.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
תחנת הרכבת היתה אמורה להיות במקום בו עומדות היום שכונות "כנסת ישראל",אבל בתחרות עם יזמי שכונות אלו זכו המתיישבים היהודים, והתחנה הוקמה לבסוף בעמק רפאים, שם היא נמצאת עד היום.
לקראת חנוכת המסילה התפרסם בעיתונו של בן יהודה – "האור" שיר שנקרא שיר הקטר, והרי ציטוט מתוכו:
"שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון:
ההשכלה על הבערות,
העבודה על העצלות,
החכמה על ההבל,
הקידמה על האחור,
השכל על השיכלות,
ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח קוטב מרירי,
ניצחון המשכילים על המהבילים.
שמחו מאורי אור, משכילי ירושלים."
משך הנסיעה ברכבת היה אמור להיות בין 3 – 3.5 שעות, אבל במציאות התארכה הנסיעה
ל 4 – 6 שעות, לפי מצב הקטרים, מזג האויר, התנגשות עם בעלי חיים וכד'.
כאמור, רוב הציוד, כלומר: הקטרים, הקרונות והאדנים היו מיד שניה. רוחב המסילה היה מטר אחד, גורמים שפגמו ביציבותה וגרמו לאיטיותה של הרכבת. על נושא זה ואחרים כתב ה"צבי" כ"ד חשון (1907):
"ידע ידענו כי לו חכמו המהנדסים קצת יותר, וכי לולא קימצו במקום במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך. איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים. באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים גם מאה ועשרים קילומטר לשעה, הרכבת היפו – ירושלמית "עושה" רק חמישה ועשרים קילומטר לשעה, לאמר, מעט יותר מעגלה פשוטה. אך כל אלה נוכל לסבול, אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת הוא שחסרים ברכבת דברים אחדים נחוצים כל כך.
איה למשל, בעגלות הרכבת, המים לשתיה, המים לרחיצה? איה למשל, בעגלות האלה, אפרונים לאפר סיגריות? ואחרון אחרון חביב: איה במחילת כבודכם בית הכבוד, החשוב כל כך בנסיעות ארוכות?"
ברכבת היתה עזרת נשים, בעיקר עבור הנשים המוסלמיות שסרבו לשבת עם גברים באותו תא. עיתון "הצבי מספר שמידי פעם נתפשה עזרת נשים ע"י יחסנים שביקשו לעצמם תא מיוחד; קרובי ננשים התגייסו אז לעזרתן והמהומה היתה רבה.
עיתון "הצבי" קבל גם על התנהגות פקידי הרכבת וכך הוא כתב (כ"ח כסליו 1908):
"על תחנת ירושלים לא נוכל להתלונן, בהקופה מתנהגים באדיבות רבה, וכמו כן בפתח אולם הנוסעים ועד צאת הרכבת. אך בדרך, מוליכי הרכבת אינם משגיחים ביותרבקהל הנוסעים, וחושבים כפי הנראה בטעות, כי הם האדונים והקהל כולו משרתיהם. וביפו מוכר הפתקאות מדבר פשוט בגסות, וצועק על הנוסעים כעל עבדיו. אף השוטר הגבוה שעומד בחוץ, אשר נשלח מאת הממשלה להגן ולשרת את הקהל, חושב לו לחובה להוסיף על צעקותיהם של הפקידים."
אבל היה גם מי שלא שמח עם בוא הרכבת….
לפני בוא הרכבת התנהלה הנסיעה ליפו בעגלות, ועתה כשבאה, נוצרה בעית פרנסה לעגלונים.
וכתב "המליץ" י"ח כסליו תרנ"ג (1893):
"הודעתי כי מעת החל העם ליסע מפה ליפו ומיפו לפה בעגלות קיטור, חדלו עוברי דרך במרכבות לסוסים, ונשבר מטה לחמם של בעלי העגלות אשר רובם יהודים. אמנם כן הוא, מצב העגלונים נורא מאד, עתה הולכים הם בטל ויושבים בחיבוק ידיים מאין עבודה. הם בעלי כוח ויודעים שפת המדינה ועוד שפות, ומכירים טבע הארץ ואוירה, על כן הוציאו "קול קורא" לאחינו "חובבי ציון" בחוץ לארץ, לבוא לעזרתם, ליסד בעדם מושבה."
העגלונים שניסו לשמור על פרנסתם, הורידו את המחירים, וכך פרנסתם באה מן העניים שלא יכלו להרשות לעצמם את המותרות של נסיעה ברכבת, ונסעו בכל זאת בעגלה, שמשך הנסיעה בה היה לילה שלם. כדי למשוך את דלת העם ליסוע עימם, העניקו העגלונים מתנה והיא נסיעת ילדים חינם. אבל גם מפעילי הרכבות לא ויתרו על פלח שוק זה, והחליטו לשלב ברכבת קרונות מסע מיוחדים לעניים, היא המחלקה השלישית שנוספה על שתי אחיותיה הבכירות.
וכתב דוד ילין בספר "ירושלים של תמול":
"הפעם נכרת כל אוכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים, והושיבו בהם כעשרים איש לקרון, ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה."
והוסיף דוד ילין וסיפר על הורדת המחיר בעגלות, דהיינו חצי מג'ידי בעגלות המסע ושלשה בישליק (בערך רבע מג'ידי) בקרונות, וילדים נסעו חינם.
אלה היו שלבי הגסיסה של העגלות בקוים הבין עירוניים. בקוים העירוניים המשיכו העגלות לשרת את הנוסעים עוד כמה שנים עד בואם של האוטובוסים.