ששינו את התמונה. האימפריה העותומאנית עברה תהליך של "תנזימאט". תהליך זה גרם ששיפור המצב שבא בעקבות שלטון מוחמד עלי לא הורע.
תנזימאט
אבי המגמה היה מחמוד השני (1808 – 1839), אבל בניו עבד אל מג'יד (1839 – 1861) ועבד אל עזיז (1861 – 1876) המשיכו את התהליך. השחיתות נתנה אותותיה באימפריה שהלכה והתפוררה והפלית המיעוטים ערערה את יציבות המשטר ויכולת השליטה בשטח הנרחב. היניצ'ארים – החיל המובחר, הראו סימני התמרדות וגם הם פגעו ביציבות השלטונית. בשנת 1826 ערך מחמוד השני טבח ביאניצ'רים וחיסל אותם כליל. הוא בנה צבא חדש ומודרני וניסה ליעל את הממשל לפי הרוח האירופאית. כאשר נפטר אימצו בניו את צוואתו ובצעו את התיקונים שרצה לבצע. לתקופה זו קראו "תנזימאט" – תקופת התיקונים. המאמץ העיקרי היה לעצור את הנטיות הבדלניות של האוכלוסיה הלא מוסלמית כדי ללכד את האומה העותומאנית הגדולה. לצורך זה היו חייבים לתקן את ביטויי האפליה.
במסגרת תיקונים אלה:
• בוטלה האפליה בין העמים והדתות באימפריה.
• בוטלה הג'זיה – מס גולגולת ובמקומה הוטל מס על שלא משרת בצבא.
• הוקמו בתי דין חילוניים.
• נוסדו בתי ספר חילוניים.
• מוסדות המדינה נפתחו בפני לא מוסלמים.
• בוטלה שיטת המיסוי.
• נעשה נסיון לשתף את האוכלוסיה המקומית בשלטון.
• נסללו דרכים והותקן טלגרף.
• ועוד
לא כל פעולות התנזימט הצליחו אבל אין ספק שהאימפריה התקדמה ומעמד הלא מוסלמים השתפר.
גם לירושלים, לאחר הסתלקותו של מוחמד עלי, הגיעו הרפורמות. את השינוי הביאו איתם גם קונסולים ותיירים שנהרו לעיר. בשנת 1850 הוקמה מועצה מנהלית עירונית שבשנת 1863 הפכה לעיריה. אמנם העיריה נשלטה על ידי מוסלמים, והיהודים והנוצרים הופלו לרעה, אבל אין ספק שהיה זה שינוי משמעותי. גם מערכות השיטור והשיפוט השתפרו וכן גם הביטחון בדרכים. ואם כי דרכי השלטון לא השתפרו בקצב אותו קבעו המתכננים, התנזימאט הורגש בירושלים בעיקר בגלל התערבותם הרבה של נציגי המעצמות בעיר ומשטר הקפיטולציות (הסבר בהמשך).
ירושלים גם התפתחה מאד מבחינה פיזית בגלל:
1. סיבות פוליטיות פנימיות באימפריה העותומאנית.
2. תעוש עולמי ופיתוח איזורי.
3. התערבות המעצמות.
הפתוח היה עצום, ועיר שנראתה כמו אוסף של חורבות הכלואות בין החומות בתחילת המאה, נראתה כמו עיר מודרנית המתפשטת גם אל המרחבים שמחוץ לחומות בסופה.
המעצמות
האימפריה העותומאנית היתה במצב של התפוררות ואילו שכנותיה האירופאיות עברו לשלטונות ריכוזיים עם תהליכים כלכליים ותרבותיים שנתנו להם יתרון עליה. לא פלא שהמצב הזה הביא גם לתבוסות בשדה הקרב. התלות העותומאנית במעצמות הלכה וגדלה כאשר אלה גם נגסו בה, גם לחמו בה וגם עזרו לה מול מדינות מתחרות. המעצמות תקעו יתד בתוך האימפריה לצורך קידום אינטרסים שלהם ודרשו תמורת עזרתן קיום זכויות – "קפיטולציות", שהם זכויות יתר שקיבלה המדינה הזרה בתוך השטח העותומני כמו: זכויות משפטיות, זכויות דתיות, שליטה על אתרים דתיים, זכויות כלכליות (מכסים, מיסים וכד'), זכויות מעבר, זכויות הגנה על אזרחיהם בתוך השטחים העותומאניים על ידי קונסולים שייצגו את אותה מדינה.
למעשה הסכם הקפיטולציות הראשון היה בין צרפת לאימפריה העותומאנית בשנת 1535, אבל הוא החזיק מעמד תקופה קצרה ופירותיו של ההסכם היו מועטים. ההסכמים הללו קיבלו משנה תוקף בתקופת מוחמד עלי אבל עיקר חשיבותם היתה בתקופת התנזימאט. במסגרת הקפיטולציות כל מעצמה טענה לבני חסות משלה כמו:
הצרפתים – בקתולים המקומיים.
הרוסים – באורתודוכסים.
האנגלים – ביהודים (מסיבות מסיונריות דתיות).
ועוד……
המדינות שלחו קונסולים לירושלים שדאגו לאינטרסים של אותן מדינות ובו זמנית הם גם דאגו שקונסולים אחרים לא ישתלטו על מקורות הכוח בעיר. כוחו של קונסול נמדד בין השאר בכמות בני החסות שלו, כך שכל אחד דאג להגדיל את מספרם. ברור שהדבר היה לטובת אזרחי העיר, ובעיקר לאותם שהגיעו מארצות הקונסולים.
הקונסול הראשון בירושלים היה הבריטי יאנג שהגיע עוד בזמן מוחמד עלי (1838). סיבות בואו היו רבות כמו: סיבות מסיונריות דתיות, סיבות מסחריות, חיזוק בריטניה כמדינה אימפריאליסטית, דאגה לקשר עם המושבה הודו, עזרה לצליינות בריטית ועוד.
קונסולים נוספים שהגיעו היו:
• פרוסיה – הקונסול שולץ (1842). (הם הקימו בשופות פרוטסטנטית משותפת עם בריטניה).
• סרדיניה – הקונסול לנשנטין (1843) (לפני האיחוד עם איטליה, אחריו היה הקונסול איטלקי).
• צרפת – הקונסול גבריאל דה לנטיב (1843).
• אמריקה – הקונסול ורדר קרסון (1844) (הוא התגייר וקרא לעצמו מיכאל ישראל בועז).
• אוסטריה – הקונסול פיצמנו (1849) (תומך חשוב של יהודי ירושלים שרבים מהם הגיעו מגליציה והונגריה)
• רוסיה – הקונסול ישב בתחילה בבירות ונציגו בירושלים היה הרב ישעיהו ברדקי (1839) בעיקר כדי שהיהודים לא יפלו לידיו של הקונסול הבריטי. יותר מאוחר מונה קונסול רוסי תושב.
• ספרד – 1854.
בין השאר בנו הקונסולים כנסיות, בתי הארחה לצליינים, בתי חולים, בתי ספר, בתי מיסיון, פטריארכיות, בתי יתומים ועוד. הם התערבו גם במראה הכללי של העיר, מצב הסניטציה, מצב השירותים השונים וכך תרמו למראה העיר ולאופיה.
אחד האזורים שהתפתח מאד היה אזור הויה דולורוזה. מנזר ההלקאה ניתן לפרנציסקאנים בשנת 1838. לאחר מלחמת קרים (1856) מסרו העותומנים למלך צרפת נפוליאון השלישי כאות הוקרה על עזרתו במלחמה עם הרוסים את כנסית סנט אנה, אותה שיפצו האחים הלבנים. כשנתיים לאחר מכן (1858) רכש המנזר הקתולי של האחיות ציון שטח באזור קשת האקה אומו שם הקימו מנזר ובית ספר לבנות. יותר מאוחר הוקמו שורה שלימה של מוסדות, מנזרים וכנסיות קתוליות ואורתודוכסיות על תוואי זה.
בשנת 1856 הוחל בבנית האכסניה האוסטרית גדולה בצומת הויה דולורוזה ורחוב הגיא. האכסניה יועדה לצליינים והיה בה אף בית חולים קטן. לידה היתה הקונסוליה האוסטרית. כאשר ביקר בירושלים הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בשנת 1869 הוא התגורר באכסניה האוסטרית.
המדינות הביאו לירושלים גם את הקידמה הטכנולוגית. הדואר התחיל לבוא בצורה מסודרת עם פתיחתו של בית הדואר האוסטרי, ובעקבותיו גם בתי דואר אחרים. גם הדרך מירושלים ליפו נסללה רק באמצע המאה ה – 19. בסוף המאה הגיעה הרכבת לירושלים כאשר את המסילה בנתה חברה צרפתית. הבנקאות גם כן התפתחה בעיקר על ידי בנקים זרים. המלונאות התקדמה והוקמו בתי מלון. גם ביוב מסודר הוקם רק באמצע המאה ה – 19 וגם הוא ביוזמת המעצמות.
המעצמות בנו גם מחוץ לחומה מעיקר מבני דת ומבני צבור וכך הוקמו בין השאר: בית היתומים שנלר, מגרש הרוסים, בתי החולים: הגרמני, בית חולים לילדים מריאנשטיפט, בית חולים סנט ג'והן לחולי עיניים, בית המצורעים, בית החולים הצרפתי, בית החולים האיטלקי, בית החולים האנגלי, בית החולים הרוסי. הוקמו מרכזים דתיים כמו כנסית המשיח, קתדרלת סנט ג'ורג', הפטריארכיה הקתולית, כנסית אלכסנדר נייבסקי הרוסית, הוקמו אכסניות לצליינים, הוקמו בתי חינוך בעיקר דתיים וכד'.
החל משנת 1860 יצאה העיר אל מחוץ לחומה כאשר כל העדות שותפים לכך. הנוצרים בנו בעיקר מבני ציבור ודת, המוסלמים בנו בעיקר בניה עשירה והיהודים בנו שכונות כמו : משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד, מאה שערים, משכנות ישראל, אבן ישראל ועוד ועוד….
אוכלוסיה
באתר ב – "דפי עזר ללימוד ירושלים" ישנה טבלה של "אוכלוסית ירושלים במאה ה – 19"
מוסלמים
המוסלמים גרו סביב להר הבית ברובע המוסלמי.הם היוו את העדה הגדולה עד שנות ה – 40 של המאה ה – 19 ואחר כך ירדו. משנות ה – 70 היהודים היוו רוב מוחלט בעיר. רמתם הכללית של האוכלוסיה המוסלמית היתה נמוכה. הכוח המוסלמי הגדול היה של חיל המצב התורכי שמספר חייליו נע בין 800 – 1600 איש (תלוי בתקופה ובצורך). ואם הפיתוח היהודי היה גדול והמעצמות גרמו לפיתוח נוצרי מואץ, המוסלמים נשארו יחסית עדה לא מפותחת.
המבנים המוסלמיים המרכזיים היו מסגדי הר הבית ועד שנת 1856 אסור היה ללא מוסלמי לעלות להר הבית. משנה זו הותרה הכניסה להר, אבל רק באישור הפחה.
המוסלמים לא בנו כמעט בירושלים, והסתפקו בשיפוץ מבנים לצרכים הכרחיים. מרכז הממשל היה בבית הסראיה (רחוב הסראיה) שהוא למעשה בנין ממלוכי גדל מימדים ששופץ למטרה זו. לפני זה המושל ישב במבנה ליד הפינה הצפון מערבית של הר הבית (גבעת האנטוניה – כיום בית ספר עומריה). קסרקטין נוסף ובית סוהר היה במצודת מגדל דוד.
נוצרים – קתולים
מאז המאה ה – 14 ועד המאה ה – 19 היון הפרנציסקאנים נציגי הכנסיה הקתולית בישראל, וראש המסדר הפרנציסקאני היה ראש הלטינים בארץ. בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 החליט האפיפיור פיוס ה – 9 לחדש את הפטריארכיה הלטינית בארץ שלא היתה קיימת מהתקופה הצלבנית (1291). ההחלטה הזו באה בעקבות חדירת המעצמות לירושלים וכניסת השפעה דתית, הן על ידי הכנסיה הרוסית והן על ידי הקמת הבישופות הפרוטסטנטית המאוחדת של האנגלים והגרמנים. האפיפיור רצה לחזק את הכנסיה הקתולית בארץ וזאת על ידי הקמת הפטריארכיה. ברור שהרעיון לא מצא חן בעיני הפרנציסקאנים והם התנגדו נמרצות לתהליך. לעזרה הם פנו לאוסטרו- הונגרים כאשר בפטריארכיה תמכו הצרפתים. מעבר לכך בירושלים היה גם פטריארך יוני קתולי שראה בהקמת פטריארכיה פגיעה בו ובמעמדו. התנגדויות אלה דחו את בואו של הפטריארך הקתולי הראשון עד שנת 1847 ואז הגיע הפטריארך ג'וזף ולרגה. שנה לאחר מכן חודשה גם הפטריארכיה.
הפרנציסקאנים המשיכו להתנגד לו עד שנת 1851 ואז נקבע הסכם על תחומי הפעילות בין הפרנציסקאנים ובין הפטריארך. בתקופת כהונתו של ולרגה הוזמנו מסדרי נזירים ונזירות רבים ארצה כדי להקים בתי ספר ומוסדות צדקה וחסד. הראשונות היו האחיות סט ג'וזף של ההופעה שהגיעו בשנת 1848. יותר מאוחר במאה ה – 19 נוסד גם מסדר אחיות המחרוזת שהוא המסדר הקתולי היחיד שנוסד בארץ ומכהנות בו אחיות ערביות שרובן מקומיות.
גם הפרנציסקאנים התחזקו ומנזרם סנט סלוודור (ליד השער החדש) גדל והתפתח. למנזר נוספו חלקים חדשים, נבנו בתי מלאכה, בתי ספר לנערים ואחר כך לנערות, בית דפוס, בית יתומים לבנים ולבנות. נוסף על כך נבנתה אכסניה לעולי רגל. במתחם נבנתה במאה ה – 19 כנסיה בתרומתו של פרנץ יוזף ומעל המתחם נבנה מגדל פעמונים הגבוה בעיר העתיקה. בשנות ה – 40 נבנתה ליד המנזר אכסניה בשם קזה נובה.
בשנת 1757 היה מאבק בין היוונים-אורתודוכסים ובין הקתולים בנושא השליטה במקומות הקדושים והסולטן מוסטפא השלישי החליט להעניק את החזקה בכנסית המולד, קבר מרים ורוב חלקי כנסית הקבר ליוונים. בשנת 1808 עלתה הרוטונדה של כנסית הקבר באש והכנסיה שופצה על ידי היוונים שניצלו את השיפוץ, שמומן על ידי הצר הרוסי אלכסנדר הראשון, לשיפור מעמדם בתוך הכנסיה. אחרי סילוקו של מוחמד עלי דרשו הקתולים להחזיר את המצב לקדמותו כמו שהיה לפני 1757 . בשנת 1850 הגישו: צרפת, סרדיניה, בלגיה, ספרד והאימפריה האוסטרית בקשה נוספת לחזור למצב שלפני 1757. הצאר הרוסי ניקולאי הראשון התנגד ואף איים להחזיר את שגרירו מאיסטנבול. בסופו של דבר החליט הסולטן עבדולמג'יד הראשון על סטטוס קוו הקיים עד היום והוא מסדיר את השליטה של העדות השונות במקומות הקדושים ועוד נושאים הקשורים לטכסים, זמני תפילות וכד' באתרים אלה. הפירמן (הוראה סולטנית) פורסם ב – 8 לפברואר 1852. הסכם זה אושר על ידי מדינות אירופה בועידת ברלין בשנת 1878.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה הקתולית – לטינית בירושלים"
יוונים אורתודוכסים
הגדולה מבין העדות הנוצריות, מנתה בסוף המאה כ – 5,000 איש, מיעוטם נזירים יוונים והרוב ערבים. הנזירים היו "חברי אחוות הקבר הקדוש" ומהם נבחר הסינוד שהוא הגוף העליון בכנסיה.
מרכז הכנסיה ברובע הנוצרי ליד כנסית הקבר ובו מעון הפטריארך עם המשרדים הקשורים אליו ובסמוך אליו מנזר הנקרא דיר א רום שהוא למעשה כעין רובע ובו מבנים רבים ובהם: מגורים לנזירים, אכסניות לצליינים, מבני שרותים, כנסית הלנה וקונסטנטין ועוד 5 כנסיות קטנות יותר, ספריה, מוזיאון ועוד. סביב המתחם וגם במקומות אחרים בעיר העתיקה היו עוד מנזרים. חלק גדול מהם נבנו או נקנו במהלך המאה ה – 19. היוונים אורתודוכסים השקיעו במהלך המאה גם במבנים שאינם בהכרח בעלי זיקה דתית כמו מבנים וחנויות באזור שער יפו, חנויות ודירות באזור המוריסתן (שוק אבטימוס), מלון גרנד ניו הוטל ליד שער יפו וגם באזור השער החדש נבנו חנויות ודירות.
היוונים אורתודוכסים החזיקו מקומות קדושים גם מחוץ לחומות העיר העתיקה כמו: מנזר המצלבה ומנזר מר אליאס ויש אתרים בהם הם היו שותפים כמו: קבר מרים, גת שמנים, כנסית העליה. במהלך המאה ה – 19 נבנו מנזרים כמו סנט אונופריוס בחקל דמא , כנסיה בעין כרם, כנסיה, בית הפטריארך וקפלה במנזר וירי גליליי בהר הזיתים, מנזר סנט סימון ובסמוך לו בית קיץ לפטריארך. הם גם רכשו שטחים חקלאיים באזורים שמחוץ לחומה באזור מרכז העיר החדשה של היום. הם בנו שכונות כמו המושבה היוונית, קטמון ואבו תור. עיקר כספם הגיע מהצליינות ובעיקר הצליינות הרוסית מהמחצית השניה של המאה, אבל היו להם גם הכנסות מתרומות ונכסים שונים בחו"ל.
עד שנת 1845 ישב הפטריארך הירושלמי באיסטנבול ובשנה זו עקר הפטריארך קירילוס לירושלים. הסיבה העיקרית היתה תחרות מצד הלטינים, הפרוטסטנטים והיונים קתולים שהפעילו מוסדות מסיון, חינוך וצדקה. כאשר הגיע קירילוס לירושלים הקים מוסדות חינוך ובריאות והתחיל ברכישה ובבנית מבנים.
אחת הבעיות הגדולות של הכנסיה היתה יחסם אל הערבים. האוכלוסיה המקומית היותה את רוב חברי הכנסיה אבל בתפקידים בכירים כיהנו רק יוונים. העימותים בין חברי אחוות הקבר הקדוש והסינוד, עם הקהילה הערבית תפסה תאוצה ועל רקע זה אף הודח הפטריארך קירילוס. לאורך המאה הבעיה לא נפתרה וחלק מהקהילה פרש אל הכנסיה היוונית קתולית ואל הכנסיה הפרוטסטנטית.
ובאשר לכנסית הקבר, בעקבות הסטטוס קוו יש ליוונים אורתודוקסים יתרון בולט בשטחי שליטה בזכויות פולחן ומעמד בכורה יחד עם הקתולים והארמנים. גם בקבר מרים יש להם מעמד בכורה.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה היוונית אורתודוכסית בירושלים"
ארמנים
למעשה הרובע הארמני ברובו הוא מנזר הסגור בתוך חומותיו, שתחילתו היא עוד מימי הצלבנים, ונקרא סנט ג'יימס (יעקב הקדוש). בתוך המנזר גרה גם קהילה ארמנית חילונית. לפי המסורת של הארמנים בקתדרלה שברובע הארמני קבור יעקב אחי ישו וכן גם ראשו של יעקב השליח. במנזר גרים נזירים וכמרים השייכים ל – "אחוות סנט ג'יימס" . בתוך הרובע היו: קתדרלה (מתקופת הצלבנים) , כנסית סנט תאודורוס, כנסית רבי המלאכים , מגורי הפטריארך, מגורי הקהילה הארמנית וצליינים ארמנים, בית דפוס, בתי ספר לבנים ולבנות, סימינר לכמורה ,מנזר נשים ושירותים שונים של הקהילה הארמנית הגרה במקום כמו: מועדון, מרפאה ועוד.
מחוץ לגבולות הרובע יש לארמנים חלקים בכנסית הקבר, חלקים וזכויות פולחן בקבר מרים ובכנסית העליה. בהר ציון נמצאת כנסית בית כיפא ולידה בית קברות מפואר ובו קבורים הפטריארכים של העדה. לפטריארכיה יש נכסים מחוץ לעיר העתיקה המושכרים ומכניסים כסף. ברחוב יפו יש שני בתים גדולים מול גן דניאל שמושכרים וכן גם בתים נוספים באזור הזה.
קהילת הארמנים הגרים במנזר הם צליינים שנשארו, לפעמים בגלל שלא היה להם כסף לחזור, או ארמנים שהגיעו ובחרו לגור בירושלים. במאה ה – 19 הקהילה שגרה במנזר מנתה 500 – 1000 איש. באיסטנבול היתה במאה ה – 19 קהילה גדולה של ארמנים והיא הוותה את השדולה החזקה של הקהילה הירושלמית כנגד נסיונות ההשתלטות של היוונים אורתודוכסים, אבל השדולה באיסטנבול גם פיקחה על "אחוות סנט ג'יימס" שהיתה כפופה אליה. לאורך המאה ה – 19 ניסה הפטריארך בירושלים להשתחרר מחיבוק הדוב הזה, ובשנת 1888 התקבל פירמן מאת הסולטן עבדול חמיד השני ובו הוענקה לפטריארך ירושלים עצמאות ומאז הוא לא היה תלוי בפקוח של איסטנבול.
בתחילת המאה ה – 19 היו לפטריארכיה בעיות כלכליות קשות וחובות כבדים. בעיות אלה נפתרו על ידי מנהל אדמיניסטרטיבי בשם פוגוס גריגוריאן שפעל לשיפור המנהל האדמיניסטרטיבי ודאג לגיוס כספים שהביאו לשיפור מצבה הכלכלי של הפטריארכיה. הפטריארכים שכיהנו בתקופתו פעלו לפי הנחיותיו. המימון של המנזר הגיע משני מקורות עיקריים:
1. נזירי האחווה נסעו לרחבי העולם הארמני וגייסו כספים.
2. צליינות שהגיע לירושלים לאורך המאה ה – 19 הכניסה כספים רבים.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה הארמנית אורתודוכסית בירושלים"
הכנסיות המזרחיות הקטנות (קופטים, אתיופים וסורים)
קופטים –
מספרם הגיע במאה ה – 19 לכ – 130 איש. יש להם קפלה מאחורי קפלת הקבר שבכנסית הקבר וזכויות פולחן בכנסיה, מזבח וזכויות פולחן בקבר מרים וזכויות פולחן בכנסית העליה. מצפון לכנסית הקבר נמצא מנזר סנט אנטוניוס שעבר שיפוץ רציני בשנת 1875, ובו כנסיה על שם בסיליוס הקדוש שהוקמה בשנת 1903 . במתחם המנזר גר הארכיבישוף הקופטי. ליד בריכת חזקיהו יש להם מנזר בשם סנט ג'ורג' שנרכש כבר במאה ה – 18. לידו היה להם חאן שהפך לקסרקטין תורכי.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה הקופטית בירושלים"
אתיופים –
מספרם הגיע במאה ה – 19 לכ – 100 איש. יש להם זכויות במנזר דיר א סולטן על גג כנסית הקבר ושתי קפלות המוליכות מהגג אל חצר כנסית הקבר. מבחינת הקופטים הגג שייך להם והאתיופים משתמשים בו אבל אין להם זכויות חזקה עליו. בשנת 1837 מתו הנזירים האתיופים (פרט לאחד) במגפת דבר וכל ספריהם ומסמכיהם נשרפו בתואנה של חשש להדבקה. לאחר מכן נמסרו מפתחות הגג והכנסיות לקופטים, והמתיחות בין העדות האלה גדלה. לאחר זמן קצר חזרו האתיופים בסיוע הבישוף הפרוטסטנטי גובט, וכל לילה הם ננעלו במנזרם על ידי הקופטים. לקראת סוף המאה קיבלו האתיופים רשות לפתוח עוד פתח למנזר לכוון מזרח והמפתחות שלו היו בידם. אישור נוסף שקיבלו היה להקים על גג כנסית הקבר אוהל עבור הצליינים האתיופים כל שנה לקראת הפסחא.
בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 התחיל הקיסר האתיופי יוהנס הרביעי להשקיע בירושלים ובנה את הכנסיה ברחוב אתיופיה ואת המנזר הצמוד אליה – דברה גנט (מנזר גן העדן). את מפעלו המשיך יורשו מנליק השני. גם אישתו של מנליק השני – טאיטו, היתה פעילה ובנתה בתים להשכרה באזור רחוב אתיופיה עבור פרנסת הקהילה האתיופית בירושלים.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה האתיופית בירושלים"
סורים –
מספרם הגיע במאה ה – 19 לכ – 70 איש. יש להם קפלה בכנסית הקבר הנקראת קפלת יוסף הרמתי וניקודימוס. הקפלה מאד מוזנחת וחוקי הסטטוס קוו מונעים את שיפוצה. יש להם זכויות פולחן בקבר מרים וכנסית העליה.
המתחם שלהם נמצא בשולי הרובע היהודי והארמני ויש שם מנזר וכנסית סנט מרק. במאה ה – 19 נערך שיפוץ במקום ונבנה המנזר.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה הסורית אורתודוכסית בירושלים"
פרוטסטנטים
הפרוטסטנטים הגיעו לירושלים בחסות שתי מדינות: בריטניה וגרמניה.
בריטניה חדרה לירושלים באמצעות אגודות המסיון. הראשונה היתה "האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". האגודה הקימה בירושלים כנסיה (כנסית המשיח- נחנכה בשנת 1849) מוסד חינוכי (1843), ובית חולים (1844). על בסיס פעולות האגודה הוקמה בשנת 1841 בישופות משותפת גרמנית – אנגלית שבראשה עמד הבישוף אלכסנדר ולאחריו כיהנו הבישוף גובט והבישוף ברקלי. בשנת 1851 התחילה לפעול בירושלים אגודת מסיון נוספת – "אגודת המסיון הכנסייתית" שפעלה בקרב הערבים. בשנות ה – 80 חדלה הבישופות המשותפת להתקיים וכל אחת מהשותפות הקימה בישופות פרוטסטנטית עצמאית. הבישוף הבריטי היה בליית שייסד אגודה מסיונרית נוספת בשם "מסיון ירושלים והמזרח". הוא הקים מרכז משל עצמו מצפון לעיר העתיקה – קולג' סנט ג'ורג'.
הגוף הגרמני הראשון שהגיע לירושלים בעקבות הקמת הבישופות היה "מסיון עולי הרגל של באזל" שבראשו עמד כריסטיאן פרידריך שפיטלר. מטעם המסיון הגיעו לירושלים בשנת 1846 קונרד שיק מגדולי חוקריה ובוניה של העיר, יוהן לודוויג שנלר שהקים את בית היתומים הסורי ואחרים, שתרמו תרומה גדולה לפיתוחה של ירושלים.
בשנת 1851 הגיע לירושלים הכומר תיאודור פלידנר שייסד בקייזרסוורט – גרמניה את מנזר הנשים הדיאקוניסיות. הנזירות שבאו איתו הקימו את בית החולים של האחיות הדיאקוניסיות ואת בית הספר לנערות "תליטא קומי".
בשנת 1868 הגיעו לארץ כריסטוף הופמן וגיאורג הרדק שהקימו מושבות טמפלריות בכל הארץ וכן גם בירושלים בעמק רפאים (1873). בשנת 1898 נחנכה כנסית הגואל הלותרנית במוריסטן שבעיר העתיקה והקיסר הגרמני וילהלם השני הגיע לירושלים לטכס החנוכה.
להרחבה מאמר באתר: "הכנסיה והעדה האנגליקנית בירושלים"
היהודים
האוכלוסיה היהודית גדלה מאד במאה ה – 19, ואם בשנת 1800 היו בירושלים כ – 2250 יהודים הרי בשנת 1910 היו בה 45,000. בתחילת המאה רוב היהודים היו ספרדים שגרו בירושלים תקופה ארוכה. העדה הספרדית היתה השלטת ובתוכה נטמעו, ברמה זו או אחרת, עדות אחרות כמו העדה המרוקאית ועדות אחרות מהבלקן ומאסיה, ברובם צאצאי מגורשי ספרד. אשכנזים לא היו בעיר בתחילת המאה מאז שגורשו עקב פרשת חורבת ר' יהודה החסיד.
היהודים היו אזרחים ממדרגה שניה. עד שנות ה – 30 נאלצו לשלם מס גולגולת – ג'זיה, נאסר עליהם לבנות בתי תפילה חדשים וגם שיפוץ הקיימים חייב היה להעשות באישור מיוחד. בבתי המשפט הם הופלו ומילה שלהם לא עמדה מול מילה של מוסלמי. הם חויבו בסימון צהוב, נאסר עליהם לרכב על סוס והם לא השתתפו במוסדות השלטון. מיסים חדשים הוטלו עליהם חדשים לבקרים. התורכים הכירו בספרדים כנציגי היהודים וכך היה גם אחרי שהאשכנזים הגיעו.
במהלך המאה המצב השתנה והאשכנזים הפכו לרוב. השיפור במצב היהודים היה לא מעט בזכות המעצמות וחוקי הקפיטולציות.
חוקי הקפיטולציות קבעו בין השאר זכות שיפוט עצמית למעצמות, ומכיון שחלק גדול מהיהודים הגיע מארצות הקונסולים, הוא נהנה מחסותם וזכות השיפוט העצמי חל גם עליהם, וגם בדין בין יהודי למוסלמי שנדון בפני בית דין מוסלמי היה נציג הקונסוליה נוכח ופסק הדין אושר רק עם חתימתו.
הקונסולים התחרו ביניהם על נתינת חסות ליהודים שאינם נתינים עותומאניים, וזאת כדי להגדיל את השפעתם הפוליטית בארץ. למעשה חסות קונסולרית יכולה היתה להינתן רק לבעלי דרכונים זרים מהמדינה ממנה באו, אבל הקונסולים התעלמו מכך ונתנו גם לאחרים חסות (לא כל התקופה). האנגלים והקונסול הראשון שלהם – יאנג, נתנו חסות לכל יהודי שיכלו. הקונסול השני – פין אף הגדיל לעשות והקים חוה חקלאית כדי לאפשר ליהודים להתפרנס. במלחמת קרים הקונסול האנגלי – פין נתן חסות גם ליהודים הפולנים והרוסים והפך אותם לנתיני אנגליה.
הקונסוליה שנתנה את חסותה למספר הגדול ביותר של היהודים היתה הקונסוליה האוסטרית .
גם הקונסוליה הפרוסית אימצה אל חיקה יהודים וגם כאלה שלא באו משם.
הקונסוליה הצרפתית נתנה חסות גם ליהודי אלג'יר ומרוקו.
הקונסולים היו מעורבים גם בסכסוכים יהודיים פנימיים וחלק ניכר מהמוסדות הציבוריים שניבנו במאה ה – 19 נבנו בעזרתם ובחסותם, כמו בנית שכונת "בתי מחסה" ובנית בית כנסת "החורבה". הקונסולים עזרו לאשכנזים לקבל זכות שחיטה עצמאית וכן סייעו בהקמת מוסדות חינוך, ישיבות, בתי חולים, בתי כנסת ועוד. המעצמות גם השתתפו בלחץ הכללי על הממשל העותומני להקל על נתיניהם הנוצרים והיהודים, ואכן מאמצע המאה ה – 19 נחקקו חוקים המשפרים את מעמדם וניתן להם גם חופש פולחן גדול יותר. אבל למרות זה הם היו אזרחים מדרגה שניה. מס גולגולת אמנם בוטל אבל במקומו הוטל מס פטור מן הצבא. בין השיפורים היה גם היתר לקנות נכסי דלא ניידי (לא כל הזמן) דבר שהקל על ההתישבות היהודית.
רוב האשכנזים נעזרו כאמור לעיל בקונסולים הזרים אבל חלק גדול מהספרדים היו נתינים עותומאניים וסבלו קשות, וכותב עיתון הלבנון (טבת תרל"ד – 1874):
"לולי שרי צירי אירופה אשר למשפט צדק ישורו כי עתה בוש לא יבושו הישמעאלים לרכוב על איש יהודי….. אבל לא כל היושב בציון יחסה בצל מלכי אירופה…. ומרבית עניי ציון עבדי ממשלת הטורקיה המה והנם עשוקי משפט וצדק גם היום, אף כי הסולטן פקד כי חוקה אחת לכל עבדיו…. וכי יכה איש ישמעאל את איש יהודי ברחוב היהודים ומאה יהודים רואים את המכות ושומעים את הקולות, אז אם היהודי יבוא לפני השופטים לבקש משפט, בראשונה עליו למשוח ידי השוטרים בכסף חי למען יקומו משנתם לבקש את המכה, ואחרי הביאו אותו לפני השופטים, אז יהפוך הנתבע לתובע, והישמעאלי תובע מהיהודי עלבון דתו לאמור כי קילל את דת הנביא. לשוא יצעק היהודי כי יש לו עדים רבים שראו כי הישמעאל הכה אותו והוא לא נשא בחוץ קולו זולתי לעורר רחמיו כי ירפהו, לכל זאת אין שומע לו רק אם יביא עדים מבני ישמעאל על דבריו, ומי הוא הישמעאל אשר יענה עדות אמת ברעהו."
עדות היהודים
על עדות היהודים במאה ה – 19 אפשר לקרוא מאמרים באתר:
"העדה הספרדית בירושלים במאה ה – 19."
"העדה האשכנזית בירושלים במאה ה – 19."
"העדה המערבית בירושלים במאה ה – 19."
"עדת החסידים בירושלים במאה ה – 19."
היציאה מחוץ לחומה
עד שנות ה – 40 שלטו שבטי בדואים וכפרים ערבים מחוץ לחומה, ומכיון שהשוד והביזה היו לחם חוקם, תושבי ירושלים לא יצאו אל מחוץ לחומה. משנות הארבעים החלו תושבים לעבד אדמות מחוץ לחומה אבל לא גרו שם. הראשונים ליציאה מהחומות היו הנוצרים שהקימו בתים ציבוריים. החלוצים הנוצרים היו הפרוטסטנטים – הבריטיים והגרמנים, שהקימו בעיקר מוסדות בריאות, סעד וחינוך. המבנים הראשונים הוקמו בשנות ה – 50. הקונסול הבריטי פין הקים בית קיץ עבורו בטלביה ובשנת 1855 הקים את חוות "כרם אברהם" כדי שתהיה פרנסה ליהודי ירושלים שהחלוקה לא הגיעה אליהם בעקבות מלחמת קרים.
באותה שנה בנה גם הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים – גובט, את בית הספר שנשא את שמו בהר ציון. באותה שנה הקים המיסיונר הפרוטסטנטי יוהן לודויג שנלר את ביתו על אדמות הכפר ליפתא (כיום רחוב מלכי ישראל) ובשנת 1860 הקים שם את בית היתומים הסורי. האחיות הדיאקוניסיות הפרוטסטנטיות מגרמניה הקימו בשנות ה – 60 את בית הספר לבנות "תליטא קומי" (כיום צומת הרחובות בן יהודה והמלך ג'ורג') וכן את בית החולים הגרמני שהחל בעיר העתיקה ובשנות ה – 90 עבר לרחוב הנביאים. בשנות ה – 60 הקימו האנגלים סנטוריום (היום ליד הדוידקא) ובסוף המאה הועבר לשם בית החולים האנגלי. לידו הוקם בית ספר מסיונרי לבנות (ברבות הימים נקרא "בית הדגל"). בשנות ה – 60 הקימו הגרמנים בית מצורעים בממילא ובשנת 1887 הוא עבר לשכונת טלביה.
הרוסים תרמו לירושלים בעיקר מבנים לצרכים דתיים שהוקמו בעקבות תנועת צליינות גדולה שהגיעה מרוסיה. בתחילת המאה הצליינים הרוסים היו מעטים והסתייעו במנזרים ובאכסניות של הכנסיה התאומה – היוונית אורתודוכסית. לאחר מלחמת קרים (1856) גדלה הצליינות הרוסית הן בגלל מדיניות רוסית והן בגלל שיפור התחבורה ארצה. החל משנת 1860 נבנה מגרש הרוסים והיו בו: בית הקונסוליה, קתדרלת השילוש הקדוש, בית חולים, בית המשלחת הדתית (הדוחובניה), שני בתי מחסה – לנשים ולגברים. יותר מאוחר נבנה בצמוד למגרש הרוסים ארמון סרגיי לאירוח אצולה רוסית ועוד בנין גדול – אכסנית ניקולאי לאיכסון צליינים גברים ונשים. ברחוב הנביאים היתה להם עוד אכסניה בשם אכסנית בנימין שנבנתה בשנת 1891. מעבר למגרש הרוסים בנו הרוסים במאה ה – 19 את מנזר וכנסית העליה בראש הר הזיתים (א- טור) ואת כנסית ומנזר מריה מגדלנה בגת שמנים. בעין כרם בנו כנסיה ומנזר.
ליד הפינה הצפון מערבית של החומה בנו הצרפתים את אכסנית נוטרדאם ולידה בית חולים סנט לואי. בין הבניינים הללו והרובע הנוצרי חצצה חומה ולכן ביקשו לפתוח שם שער והסולטן עבדול חמיד נאות וכך נפרץ ה"שער החדש".
הגרמנים הקתולים בנו אכסניה ובית ספר ליד בריכת ממילא (כיום ברחוב הלל) המקום היה רחוק מהעיר העתיקה ולכן נקנה מגרש מול שער שכם בשנות ה – 90 , ועליו קמה אכסנית סנט פאולוס ובית ספר לבנות שמידט.
מבנים נוספים שנבנו מחוץ לחומה הם: מנזר סנט אטיין על דרך שכם, מנזר סנט וינסנט דה פול ברחוב ממילא, מנזר אחיות המחרוזת (כיום רחוב אגרון), מנזר האחיות הקלאריסיות בדרך בית לחם, מנזר האחיות סנט ז'וזף ברחוב הנביאים ועוד.
שני פרויקטים התיישבותיים גדולים קמו בירושלים: המושבה הגרמנית בעמק רפאים שתחילת בנייתה היתה בשנת 1873 והמושבה האמריקאית שהחלה בעיר העתיקה בשנת 1881 ויותר מאוחר עברה לשיח' ג'אראח והצטרפה אליה קהילה משבדיה. ואם מטרת המושבה הגרמנית היתה התישבות וחיים יצרניים לפי הבנתם, הרי המושבה האמריקאית הגיעה כדי לעסוק בעיקר בפילנטרופיה וחיי העבודה נועדו לשרת מטרה זו.
מעבר לבתים אלה נבנו על ידי הקהילה הנוצרית לפלגיה עוד בניינים ובתים, הן ציבוריים והן פרטיים.
הבניה המוסלמית מחוץ לחומה במאה ה – 19 היתה בעיקר בניה עשירה פרטית של וילות ובתי פאר ולדוגמא אביא את בית ה"אמריקן קולוני" שנבנה על ידי מוסלמי עשיר – רבאח אפנדי אל חוסייני עבורו ועבור 4 נשותיו ונמכר אחר כך לחברי המושבה האמריקאית, ו "אוריינט האוס" שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כוילה מפוארת, ועבר משך השנים גלגולים רבים. מצפון לירושלים בנתה גם משפחת נששיבי ומשפחות ערביות מיוחסות מכובדות ועשירות אחרות.
היהודים שיצאו אל מחוץ העיר העתיקה בנו שכונות בעיקר לעניים. התופעה הזו של בניית שכונות קטנות ורבות נבעה:
* מפלגנות עצומה בתוך העדה היהודית ותופעת הכוללים שהיא התארגנות התושבים לפי מקומות
מוצאם שנוצרה בעיקר כדי לדאוג שכספי החלוקה מארצות הכולל יגיעו לאנשי הכולל.
* הקושי למצוא מספר רב של משתכנים ליצירת גופי התישבות גדולים.
* קנית קרקע מאנשים פרטיים בעלי חלקות קטנות.
השכונה היהודית הראשונה היתה שכונת "משכנות שאננים" שהוקמה על ידי משה מונטיפיורי בשנת 1860. תחילת ההתישבות היהודית מחוץ לחומה היתה מהוססת וגם מי שהסכים לגור שם ברח בלילה אל העיר העתיקה המגוננת. בשנת 1866 פרצה מגפת חולירע בירושלים וגבתה קורבנות רבים ועצם העובדה שבמשכנות שאננים לא נפגע איש גרמה להאצת תנועת ההתישבות מחוץ לעיר העתיקה. השכונה השניה "מחנה ישראל" נבנתה (1868) על ידי העדה המערבית תחת הנהגתו של הרב דוד בן שמעון, והשכונה השלישית "נחלת שבעה" נבנתה כבר על ידי תושביה (1869) ללא עזרת נדבן. השיטה היתה לבנות לאורך זמן כאשר התשלומים נפרשים לאורך שנות הבניה לפי מצבם של המשתכנים. שכונה זו והשכונות שנבנו באותה שיטה נקראו "שכונות חברה" כלומר התושבים הקימו את חברת הבניה שבנתה את השכונה. כאשר הסתיימה בנייתה של דירה היא אוכלסה על ידי הגרלה. השכונה הרביעית היתה "בית דוד" שנבנתה על ידי נדבן – דוד רייז ואחריה נבנתה "מאה שערים" כ"שכונת חברה" שמספר חבריה היה בתחילה 100. הם תכננו להקים את השכונה תוך 10 שנים אבל כדי לקצר את זמן הציפיה לבית, לקחו הלוואות וסיימו את הבניה ב – 7 שנים. מאה שערים היתה חלוצה גם בכך שלא נבנתה ליד העיר העתיקה או על דרך יפו אלא באזור מרוחק יותר. הסיבה היא מחיר הקרקע הנמוך באזור זה ואולי מספר המשתכנים הגדול גרם להרגשת ביטחון. מאה שערים היתה ידועה בהסתגרותה הדתית ואליה נצמדו שכונות עם אנשים בעלי השקפת עולם דומה לשלה, וכך התפתח גוש שכונות באזור זה. גם על דרך יפו נוצר כעין גוש שכונות בעלי אופי שונה ממאה שערים הנקרא היום "נחלאות". מעניין שהשכונות הראשונה "משכנות שאננים" הכילה גם אשכנזים וגם ספרדים אבל השכונות שבאו אחריה, בחלקן הגדול אחריה היו עדתיות.
השכונות נבנו בכמה דרכים:
1. שכונות נדיבים – נבנו על ידי נדבנים והמשתכן נכנס לפרק זמן קצוב וללא תשלום. לדוגמא – "משכנות שאננים", "בית דוד", "בתי נייטין", "בתי ברוידא", "בתי ראנד".
2. שכונות כוללים – נבנו על ידי הכוללים לטובת עניי עדתם. בדרך כלל ללא תשלום ולזמן קצוב. לדוגמא – בתי הונגרים, בתי מינסק, בתי הורדנא.
3. שכונות חברה – התארגנות חברים (המשתכנים) לצורך יצירת חברת בניה שבנתה את הבתים. לדוגמא – "נחלת שבעה", "מאה שערים", "בית ישראל", "אבן ישראל".
4. שכונות מסחר – שכונות שנבנו על ידי יזמים לשם רווח.
לדוגמא – "מחנה יהודה", "בית יוסף", "נוה שלום", "סוכת שלום".
נאמר לעיל שעיקר היציאה מן החומה של היהודים היתה על ידי בניית שכונות, אבל גם מוסדות יצאו אל מחוץ לחומה או הוקמו לכתחילה בעיר החדשה.
אל רחוב הנביאים יצאו בית חולים רוטשילד ובית החולים ביקור חולים. בית החולים שערי צדק הוקם לכתחילה ברחוב יפו בתחילת המאה ה – 20. על דרך יפו הוקמו גם בית חולים לחולי רוח (ביציאה מהעיר), בית חינוך עוורים (קרוב ליציאה מהעיר) ומושב זקנים ספרדי (ברוממה) ואשכנזי (ליד היציאה מהעיר). ליד שכונת אבן ישראל שעל רחוב יפו הוקם בית היתומים הספרדי וברחוב הרב קוק (של היום) הוקם בית היתומים האשכנזי. גם בתי הספר יצאו אל מחוץ לחומה כמו בית ספר למל, דורש ציון, אוילינה דה רוטשילד, ובית ספר כי"ח נבנה לכתחילה מחוץ לחומה. בשנת 1892 הוקמה ספריה שנקראה "בית הספרים מדרש אברבנאל וגנזי יוסף". ספריה זו הוותה לימים את הבסיס להקמת הספריה הלאומית.
השכונות נבנו לפי שיקולים של הזדמנות ומחירי הקרקע, אבל משך הזמן גושי ההתישבות התחברו ליצירת עיר ירושלים חדשה שמחוץ לחומה.