ירושלים במהלך הדורות – התקופה הממלוכית

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

באתר תאריכון לתקופה האיובית – ממלוכית

 

מבוא

המוסלמים חיפשו כוח אדם מיומן וחיילים מקצועיים. הם מצאו אותם בשבטים תורכיים שישבו בערבה האסייתית סביב הים הכספי ובערבות רוסיה. לאנשים אלה היו מעלות גופניות שנבעו מתנאי חייהם הקשים. בתחילה שכרו חיילים בוגרים אבל ברבות הימים שלחו סוחרי עבדים שיביאו ילדים כדי שיוכשרו כחיילים.
אנשי השבטים ראו בזה ברכה שכן כך יוכלו להבטיח לבניהם חינוך טוב וכלכלה, וגם שילוחם הקל עליהם את נטל הפרנסה.
הנער הצעיר הוצע למכירה כ"ממלוכ" כלומר נרכש – עבד שאינו כושי. הקונים היו מנהיגים או קצינים בכירים.
הנער הוכנס לבית ספר מיוחד לממלוכים – פנימיה שם למד את יסודות האיסלאם, כתיבה, קריאה ערבית וכמובן קיבל הכשרה צבאית. ההכשרה היתה בת 10 שנים ובסופו התאסלם הממלוכ והצטרף לצבא אדונו.
יתרונותיהם היו:
1. כושר גופני גבוה בשל מוצאם.
2. הכרת טובה לתרבות הגבוהה שאימצה אותם.
3. נאמנות לאדון שפדה וחינך אותם והפך אותם לבני חורין
4. לא היתה להם זיקה משפחתית וחברתית לתושבי הארץ ולכן היו נאמנים לאדונם
ללא סייגים.
הגדוד החשוב ביותר במצרים היה גדוד הבח'ריה.
בניהם לא היו כמותם שכן הם גדלו בחברת שפע רחוקה ממקום המוצא שלהם ולכן התפקידים לא עברו בירושה, אלא המתאימים זכו במשרות לאחר שהבטיחו שהם ראויים לכך.

השתלטות הממלוכים

 

השליט המצרי אלמלכ אלצאלח מת והאמירים הממלוכים מגדוד הבח'ריה רצחו את בנו – תוראן שאח, והמליכו את אחד האמירים הבחירים שלהם במקומו. שמו היה קוטוז. הוא נשא לאישה את פילגשו של הסולטן הקודם ובכך הקנה למעמדו תוקף חוקי. תחילת השלטון הממלוכי במצרים היה בשנת 1250.
בשנות ה – 50 של המאה ה – 13 פלשו לאזור שבטים מונגוליים שכבשו את בגדד ואחר כך גם את ערי סוריה. השליט האיובי אלמלכ אלנאצר יוסף ביקש את עזרתם של הממלוכים ממצרים, ובינתיים המונגולים כבר כבשו את עבר הירדן, חברון, בית גוברין ועזה. בספטמבר 1260 יצא כוח גדול ממצרים לעימות עם הפולשים המונגולים. הקרב נערך בעין ג'אלות (מעין חרוד) ובו הביסו הממלוכים עם מפקדם בייברס את המונגולים. בכך גם הגיע הקץ לשלטון האיובי בארץ והחלה התקופה הממלוכית.
כחודש לאחר מכן רצח בייברס את קוטוז ומינה עצמו במקומו.
הממלוכים פנו לטפל בבעיה הצלבנית שהיו נטע זר בארץ וגם חשדו בהם שהם עזרו למונגולים. הצלבנים היוו איום מתמיד ליצירת מסע צלב חדש ומבחינה דתית ראו את סילוקם מהאזור כמלחמת קודש – ג'יהד.
בשנת 1291 השלימו הממלוכים את כיבוש ארץ ישראל בהשתלטות על עכו, צפת, עתלית, קיסריה, יפו וכו' ובכך תמה התקופה הצלבנית בארץ ישראל.
עם המונגולים נאלצו להתמודד בעוד כמה קרבות שהאחרון שבהם היה בשנת 1304 ליד דמשק ובכך הוסר האיום המונגולי מעל ארץ ישראל.

ירושלים הממלוכית

מרכז הממלכה היה בקהיר ומרכז משני היה בדמשק. ארץ ישראל היתה אזור נידח שעיקר חשיבותו היתה כאזור מעבר בין מרכזי השלטון במצרים ובסוריה.
השליטים מיעטו לבקר בירושלים, והשליטים המקומיים, שלא היו מבני המקום, ראו את תפקידם כמשני ולזמן קצר, וכקרש קפיצה לתפקיד חשוב יותר. המושלים למעשה קנו את תפקידם ורצו בתקופת שלטונם להחזיר את ההשקעה, כמובן על ידי הטלת מיסים על התושבים. האדם שתפקידו היה להגן על התושבים היה הקאדי – השופט, שמונה על ידי הערכאה הדתית בניגוד למושל שמונה על ידי הערכאה האזרחית ולכן יכול היה לעמוד מול המושל ולטובת אזרחי העיר. כאשר המושל והקאדי עשו יד אחת מצב האזרחים היה בכי רע.
תפקיד חשוב נוסף היה המפקח על החרמים (נאט'ר אלחרמין) שהיה אחראי על המקומות הקדושים בירושלים ובחברון. הוא פיקח על נכסי הואקף (הקדש), גבה את ההכנסות מהם, אירח עולי רגל ופירנס את המשרתים בקודש. הכוח שלו היה גדול ביותר כי הרבה כספים עברו תחת ידו. לפעמים המושל והמפקח היו אדם אחד, אבל הממלוכים העדיפו בדרך כלל שיהיו אלה שני אנשים כדי לא לרכז כוח רב מידי בידי אדם אחד.
בגלל מקומה הנידח של ירושלים היא שימשה גם כמקום הגלית קצינים שסרחו.
סוריה חולקה ל – 7 נציבויות שדמשק היתה החשובה שבהם. בתחומה של נציבות דמשק נכללו אזור ההר והנגב בארץ ישראל המערבית, כל עבר הירדן המזרחי, מרכז סוריה וחלקים מהמדבר הסורי בין דמשק לפרת. חלקים אחרים של ארץ ישראל נכללו בנציבויות: צפת, עזה וכרך.

ירושלים היתה בתחילת התקופה בירת נפה (ולאיה) בנציבות דמשק ובראשה עמד חייל פשוט. החל משנת 1376 עלתה ירושלים בדרגה והפכה לניאבה – מקום מושבו של נציב זוטר – נאיב. המושל קיבל סמכויות יותר נרחבות ומונה ישירות על ידי הסולטן (ולא על ידי נציב דמשק). אבל למרות זאת צפת ועזה נשארו בכירות ממנה.
הממשל הממלוכי הקים באזורי שלטונו דרכי דואר עם ח'אנים למנוחה, החלפת סוסים ומקום להאכלת הבהמות, אבל לירושלים לא הגיעו הדרכים בגלל קשיי הדרך, ריחוקה מהדרכים המסורתיות וחוסר חשיבותה המדינית והצבאית.
מבחינה צבאית חומתה של ירושלים היתה הרוסה והממלוכים לא שיקמו אותה שכן הם לא חששו מהצלבנים או מהמונגולים אותם ניצחו. הבעיה הבטחונית העיקרית הגיעה מצידם של הבדווים, וסיפר מוג'יר א דין – הסטוריון ושופט בירושלים וחברון בספרו "תולדות ירושלים וחברון":
"בשנה זו (1480) פרצה מהומה בירושלים, וסיבותיה: האמיר נאצר אלאדין בן איוב מושל ירושלים, עצר קבוצה של בני זיד (שבט בדוי) והרגם. אל ירושלים באה קבוצה גדולה של קרובי הנרצחים והתנפלו על העיר ביום 22 בשואל (26/12/1480) .למושל נודע על כך. הוא רכב מביתו ופנה לצאת לכוון שער השבטים (נמצא בחומה הצפונית של הר הבית) אך הבריות הבינו זאת ואיימו לתופסו. אז נכנס ברכיבה אל החראם מכוון שער השבטים והמשיך ברכיבה עד שיצא משער המוגרבים. הבדווים התנפלו על פנים החראם כשנשק שלוף בידם כדי להרגו. אך הוא ניצל מהם ביציאתו בחיפזון דרך שער המוגרבים.
שער הכלא נשבר והכלואים הוצאו. הסוחרים החלו לחלק (חינם) את אשר בדוכניהם.שלשה אנשים נהרגו וקבוצה נפצעה אך אז החלו הבדווים לשדוד ולפגוע באזרחים והשמועה עשתה לה כנפיים. על כן נסגרו השווקים והבתים מפחד הביזה. זו היתה מהומה רצינית. "

הבניה הממלוכית בירושלים

התרומה הגדולה של הממלוכים בירושלים היתה בתחום הבניה. בירושלים נבנו עשרות בתים בעלי אופי דתי וגם מבנים ופרויקטים אזרחיים. רוב המבנים היו בהר הבית ובסביבתו.
במשך התקופה הממלוכית (250 שנה) התבלטו שתי תקופות מבחינת הבניה :
1. תקופתו של מושל דמשק תנכיז (1312 – 1340) שפעל בתקופת שלטונו של הסולטן אבן קלאון.
2. תקופתו של הסולטן אלאשרף קאיתבאי (1468 – 1496)

כמובן שגם אנשים אחרים, בעיקר אמירים, בעלי ממון, בנו בירושלים מתוך סיבות שונות כמו:
• ירושלים היתה כעין ארץ גזירה עבור אנשים שסרחו. בנית מדרסה, למשל, מראה את כוונתו של הבונה לשפר דרכיו.
• נאמר לעיל שבני הממלוכים בדרך כלל לא ירשו את אבותיהם, וכאשר אב רצה להבטיח את עתיד בנו בנה מבנה דת ושם את בנו כאחראי עליו.
• היו שבנו מבני קבר (תורבה) לעצמם או עבור נפטר שביקש זאת טרם מותו.
• בנית מבנה בירושלים העיר הקדושה מנציחה את הבונה ומאדירה את שמו ורבים רצו זאת.
הבניה הממלוכית הדתית העשירה בעיקר את חזיתות הבתים והכניסות אליהם. בין העטורים : נטיפים (מוקרנס) אבנים בצבעים ודוגמאות משתלבות גם הן בצבעים שונים (אבלק), כתובות, גמלונים, או דגמים גיאומטרים שונים. בין שאר הדברים הנמצאים בפתחי המבנים אפשר לראות ספסלים משני צידי הכניסה, סבילים (שקתות) סורגים של שתי וערב, מעין חצאי כיפות דמויות קונכיות ועוד.

המבנים הכי נפוצים הם המדרסות – בתי המדרש האיסלמיים. הצורה הבסיסית של המדרסה היא של צלב, כלומר מרכז וממנו יוצאות 4 נישות לארבעת הצדדים. המרכז נועד להרצאות והנישות לשיעורים פרטניים.
בעיר נבנו גם ח'נקות – כעין מנזרים לדרוישים. הם היו מאופיינים בתכנית גמישה עם תאי התבודדות ואולמות כינוס.

 

בירושלים אפשר לראות גם תורבות. ה"תורבה" היא מבנה קבר עצמאי או חלק ממבנה גדול יותר שנועד להיות מדרסה או ח'אנקה. ברחוב השלשלת יש רכוז של מבני קבר כאשר חלונותיהם פונים אל הרחוב מתוך כוונה שהעוברים והשבים יעצרו ליד החלון לומר פרקי קוראן עבור המת. ולפעמים אף קיבלו סכום כסף עבור זה. התורבות מאופיינות בכיפות ובחלונות בעלי סורגים אופייניים שתי וערב.

אבל נבנו בירושלים גם מבנים אזרחיים כמו: שווקים, ח'אנים, בתי מרחץ (חמאם). שקתות (סביל) .
היו סולטנים ששיפצו את אמות המים שהובילו מים לעיר מבריכות שלמה (קאית ביי וברקוק) והסולטן ברקוק שיפץ גם את בריכת הסולטן.
מילון מקוצר למושגים שהוזכרו לעיל:
מדרסה – מוסד חינוך איסלמי.
ח'אן – אכסניה לבני אדם וגם לבעלי חיים.
זויה – מסגד קטן או תא תפילה או משכן לדרוישים.
תורבה – מבנה קבר.
ח'נאקה- מקום משכנם של צופים.
רבאט – בית הארחה
דרויש – נזיר מוסלמי, קנאי, עני.
אבאלאק – תשליב אבנים בצבעים שונים.
מוקרנס – נטיפי אבן.
ח'נאקה , רבאט וזויה הם מונחים שלפעמים מתחלפים ביניהם.

המוסלמים בירושלים

ירושלים היתה בשליטה מוסלמית והשפה המדוברת העיקרית היתה ערבית. בעיר היו הרבה מבני דת, מדרסות ומקומות קדושים ולכן האופי שלה היה דתי מאד, ולעיתים הקנאות התפרצה. הממלוכים היו מתאסלמים חדשים ודוקא בשל כך היו אדוקים בדתם. בתקופות העליה לרגל, בדרך כלל בתקופת החאג' כאשר אנשים הגיעו לירושלים בדרכם למכה או בחזרתם ממנה, העיר התמלאה בעולים שבאו להשתטח על אבן השתיה ולהתפלל במסגד אל אקצא. מנהג שהתפתח בתקופה זו הוא העליה לנבי מוסא (קברו המסורתי מוסלמי של משה רבנו ליד יריחו). העליה לקבר נעשתה באביב כמשקל נגד להתקבצות נוצרית של חג הפסחא. חג זה תחילתו וסופו בירושלים. ביום שישי התקבצו העולים בירושלים ולאחר התפילה בהר הבית יצאו בהמון רב לנבי מוסא עם כלי נגינה ודגלים וחזרו שבוע לאחר מכן. תקופה זו היתה תקופת פריחה למסדרים הצופיים ולמסטיקנים המוסלמים.
אפשרויות התעסוקה בירושלים היו דלות ומורי המדרסות היוו את השכבה המכובדת בעיר. מוסדות הדת התפרנסו מהקדשים שקמו ופירנסו אנשי דת מכל הסוגים. כמובן שהם הצריכו גם אנשי שירותים למיניהם וכך פרחה העיר וגדלה כעיר בעלת אופי דתי מוסלמי.

הנוצרים בירושלים

רוב רובה של האוכלוסיה הנוצרית בתקופה הממלוכית היתה מזרחית. בתחילת התקופה לא היו בעיר קתולים שכן סלאח א דין גרש אותם והשאיר רק את הנוצרים המזרחיים וגם הם נאלצו לפדות עצמם ולשלם מס גולגולת. הקתולים חזרו לעיר בשנת 1320 ואלה היו חברי המסדר הפרנציסקאני.
על העדות הנוצרים סיפר ר' עובדיה מברטנורא במכתב לאביו (יערי, אגרות א"י):
"חמישה אמונות חלוקות של הנוצרים יושבים היום בירושלים והם: הרומיים (קתולים), והיוונים (אורתודוכסים), והיקופוני (היעקוביטים הסורים) והעמלקים (ארמנים) והחבישי (חבשים). כל אחד ואחד מהם פוסל אמונותיו של חברו כדרך השומרונים והקראים עם הרבניים. ולכל כת וכת יש חדר בתוך הספולקרו (כנסית הקבר)."
המיעוט הנוצרי גר באזור כנסית הקבר, הפרנציסקאנים בהר ציון והארמנים סביב כנסית סנט ג'יימס. מקום הפולחן העיקרי כמובן היה בכנסית הקבר, אבל המפתחות היו בידי המוסלמים והכניסה לוותה בהשפלות ובתשלום. ומספר אבן בטוטה המוסלמי (1327):
"באותו מקום יש כנסיה נוספת שהנוצרים מעריצים אותה ואליה הם עולים לרגל. זוהי הכנסיה שהם בטעות חושבים כי היא מכילה את קברו של ישו. על כל הבאים לבקרה לשלם מס קבוע למוסלמים, ובאי רצון הם סובלים השפלות שונות."

היחס לנוצרים מצד המוסלמים נקבע ב"חוזה עומר" ובו הנוצרים נהנים ממעמד של בני חסות המגן עליהם מפני פגיעה, הן בנפש והן ברכוש, אבל מטיל עליהם מיסים ודואג להשפיל אותם. כאשר הקנאות המוסלמית גאתה היה שינוי לרעה במעמדם עד כדי סיכון חיים, ומצד שני יחסים של המדינה הממלוכית עם שליטים באירופה יכלו לשפר לאין ערוך את מצבם. בכל אופן האיום של הקנאות המוסלמית עמד תמיד כעננה מעל ראשי הנוצרים. המוסלמים ראו את רכוש הכנסיות כרכושם ואם התירו לנוצרים להשתמש בהם זו זכות מיוחדת שעליה יש לשלם, ואפשר גם לבטל אותה בכל רגע. היו תקופות שהקפידו על ההגבלות כלפי הנוצרים והוסיפו גם הגבלות כיד הדמיון הטובה עליהם, והיו תקופות שכמעט לא הגבילו אותם. בין ההגבלות שהטילו המוסלמים על הנוצרים היו גם:
1. אסור לבנות מבני דת חדשים.
2. הגברים נאלצו ללבוש מצנפת כחולה ועל הנשים הוטל ללבוש כיסוי מיוחד באזור החזה לצורך זיהוי.
3. אסור היה להם לשאת נשק או אפילו לרכב על סוס.
4. בפנייה למוסלמי צריך להיות מנומס.
5. השימוש בפעמוני הכנסיות נאסר.
6. נאסרה התהלוכה בפסחא.
7. נאסרה פעילות מיסיונרית בקרב המוסלמים.
8. נאסר על רכישת עבדים מוסלמים.
9. נאסר על קיום יחסי מין עם מוסלמית
10. ועוד…….
מרטין קבטניק – נוצרי שביקר בירושלים בשלהי המאה ה – 15 סיפר:
"הנוצרים והיהודים מתהלכים בירושלים בבגדים בהם לבושים בארצנו קבצנים נודדים. לפי מנהג המקום מהם אינם רשאים ללבוש מעילים טובים וכותונות עדינות. בבית, לצורכיהם ולנוחיותם, אסור להם להשתמש בכלי נחושת ובדיל, ואין צורך לומר בכלי כסף, אלא בכדי חרס ובכלי חרס אחרים ובקערות עשויות עץ. בקיצור, אין להם שום דבר קישוט, אחרת יתנפלו עליהם העכו"ם (המוסלמים) וישדדו מהם בהזדמנות זו גם דברים אחרים."
אבל אפשר לראות גם כתובת הגנה של הסולטן ג'קמק ( 1438 – 1453) שנמצאת בכניסה לרובע הארמני שמגינה מפני מושל ירושלים:
" יצאה פקודת אדוננו אלמלכ אלט'אהר ג'קמק לבטל את מה שחידש אבן אלנחאס (מושל ירושלים) כלומר תשלום המשכון על ידי מנזר הארמנים בירושלים בשנת 854 (1451). מקולל בן מקולל ועליו קללת אללה מי שיחדש גבית המשכון מהם, או יקח כסף שלא כחוק."
באשר לצליינות, המוסלמים אהבו צליינות אבל לא אהבו צליינים. הסיבה לאהבת הצליינות היא פשוטה – היא פרנסה אותם.
דוגמא ליחס הדו ערכי לצליינות נמצאת בסיפורו של נוסע אנגלי עלום שם שביקר בארץ ישראל בשנת 1344/5:
"סופר לנו מפי נוצרים רבים ומארצות שונות אשר היו שם (בכנסית הקבר) לפנינו, שבערב הפסחא, כאשר הכנסיה פתוחה לכל, משנכנס הבישוף הארמני הדר בעיר בקביעות, עם אנשי קהילתו לקיים את הטכס הנוצרי של היום הזה, באו אחדים מן המגונים שבסרצנים במקלות, היכו רבים וכיבו את כל הנרות בכנסיה…… לאחר שהתפללנו ליד הקבר ולאחר ששילמנו את אשר הושת עלינו בסך 2 גרוסי (מטבע ונציאני), סילקו (המוסלמים) אותנו מהכנסיה ואנו והם פרשנו משם וסגרו את הדלתות בקורות ברזל….. בחזרנו לעמק יהושפט הגענו לקבר מרים הבתולה…. לאחר ששילמנו מס הראו לנו את הקבר."
סיפור מיוחד הוא סיפורם של הפרנציקנים והתנחלותם בירושלים. מסדר הפרנציסקאנים נוסד על ידי פרנציסקוס מאסיזי בשנת 1210. בתקופה הצלבנית היתה לפרנציסקאנים נציגות בארץ, וכאשר נפלה הממלכה עזבו הפרנציסקאנים את הארץ. בשנות ה – 30 של המאה ה – 14 חזרו הפרנציסקאנים כדי להקים את "משמורת ארץ הקודש" (לטינית – Custodia Terrae Sanctae) שהיא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. לירושלים הגיעו תחילה למתחם כנסית הקבר ואחר כך (1333) קיבלו אישור מגורים, בגיבוי הסולטן אבן קלאון, בהר ציון באתר חדר הסעודה האחרונה (הקנקולום). בשנת 1342 הכריז האפיפיור עליהם באופן רישמי כשומרי המקומות הקדושים וראש המסדר בארץ הוא הקוסטוס – שומר הארץ הקדושה. תקופת האחזותם בהר ציון ידעה עליות ומורדות כאשר מידי פעם התנכלו אליהם בטענות שונות. למשל בשנת 1365 תקף פטר הראשון מלך קפריסין את אלכסנדריה. הנזירים נענשו בגלל זה וגורשו לדמשק שם מתו בכלא. אנשי המסדר היו עקשנים וחזרו להר. בשנת 1422 הוגלו הנזירים לקהיר כפעולת תגמול על שוד מוסלמים בידי שודדי ים מקטלוניה אבל הנזירים לא ויתרו וחזרו. בתחילת המאה ה – 15 נכנסו היהודים לתמונה וניסו לקבל לידם את קבר דוד שנמצא באותו מקום. המוסלמים ראו את הריב בין הנוצרים והיהודים והחליטו שהם יקחו את האתר לעצמם שכן נבי דאוד קדוש גם להם. הנוצרים החליטו להעניש את היהודים וגזרו את גזירת הים לפיה לא יעלו יהודים לארץ באוניות הבאות מאירופה. המשך ההתעללות בהם נמשך כאשר מידי פעם נאלצו לעמוד בפני המון מוסת. בסופו של דבר בתקופה העותומאנית בשנת 1561 גורשו מההר סופית והעבירו את מרכזם למנזר סנט סלוודור שברובע הנוצרי. (לפרוט נוסף באתר "הפרנציסקאנים בירושלים")

היהודים בירושלים

בתחילת התקופה הממלוכית היו יהודים ספורים בירושלים.

בשנת 1263 נאלץ הרמב"ן להשתתף בויכוח פומבי נגד מומר נוצרי במצוותו של מלך קטלוניה שבספרד. בסוף הויכוח העניק לו המלך 300 דינר, אבל הרמב"ן נרדף בעקבות הויכוח על ידי נזירים דומיניקנים ובלית ברירה החליט לעזוב את ארץ מגוריו, ולעלות לארץ ישראל. לירושלים הגיע בשנת 1267 והיה בה זמן קצר ומשם עקר לעכו ושם נפטר בשנת 1270. הוא נחשב למחדש הישוב בירושלים בגלל יזמתו להקים בה בית כנסת.
מירושלים כתב איגרת לבנו (מתוך – יערי – איגרות א"י):
"אין ישראל בתוכה כי מעת באו התתרים ברחו משם, ומהם נהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם הצטרפו עד מנין מתפללים בבתים בשבתות.
הנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית כנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתקן הבית וכבר התחיל בשיפוצו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים והבריחום שם בבוא התתרים. והנה יציבו בית כנסת ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים אנשים ונשים מדמשק וצובא וארץ מצרים וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו."
במהלך התקופה גדלה הקהילה היהודית והכילה מספר עדות:
מסתרעבים – שמם בא להם מכך שהיו כמו ערבים: בשפתם, בלבושם, במנטליות שלהם וכד' אנשי קהילות יהודיות אלו הגיעו מערי מישור החוף שנכבשו על ידי הממלוכים, כמו: עכו, צור,בירות וכד' ואליהם נספחו עולים מארצות מזרחיות עם מנטליות דומה למנטליות היהודית – ערבית. הם היו הקהילה הגדולה והחשובה בירושלים וממנה באו גם מנהיגי הקהילה.
מערביים – יהודי המגרב שעלו לאורך כל התקופה. תרבותם דמתה לתרבות המקומית אך הם שמרו על יחודם וקשריהם עם ארצות המוצא. הם נטלו חלק בפעולות הקהילה המקומית ואף קיבלו מינויים.
אשכנזים – הגיעו בעיקר משלהי המאה ה – 14 והילך בעיקר מגרמניה ואיטליה. מספרם היה קטן והם שמרו על קשר עם קהילות המוצא.
ספרדים – התחילו להגיע מאמצע המאה ה – 15 אבל יותר הגיעו אחרי גרוש ספרד ב – 1492. לאט לאט הם הפכו לדומיננטים בקהילה הירושלמית. הם תפסו את ההנהגה רק בתקופה העותומאנית.
לגבי מספר היהודים הבאתי את מכתבו של הרמב"ן שסיפר שבשנת 1267 היו בירושלים רק 2 יהודים שעסקו בצביעת בדים. דיווחים מאוחרים יותר יש מסוף התקופה:
ר' משולם מוולטרה (1481) מספר על 250 בעלי בתים יהודים.
ר' עובדיה מברטנורא (1488) מספר שהיו בירושלים כ – 300 בעלי בתים לפני בואו, וחלק גדול מהם ברח מירושלים וכך כתב לאביו (יערי, אגרות א"י):
"ומן היהודים נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם אשר אין להם מחיה, וכמעט לא נשאר איש שלא יחסר לחמו, ואשר ימצא לו לחם משנה אחד נקרא עשיר במקום הזה. ולעת כזאת יש בתוכה אלמנות רבות וזקנות וגלמודות, אשכנזיות, ספרדיות ומשאר לשונות, שבע נשים כנגד איש אחד."
ר' משה באסולה שהגיע לירושלים בתחילת התקופה העותומאנית (1521) מספר:
"כמו 300 בעלי בתים מלבד אלמנות שהן יותר מת"ק (500)".
כלומר מדובר על קהילה קטנה של כמה מאות בעלי בתים ובנוסף כמות גדולה ולא פרופורציונלית של אלמנות שבאו לירושלים כדי למות ולהיקבר בה.
ר' עובדיה מספר על בעיה שקרתה לפני שהוא בא לירושלים שגרמה ליהודים לברוח ממנה. מדובר על מס גדול שהוטל על תושביה היהודים (ולא רק עליהם) על ידי השלטונות, כדי לממן מלחמה נגד התורכים. מנהיגי הקהילה היו מסתרעבים שהוא קורא להם "זקנים" והם הקפידו על עמידה בתשלומים הכבדים ואיימו שכל המתחמקים ימסרו לשלטונות, וכן ימסרו פרטים על רכושם ולא יאפשרו להם להעביר את רכושם ליורשיהם.
וכך סיפר ר' עובדיה (יערי – איגרות א"י):
"ובימים ההם כל הרבנים והחכמים אשר היו בירושלים, מן האשכנזים והספרדים, ברחו ונמלטו לנפשם, כי לחצום הזקנים היושבים בירושלים לחץ גדול….. כי קרוב ל – 300 בעלי בתים שהיו בה, נשמטו אחד אחד ונדדו והלכו מפני כובד המיסים והעוולות אשר הטילו עליהם הזקנים יושבי הארץ (מסתרעבים). ולא נשארה בירושלים כי אם דלת העם ונשים וכמעט לא נשאר בה איש שיהיה ראוי להקרא איש…. ואמר לי הנגיד (בקהיר ישב נגיד שהוא ראש יהודי הממלכה ובמקום שהיתה נציבות כיהן סגן נגיד (בירושלים משנת 1376) ואיתו כנראה דיבר ר' עובדיה.) כי לא היה בידו למחות בזקנים ההם כי ירא מפניהם פן ילשינו למלך על כל היהודים. כי המלך (הסולטן קאית – ביי) גרונו ועינו לא תשבע. ובימים ההם מהומות רבות היו בכל חלקי ארץ מצרים כי המלך שם פניו לצבור כעפר כסף, לתת לסריסיו ולאנשי מלחמתו אשר שלח להלחם עם המלך התוגר (תורכיה) בארם צובא על הנהר פרת, ושם עול כבד על היהודים אשר במצרים, היינו בין השומרונים והרבניים והקראים, 57,000 פרחים זהב (פלורינים – מטבע מפירנצה), ועשה כן לכל גוי – גם לערלים (נוצרים) וגם לישמעאלים."

בשנות ה – 80 של המאה ה – 15 חלה הטבה במצב היהודים בירושלים, כי המלך גזר שהמס שהוטל עד אותו היום על הקהילה ככלל, יהיה מעתה פרטני. וסיפר ר' עובדיה:
"ואולי תבנה ותיכונן הארץ, כי שלח המלך מכתב וישימה לחוק עולם, אשר לא יתן שום יהודי היושב בירושלים כי אם את המס המוטל עליו, יען אשר בתחילה היה חוק למלך מאת היהודים 400 דוקאטי (מטבע זהב שמקורו בונציה) בכל שנה, בין שהיו יושביה מרובים בין שהיו מועטים, והיו כולם נתפשים איש על אחיו ואיש על רעהו, כי כולם היו משועבדים לזה המס. ועתה, כאשר ריחם ה' ונתן כזאת בלב המלך שיתן כל אחד מס לגולגלתו, היתה זאת תקנה גדולה בירושלים אשר לא נעשתה כמוה בירושלים זה חמישים שנה, ורבים אשר נדדו והלכו שמים את פניהם לשוב לשבת בארץ."
ואמנם ר' עובדיה באיגרת יותר מאוחרת מספר על 200 בעלי בתים.
ולגבי הזקנים כתב:
"ניחמו הזקנים על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד, וגם הם נשארו דלים ומדולדלים יותר מאשר היו בתחילה, והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ, ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה אשר עשו, באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם."
בסוף המאה ה – 15 נקרא ר' עובדיה לעמוד בראש העדה וללכד אותה ואמנם אישיותו ופירסומו כמפרש המשנה איפשרו לו להצליח במשימה זו. על מעמדו סיפר תלמידו (1495) (לפי יערי – אגרות א"י):
"והאיש גדול מאד ועל פיו ישק כל הארץ ובלעדיו לא ירים איש את ידו…. ואפילו הישמעאלים מכבדים אותו ויראים ממנו."
באופן כללי מצב היהודים היה טוב מזה של הנוצרים למרות היותם מאותו מעמד של בני חסות. הסיבות לכך הם:
1. הם היו מיעוט נכנע, חסר שאיפות פוליטיות ותמיכה מדינית.
2. לא היה חשש למסע צלב מצידם.
3. הם לא היוו סכנה לאופי המוסלמי של ירושלים.
4. הם לא מלאו תפקידים ולכן לא עוררו רגשות קנאה ותסכול.
ברור שמידי פעם היו התפרצויות שהמפורסמת שבהן היא המלחמה וההצקות שסבלו היהודים מידי המוסלמים שרצו לנשל אותם מבית הכנסת (היחיד בירושלים) המכונה "הרמב"ן".

בנושא זה ישנן כמה עדויות:
כתב ר' מאיר לטיף (1480 – 1485) (מתוך יערי – אגרות א"י):
"הערבים שלמים הם איתנו. לא יכו לעולם ולא יבזו על הרוב… בשר בהמותינו הכשרות חפצים בהם הערביים לקנות."
אבל ישנם גם ספורים אחרים וסיפר ר' עובדיה (יערי – אגרות א"י):
"וכבר היה מעשה פה בירושלים, בישמעאל שקם על אימו ושחט אותה, כשחוט הכבש בכעסו. כאשר הביאוהו לפני השופטים אמר כי מפני שכרות עשה זאת. ואמרו ודנו השופטים כי חטא זה תלוי ביהודים ובנוצרים כי הם לבדם עושים יין, ולכן נענשו."
באותו נושא סיפר הנוסע הנוצרי מרטין קבטניק (1491/2) :
" ואם תהיה עצירת גשמים ממושכת, מתאספים העכו"ם (מוסלמים) ומתהלכים בין היהודים והנוצרים ומנפצים לרסיסים את הכלים בהם מחזיקים יין, וגם את כל יתר הכלים בהם הם נתקלים, והם מאשימים אותם, שבגללם מונע אלוהים את הגשמים כי הם כופרים ושותים יין."
את השנאה של הנוצרים בירושלים כלפי היהודים אפשר לראות מהדברים שכתב פרנצ'סקו סוריאנו ראש המסדר הפרנציסקאני בארץ ישראל בסוף המאה ה – 15:
"הכלבים האלה, היהודים, נדרסים, מוכים ומעונים כפי שמגיע להם. הם חיים בארץ זו בתנאי כניעה ששום מילים אינן יכולות לתאר. ודבר מאלף הוא כי בירושלים….. אלוהים מעניש אותם יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. ראיתי זאת במשך זמן ממושך. כמו כן הם מפולגים בינם ובין עצמם, והאחד שונא ורודף את השני. המוסלמים מתייחסים אליהם כמו אל כלבים…. הרעה הגדולה ביותר לאיש היא שמישהו קורא לו יהודי. ואין המוסלמים מקבלים יהודים לדתם אלא אם התנצר קודם לכן. ואמנם ראיתי שני יהודים מכובדים שרצו לנטוש את חוקי משה וליהפך למוסלמים…. וקודם הפכו נוצרים יוונים, מאחר שאחרת המוסלמים לא היו מקבלים אותם. ואילו לא היו מקבלים תמיכות מיהודי העולם הנוצרי הם היו גוועים ככלבים."

הרובע היהודי

הרובע היהודי במקומו הנוכחי הוא מן התקופה הממלוכית. בתחילת תקופה זו היהודים גרו בהר ציון. אחד המקורות לכך הוא אשתורי הפרחי, שכתב את ספרו "כפתור ופרח" בתחילת המאה ה – 14. בספרו, אשתורי הפרחי דן במיקומו של "האהל" בו הניח דוד את ארון הברית, וכך הוא כתב:
"ויט לו אהל, הרי שזה האהל הוא בציון, והנך רואה כי עד היום האהל הזה עומד וקיים כתחילת הווייתו, והוא בכיפה, וכנגד הר המוריה לדרום, והכל קוראים לו היכל דוד…..וזה קרוב מאד אל בית הכנסת שהוא היום שם ואל השכונה."
אשתורי הפרחי מזכיר שני אתרים גיאוגרפיים הקרובים לשכונת היהודים והם: אהל דוד וציון, ואם ציון היה שם כולל לשטח של הרובע היהודי הרובע הארמני והר ציון, הרי היכל דוד ידוע שמיקומו היה על הר ציון של ימינו.
גם תיאורו של הצליין יעקב מורונה מציב את שכונת היהודים בשנת 1335 ליד ביתו של כייפא, שמיקומו המסורתי עוד מהתקופה הביזנטית היה על הר ציון של ימינו, כלומר באזור "קבר דוד".
אם כן השכונה היהודית בתחילת התקופה הממלוכית היתה בהר ציון של ימינו.
היהודים עקרו לרובע היהודי של ימינו בערך בשנת 1400, הן בגלל בעיות ביטחוניות מצדם של כנופיות בדווים, שכן איזור מגוריהם היה בשולי העיר שלא היתה לה חומה, והן בגלל הצקות של נזירים פרנציסקנים שגרו סביב קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה.
בשנת 1421 סייר בירושלים הצליין ג'ון פולנר שתאר את מקום מושבם של היהודים:
"מביתו של כייפא…עולים למעלה שמונים צעדים לכוון מערב, על יד השער של רחוב היהודים. שבעים ושישה צעדים מהשער הנ"ל משתרע רחוב בית הכנסת של היהודים בשטח של 233 צעדים עד לכניסה אל הרחובות המקומרים."
השער המוזכר כאן הוא השער האיובי, הנמצא מתחת למגרש החניה של הרובע היהודי כיום. בית הכנסת הוא בית הכנסת המכונה "הרמב"ן", והרחוב הוא רחוב היהודים.
כלומר בשנת 1421 שכן הרובע היהודי במיקומו הנוכחי. לא כל האזור היה מאוכלס ביהודים, והם גרו יחד עם אוכלוסיה מוסלמית שכנה.

אם ננסה לנתח אם כן את סיבת מיקומו הנוכחי של הרובע היהודי, נגיע למסקנה שהסיבה היא סיבת האין ברירה. באזור הר הבית מכל צדדיו התמקמו המוסלמים. באזור כנסית הקבר התמקמו הנוצרים. הארמנים התיישבו סביב לכנסייתם "סנט ג'יימס" עוד מהתקופה הצלבנית. השטח שנשאר פנוי היה שטח הרובע היהודי. אין ספק שגם קירבתו של הכותל המערבי לרובע היהודי, והתצפית ממנו אל הר הזיתים היוו יתרון יחסי.
כאשר הגיע הרמב"ן לירושלים בשנת 1267 הוא הקים בית כנסת. כאשר עברו היהודים לרובע היהודי הקימו בית כנסת, אליו התנכלו המוסלמים ובסופו של דבר הפסיקו את התפילה בו בתחילת התקופה העותומאנית. באתר יש מאמר "בית כנסת הרמב"ן" ובו שני חלקים, שמתאר את תולדותיו של בית הכנסת הזה עד ימינו ומנסה לענות על השאלה האם בית הכנסת שהקים הרמב"ן הוא אותו בית כנסת המכונה היום בית כנסת הרמב"ן.