ירושלים במהלך הדורות, שיבת ציון, התקופה הפרסית, לימודי ירושלים, קורסים בירושלים, סיורים בירושלים

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

שיבת ציון

באתר רשימת "מקורות תנ"כיים לשיבת ציון"

בשנת 539 לפנה"ס נפלה בבל לידי צבאות כורש שהחליט לשלוט באימפריה שלו בעזרת מדיניות מפויסת.
בשנת 1879 התגלתה על גליל טין בעיר בבל כתובת בה מאפשר כורש מלך פרס לשקם מקדשים ולגולים לחזור לארצם. היהודים לא מוזכרים בכתובת, אבל אנחנו מכירים את רעיונותיו של כורש מההצהרה הכתובה בספר עזרא ומופנית אל היהודים. אין ספק שזו היתה מדיניותו של כורש כלפי העמים שנכבשו על ידי הבבלים.

להלן ההצהרה שנמצאה בבבל ונמצאת היום במוזיאון הבריטי בלונדון:
"אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי –
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[…] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן […] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים –
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם."
בספר עזרא מופיעה ההצהרה כך:
"כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. (עזרא א' ב' – ד')

גליל הטין של הצהרת כורש . (מתוך ויקיפדיה) Photograph by Mike Peel (www.mikepeel.net). Modifications by

נוסף להצהרה זו פרסם כורש פקודה המתירה לבנות את בית המקדש וקובעת את מידותיו:
בִּשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ, כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ שָׂם צַו: בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם הַבַּיִת יִבָּנֶה, מְקוֹם אֲשֶׁר זוֹבְחִים זְבָחִים, וִיסוֹדָיו מוּקָמִים, רוּמוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים רָחְבּוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים.
ד נִדְבָּכִים שֶׁל אֶבֶן גָּלָל שְׁלשָׁה, וְנִדְבָּךְ שֶׁל עֵץ אֶחָד, וְהַהוֹצָאָה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תִּנָּתֵן.
{ס} ה וְאַף כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף, אֲשֶׁר נְבוּכַדְנֶצַּר הוֹצִיא מִן הַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹבִיל לְבָבֶל, יָשִׁיבוּ וְיֵלֵךְ לַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמוֹ, וְתַנִּיח בְּבֵית הָאֱלֹהִים.
(תרגום מארמית – עזרא ו' ג' – ה')
בראש הגולים עמד אדם בשם ששבצר:
"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל-יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
(עזרא א' ח')
הפעולה הראשונה הנזכרת בדרך למימוש הצהרת כורש היא בנית המזבח. כאן כבר לא מוזכר ששבצר, ובראש המפעל עומדים זרובבל בן שאלתיאל המנהיג ויהושע בן יהוצדק הכהן ואיש הדת שאולי עלו זמן קצר אחרי ששבצר:
"וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים {ס} וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-יְרוּשָׁלִָם. {ס} ב וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים. ג וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ויעל (וַיַּעֲלוּ) עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב." (עזרא ג' א' – ב')
ששבצר מופיע פעם נוספת בספר עזרא:
"אֲזַי שֵׁשְׁבַּצַּר זֶה בָּא, נָתַן יְסוֹדוֹת שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וּמֵאָז וְעַד כָּעֵת הוּא נִבְנֶה וְלֹא נִשְׁלָם." (תרגום מארמית – עזרא ה' ט"ז)
הסיבה היא שמצבם הכלכלי של העולים היה קשה והם היו טרודים בבעיות פרנסה. מתאר זאת הנביא חגי:
"זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב." (חגי א' ו')
יכול להיות שהעיכוב הוא בגלל נבואתו של ירמיהו שאמר שהגלות תמשך 70 שנהה ועדין לא הגיע הזמן:
"וְהָיְתָה כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. יב וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-יְהוָה אֶת-עֲו‍ֹנָם וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם." (ירמיהו כ"ה י"א – י"ב)
חיזוק לרעיון העיכוב נמצא אצל חגי:
"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת." (חגי א' א' – ב')
סיבה נוספת היא הפרעות פיזיות שכן העולים לא הגיעו לשטח ריק שכן משך השנים התישבו באזור:
1. שארית פליטה מבית ראשון.
2. עמים שכנים כמו אמון או אדום.
3. עמים שיושבו על ידי מלך אשור באזור: "וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ. (מלכים ב' י"ז כ"ד)

אוכלוסיה זו נקראת שומרונים כיון שגרו בשומרון והם כמובן התנגדו לישות החדשה שהופיעה פתאום באזור. בהתחלה ניסו לחבור אל שבי ציון אבל היהודים לא ראו זאת בעין יפה והתנגדו לחבירה עם השומרונים:
"וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. ג וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא-לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ד וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. (עזרא ד' א' – ה')
השומרונים גם שלחו "אִגְּרָה חֲדָה עַל-יְרוּשְׁלֶם" (עזרא ד' ח') ובה הם מתריעים על הסכנה הגדולה לפרסים בהקמתה של ירושלים מחדש מהסיבות הבאות (לפי עזרא ד' א' – י"ג):
1. ירושלים עיר מורדת ומסוכנת למלכים זרים.
2. בירושלים שלטו מלכים תקיפים שהכניעו עמים רבים.
3. אנשי ירושלים ידועים בסרבנותם לשלם מיסים "מִנְדָּה-בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן". (שם י"ג)
אבל הנביאים חגי וזכריה מפיחים תקוה בלב שבי ציון:
"וַיְהִי דְבַר-יְהוָה שֵׁנִית אֶל-חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. כא אֱמֹר אֶל-זְרֻבָּבֶל פַּחַת-יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ. כב וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו. כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. (חגי ב' כ' – כ"ג)
ד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. (זכריה ח' ד' – ה')
חגי מזרז את זרובבל לבנות את בית המקדש:
"הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב." (חגי א' ד')
בשנת 500 לפנה"ס התחדשה הבניה ברשותו של דריוש מלך פרס והסתיימה בשנת 516 לפנה"ס (בדיוק 70 שנה אחר החורבן – 586 לפנה"ס). עם תום המלאכה ערכו טכס חנוכת הבית ומכיון שכל הכוהנים נטהרו יכלו לערוך גם את הפסח כהילכתו. (עזרא ו' ט"ו – כ')
עזרא
בשנת 458 לפנה"ס עלה עזרא ומטרתו היתה:
"כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט. (עזרא ז' י')
הוא קיבל מהמלך ארתחשסתא כתב מינוי שמופיע בספר עזרא בפרק ז' בארמית, והרי הנקודות החשובות בכתב המינוי הזה:
1. עזרא עולה בראש שיירת גולים מכל שכבות העם.
2. המלך ויועציו ציידו אותו בכסף וזהב עבור אלוהי היהודים בירושלים.
3. נוסף על כך גם היהודים הנשארים יתרמו כסף וזהב.
4. הכסף מיועד לקרבנות שיוקרבו על המזבח בבית המקדש בירושלים.
5. בכסף שישאר יוכל עזרא להשתמש כראות עיניו לפי רצון האלהים.
6. גם כלים ינתנו לו עבור אלוהי ירושלים.
7. צרכים נוספים עבור בית המקדש ילקחו מגנזי המלך.
8. גם הגזברים שבעבר הנהר במקומות בהם יעבור עזרא ינדבו לפי כתב כמויות שנקבע.
9. עובדי המקדש בירושלים יקבלו פטור ממיסים.
10. עזרא ימנה בירושלים שופטים לדון את העם.
11. מי שיעבור על חוקי עזרא יענש ואפילו עד עונש מוות.
אבל כאשר מגיע עזרא לירושלים הוא נתקל בבעיה חמורה של נשואי תערובת ולכן הוא כינס את כל העם לירושלים כדי לדרוש מהם להינתק מהנשים הנוכריות הכינוס היה בסמוך לבית המקדש באמצע החורף בחודש כסליו ואחרי נאומו התחילו העם בתרוצים:
"ז וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם. ח וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל-רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. {ס} ט וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים. {פ}
י וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל-אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. יא וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַיהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן-הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. יב וַיַּעֲנוּ כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל כֵּן כדבריך (כִּדְבָרְךָ) עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת. יג אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא-לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי-הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה. (עזרא י' ז' – י"ג).
נחמיה
נחמיה עלה בשנת 445 לפנה"ס
נחמיה היה שר אצל ארתחשסתא המלך הפרסי והוא שמע מאנשים שהגיעו מיהודה שלמרות שעברו בסביבות 90 שנה מאז הצהרת כורש, אף אחד לא שיקם את העיר ירושלים ואת חומותיה והן נשארו בשממונן שרופות. השמועה דיכאה את נפשו והמלך שם לב לכך וכאשר שאל אותו ענה נחמיה:
. ג" וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא-יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. " (נחמיה ב' ג')
הוא ביקש מהמלך רשות להגיע לירושלים ולשקם אותה והמלך מאשר ואפילו מסייע בידו:
ד וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל-מַה-זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. ה וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל-יְהוּדָה אֶל-עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה. ו וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד-מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי-הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. ז וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא אֶל-יְהוּדָה. ח וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. ט וָאָבוֹא אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים. (שם ד' – ט')
כאשר הגיע נחמיה לירושלים זה היה כנראה לעת ערב אבל הוא לא השתהה והלך לברר את מצב החומות והבהמה שתחתיו כמעט שלא יכלה לזוז בגלל ההריסות:
"וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא-הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל-לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ. יג וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל-שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים) וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. יד וָאֶעֱבֹר אֶל-שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל-בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין-מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. (נחמיה ב' י"ב – י"ד)
נחמיה חילק את בנית החומה למשפחות כאשר כל משפחה קיבלה קטע והבניה היתה בו זמנית לכל המשפחות. תוך 52 יום נשלמה המלאכה.
העמים מסביב לעגו לבונים:
" וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי-אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת-הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל-הַיְּהוּדִים. לד וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת-הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת. לה וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר-הֵם בּוֹנִים אִם-יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם. (נחמיה ג' ל"ג – ל"ה)
הם לא הסתפקו בלעג והפריעו גם בצורה פיזית ולנחמיה לא היתה ברירה ולכן חילק את אנשיו כאשר חלק בונה וחלק מגן:
" א וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי-עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי-הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. ב וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה. ג וַנִּתְפַּלֵּל אֶל-אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם. ד וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה. ה וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר-נָבוֹא אֶל-תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת-הַמְּלָאכָה. ו וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ. ז וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בצחחיים (בַּצְּחִחִים) וָאַעֲמִיד אֶת-הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם-חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם. ח וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאֹמַר אֶל-הַחֹרִים וְאֶל-הַסְּגָנִים וְאֶל-יֶתֶר הָעָם אַל-תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת-אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל-אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם. {פ}
ט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי-נוֹדַע לָנוּ וַיָּפֶר הָאֱלֹהִים אֶת-עֲצָתָם ונשוב (וַנָּשָׁב) כֻּלָּנוּ אֶל-הַחוֹמָה אִישׁ אֶל-מְלַאכְתּוֹ. י וַיְהִי מִן-הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל-בֵּית יְהוּדָה. יא הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. (נחמיה ד' א' –י"א)

ציור לפי הפסוק: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח"

אז נעשה טכס חנוכת החומה כאשר שתי תהלוכות יצאו מנקודה אחת ליד החומה, אחת פנתה לשמאל ובראשה נחמיה חשובי הקהל ועם רב והשניה לימין ובראשה עזרא עם שרים וקהל רב וכך הקיפו את החומה ונפגשו בצד השני ושם נערך זבח. בספר נחמיה ישנו תאור של שתי התהלוכות והאתרים שעברו בדרכם:

וָאַעֲלֶה אֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת. לב וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה. לג וַעֲזַרְיָה עֶזְרָא וּמְשֻׁלָּם. לד יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּשְׁמַעְיָה וְיִרְמְיָה. {ס} לה וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת זְכַרְיָה בֶן-יוֹנָתָן בֶּן-שְׁמַעְיָה בֶּן-מַתַּנְיָה בֶּן-מִיכָיָה בֶּן-זַכּוּר בֶּן-אָסָף. לו וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלְלַי גִּלְלַי מָעַי נְתַנְאֵל וִיהוּדָה חֲנָנִי בִּכְלֵי-שִׁיר דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר לִפְנֵיהֶם. לז וְעַל שַׁעַר הָעַיִן וְנֶגְדָּם עָלוּ עַל-מַעֲלוֹת עִיר דָּוִיד בַּמַּעֲלֶה לַחוֹמָה מֵעַל לְבֵית דָּוִיד וְעַד שַׁעַר הַמַּיִם מִזְרָח. לח וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ וַחֲצִי הָעָם מֵעַל לְהַחוֹמָה מֵעַל לְמִגְדַּל הַתַּנּוּרִים וְעַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה. לט וּמֵעַל לְשַׁעַר-אֶפְרַיִם וְעַל-שַׁעַר הַיְשָׁנָה וְעַל-שַׁעַר הַדָּגִים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל וּמִגְדַּל הַמֵּאָה וְעַד שַׁעַר הַצֹּאן וְעָמְדוּ בְּשַׁעַר הַמַּטָּרָה. מ וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים וַאֲנִי וַחֲצִי הַסְּגָנִים עִמִּי. (נחמיה י"ב ל"א – מ')
לפי תאור זה שירטט פרופ' חנן אשל את מפת ירושלים של ימי נחמיה.
בחומה היו כמות שערים גדולה מהצורך וכנראה שנשארו שערים או שרידיהם מימי בית ראשון שאז העיר שרתה אוכלוסיה גדולה יותר והיתה גם בעלת שטח גדול יותר, ונחמיה השאיר את השערים על כנם. באיזור העופל נמצאו שרידי בית שער ומגדל מתקופת בית ראשון ומשערים שזהו שער המים ולידו כעין בליטה ומשערים שאולי הוא המגדל היוצא.
לפי נחמיה ג' כ"ז – "אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַתְּקֹעִים, מִדָּה שֵׁנִית: מִנֶּגֶד הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל, הַיּוֹצֵא, וְעַד, חוֹמַת הָעֹפֶל." לידם נמצא בנין ממלכתי ובו כדים על האחד מצויר תמר ועל השני כתוב בעברית "שר האו…..".
נחמיה גם ניצל את העובדה שכעת אפשר לסגור את העיר ומנע בעזרת זה מסחר בשבת:
יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. כא וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם-תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן-הָעֵת הַהִיא לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת. {ס} כב וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם-זֹאת זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ. (נחמיה י"ג י"ט – כ"ב)
העיר ירושלים היתה דלת אוכלוסין:
"וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם". (נחמיה ז' ד')
וכדי לתקן את המצב:
"וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים. ב וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם". (נחמיה י"א א' – ב')
לפי זה אנו יכולים לדעת את מספר תושבי ירושלים. מספר הנפשות ביהודה, הן לפי ספר עזרא (עזרא ב' ס"ד) והן לפי ספר נחמיה (נחמיה ז' ס"ו), 42,360 נפש ואם 10% מהם הובאו לירושלים אז בירושלים היו כארבעת אלפים תושבים.
נחמיה גם אירגן את הביטחון בירושלים ומינה אחראי לנושא זה וכן הקים כעין משמר אזרחי:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם. ב וָאֲצַוֶּה אֶת-חֲנָנִי אָחִי וְאֶת-חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל-יְרוּשָׁלִָם כִּי-הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת וְיָרֵא אֶת-הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים. ג ויאמר (וָאֹמַר) לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד-חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ.
(נחמיה ז' א' – ג')
נחמיה גם פעל רבות בנושאים החברתיים והדתיים אבל בזה אנו לא דנים במאמר זה. מקץ הזמן שקצב לו המלך (413 לפנה"ס) נאלץ נחמיה לשוב לפרס בפקודת המלך.
מכאן והילך המקורות משתתקים למשך כ – 80 שנה עד כיבוש א"י על ידי אלכסנדר מוקדון.
יוסף בן מתיתיהו מספר לנו כמה סיפורים על תקופה זו:
"משמת הכוהן הגדול אלישיב ירש יוידע בנו את הכהונה הגדולה. וכשמת גם הוא קיבל משרתו יוחנן בנו, בגללו חילל בגוהי שר צבאו של ארתכשרכשש (השני) את בית המקדש והטיל מס עובד על היהודים. היה עליהם לשלם מכספי הציבור 50 דרכמות לכל כבש קודם שהקריבו קרבנות התמיד. וזה שגרם לכך: ליוחנן היה אח ישוע. בגוהי שהיה ידידו הבטיחו להשיג לו את הכהונה הגדולה, ומתוך בטחון זה בא ישוע לידי קטטה עם יוחנן בבית המקדש והרגיז את אחיו עד כדי כך שזה הרגו מתוך כעס…"(קדמוניות י"א ז' 297 – 299).
אלישיב היה בן תקופתו של נחמיה ומוזכר בספר נחמיה (פרק י"ג).
בקטע אנו מבינים שמשרת הכוהן הגדול היתה המשרה היהודית הבחירה אבל מעליו היה בא כוח המלך הפרסי והוא למעשה שלט ביהודה.
ספור נוסף גם הוא מופיע אצל יוסף בן מתיתיהו:
"כשנפטר יוחנן (הכוהן הגדול) מן העולם ירש ידוע בנו את הכהונה הגדולה אחריו. גם לו היה אח ושמו מנשה. סנבלט, כותי לפי גזעו (כנראה היה שומרוני שכן במוצאם היו כותים) שנשלח כפחה לשומרון על ידי דריוש המלך האחרון, ידע שירושלים היתה עיר מפוארת ומלכיה הסבו טרדות רבות לאשורים ולתושבי חילת סוריה, ושמח לתת לו למנשה את ביתו הקרויה ניקאסו לאשה, כי מאמין היה שנשואין אלה ישמשו לו ערובה לחיבת עם היהודים כולו." (קדמוניות שם 302 – 303)
הדבר לא מצא חן בעיני חשובי היהודים ומוסיף בן מתיתיהו:
וזקני ירושלים התמרמרו על כך, שאחיו של ידוע הכוהן הגדול, שנשא נוכריה, הוא שותף לכהונה הגדולה, ועוררו מהומה נגדו. כי סבורים היו, שנשואין אלה (עלולים) לשמש מעלת סולם (לכל) אלה שירצו לעבור על חוקי נשואי נשים, ודבר זה ישמש ראשית להתערבותם בנוכרים…………הם דרשו אפוא ממנשה שיפרד מאשתו או שלא יקרב אל המזבח. הואיל וגם הכוהן הגדול התמרמר יחד עם העם, מנע את אחיו (מלקרוב) אל המזבח, בא מנשה אל סנבלט חותנו ואמר, שאמנם הוא אוהב את ניקאסו ביתו, אלא שאין הוא רוצה להפסיד בגללה את משרת הכהונה, הגדולה שבמשרות בעם ונחלת משפחתו מאז. הבטיח לו סנבלט שלא זו בלבד שישמור לו את הכהונה, אלא גם ישיג לו את השלטון עם משרת הכהונה הגדולה וימנה אותו מושל על כל המקומות שהוא עצמו שלט בהם, אם רק ירצה לדור עם ביתו, ואמר שיבנה על הר גריזים, שהוא הגבוה שבהרי שומרון בית מקדש דומה למקדש שבירושלים, והבטיח שיעשה זאת על דעת המלך דריוש." (קדמוניות שם 306 – 311)
אנו רואים את המתח בין השומרונים ליהודים גם אחרי נחמיה.