סיור ברחוב אתיופיה (הרחבה)

 

מתוך: "סיורים בירושלים"

 

מבוא
רחוב אתיופיה הוא רחוב קטן שנמצא במרכז העיר ירושלים, ויוצא מרחוב הנביאים.
העדה האתיופית היא עדה ותיקה בירושלים, וידעה לאורך הדורות עליות ומורדות. לקראת סוף המאה ה – 19 היו בירושלים כ – 100 נפשות שהיו מרוכזות בעיר העתיקה. הרצון להתרחב ולחיות יותר בנוחות הביא אותם לתור אחרי מקום מחוץ לחומות, והאתר שנבחר היה ליד רחוב הנביאים. הם קיבלו רישיון (פירמן) מהתורכים לבנות בשנת 1880 והחלו לבנות בשנת 1882. הקיסר שתמך בהם היה הקיסר האתיופי יוהנס הרביעי שעלה לשלטון בשנת 1872. קיסר זה נפטר בשנת 1889 ואת מפעלו המשיך הקיסר מנליק השני. אשתו של מנליק, הקיסרית טאיתו יזמה בניית בתים להשכרה באזור כדי לתמוך כלכלית בנזירים. גם ביתם – הקיסרית זאודיטו בנתה ברחוב הנביאים והקימה את מגדל הפעמונים של הכנסיה ברחוב אתיופיה.
שמו של הרחוב נקרא בעבר "רחוב החבשים" אבל לבקשת הכנסיה האתיופית שונה השם ל"רחוב אתיופיה" כי בלשונם "חבשים" פירושו עבדים.
בוני בתים נוספים באזור הם משפחת נששיבי שהקימו בצידו המערבי של הרחוב בתים בשלהי המאה ה – 19. משפחה מוסלמית זו היא ותיקה מאד בארץ, והם טוענים שראש המשפחה בעבר היה אחד האמירים שסייעו לסלאח א דין במלחמתו נגד הצלבנים, ואדמות אלה ואחרות ניתנו להם כאות הוקרה. האתיופים למעשה קנו את האדמות שעליהן הם יושבים ממשפחת נששיבי.
רוב הבתים של משפחת נששיבי יועדו להשכרה ולמעשה בסוף המאה ה – 19 תחילת ה – 20 גר ברחוב נציג אחד של המשפחה – שייח' חאג' באכר אל נששיבי שגר בבית מספר 3. לבתים היו חצרות פנימיות, והם היו בנויים בשיטה הערבית של בתי ליוואן, כלומר: נכנסים אל חדר מרכזי גדול המשמש להסבה ולאירוח, ומחדר זה יוצאים החדרים האחרים.
הבתים הושכרו למוסדות שהיו זקוקים לבתים גדולים ואפשר למצוא ברחוב מוסדות יהודיים אבל גם מוסדות מיסיונריים. יותר מאוחר ובמקביל גרו ברחוב ובסביבתו גם אנשים פרטיים כמו: פרופ' גרשום שלום חוקר הקבלה, אליעזר בן יהודה, השופט גד פרומקין, רופא העיניים דר' פייגנבאום, איש הרוח והעסקן מרדכי בן הלל ועוד.
בתים נוספים ברחוב הם בתי הארמנים מצידו המזרחי של הרחוב כמו ברחוב אתיופיה 4, 6, 6א'.
יש גם בתים יוצאים מהכלל כמו בית תבור שהוקם כבית פרטי על ידי קונרד שיק .
בשנים האחרונות חלק מהבתים נקנו על ידי בעלי הון שרובם מגיעים אליהם רק לעיתים רחוקות.

תחיל הסיור – בית תבור

 

בית תבור – אתיופיה 1
למעשה החזית של בית תבור פונה לרחוב הנביאים וכתובת הבית רחוב הנביאים 58 , אבל צידה של החצר פונה לרחוב אתיופיה, והריהו בית מס' 1. על "בית תבור" יש מאמר באתר.

בית דר' פייגנבאום – אתיופיה 3.
זה היה ביתו של חאג' באכר אל נששיבי שגר בו עם נשותיו. יעקב יהושע מספר ("ילדות בירושלים הישנה" ו'):
"ביתו של השיח' באכר אל נששיבי שימש כסימן דרך, וכשרצו פקידי העיריה לסמן את הבתים שנבנו באותה סביבה, נהגו לציין כי בתים אלה עומדים וקיימים מול ביתו של חאג' באכר."
בשנת 1913 עלה דר' פייגנבאום לירושלים ושכר את הבית הזה שם גר עם אשתו ושתי בנותיו חמדה ונעמי. בקומה שניה גרה המשפחה וקומה ראשונה שימשה מרפאה, לדר' פייגנבאום ולרופאים נוספים.
דר' פייגנבאום היה רופא עיניים ובין השאר עבד עם דר' טיכו מתוך מגמה למצוא פתרון למחלת הגרענת (טרכומה).
באפריל 1918 באו ארצה חברי ועד הצירים וביתו של דר' פייגנבאום נבחר לארח את דר' חיים וייצמן.
ביתו של דר' פייגנבאום היא חמדה זינדר – קריינית ב "קול ירושלים" בשנות ה – 30 , שהיתה ידועה ביופיה.
דר' פייגנבאום רכש את הבניין בשנת 1962 והתגורר בו עד יום מותו ב – 1982.

מוסיפה גב' רבקה פרצ'ק:  בקומה תחתונה גרה, גם כן בשכירות, משפחת ויקטור לוי שנרצח בפיצוץ מלון המלך דוד, ואשתו יעל, שהיתה אחות אשתו  של פרופ' פייגנבאום, עם בנם מייקי והבת שילה.

ב – 1989 נמכר הבית למשקיע פרטי שהוסיף לו שתי קומות.

בית הספר האמריקאי לחקר המזרח – אתיופיה 2
את בית הספר ניהל פרופ' אולברייט. המכון נוסד בשנת 1900 ושמו בתחילה היה בית הספר האמריקאי לחקר המזרח. בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכיאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח. (מתוך ויקיפדיה).
יותר מאוחר היתה בבית פעילות מיסיונרית עליה מספרת רחל ינאית בספרה "אנו העולים":
"עודני משתאה על "בית תבור", ובאזני עולים קולות זמר מן הבית העומד מעברו השני של המבוא לסמטת החבשים. היה זה בית המיסיון האנגלי שאיווה לו את השם "ציון", דוקא. בזמר תפילה מזה ובמתת יד מזה, אומרים המיסיונרים להדיח את בני ירושלים – למשוך יהודים תחת כנפי הנצרות."
כיום בבית זה ובבית הסמוך אליו הפונה לרחוב הנביאים , פועלת קהילה יהודית משיחית.

בית גד פרומקין – אתיופיה 4

בית פנימי ששביל מוביל אליו מהרחוב. המקום פרטי ואי אפשר להתקרב ולראות את הבית מקרוב. הבית נבנה על ידי השען הארמני יעקב סרקסיאן בסוף המאה ה – 19 תחילת המאה ה – 20.
גד פרומקין היה שופט בבית המשפט העליון הבריטי. את לימודיו סיים בתורכיה בשנת 1914, ואחרי נדודים של כשנה עבר לבית זה. וכך הוא מספר בספרו "דרך שופט בירושלים":
"אחרי שנה של נדודים קבענו דירתנו ברחוב החבשים, בתוך גן גדול ומרווח, על יד בית הספר האמריקני לארכיאולוגיה, ובדירה זו גרנו כל שנות המלחמה."
מכאן עבר למורד רחוב הנביאים ליד בית החולים האיטלקי ואחר כך עבר לרחביה.
כיום (2013) מושכר הבית למרכז התיאולוגי השוודי שבבית תבור.

בית השען הארמני יעקב סרקסיאן – אתיופיה 6
בית זה נבנה גם הוא על ידי השען הארמני יעקב סרקסיאן. בבית זה גרה יותר מאוחר אחת מנכדותיו שהיתה נשואה לקונסול הצרפתי. כיום (2013) גרות בבית שתי אחיות ממשפחת סרקסיאן עם בעלה האלמן של אחות שלישית ממשפחה זו.

בניין בית ספר למל – אתיופיה 6א'
הבית היה שייך למשפחה ארמנית בשם טרזיבשיאן כאשר את השטח קנתה מהכנסיה היוונית-אורתודוכסית. בתור רכוש נטוש ממלחמת השחרור, עבר הבית לחזקת המדינה כנכסי נפקדים, ופועלת בו כיום מרפאה לטיפול במשפחה מטעם "הדסה". בשנים 1889 – 1902 התמקם בבית בית ספר למל. על בית הספר במקום זה אפשר לקרוא במאמר: "בית ספר למל – פרק ג".

בית הקונסולים – אתיופיה 5
בית זה נבנה על ידי משפחת נששיבי בשנות ה – 90 של המאה ה – 19. קומה שניה הושכרה לפרופסור גוסטב דלמן שהיה בין השנים 1902 ל-1917 המנהל הראשון של "המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים" וחוקר מובהק של התנ"ך, התלמוד, והשפות השמיות – עברית, ארמית וערבית. הפרופסור היה גם קונסול כבוד של דנמרק ושוודיה. דלמן גר בבית עד שנת 1914. בשנה זו מונה אנטוניו דה בלובר לקונסול ספרד בירושלים. הוא יצר קשר עם האליטה הירושלמית היהודית וביחוד הספרדית, ובין ידידיו היו גם משפחת ולירו, משפחת מני, משפחת מיוחס, דר' פייגנבאום, דוד ילין ודר' ואלאך. בסוף מלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה ולכן שגרירה נאלץ לעזוב (תורכיה היתה בת ברית של גרמניה). שגריר זה עד לעזיבתו דאג להעביר ליהודים כספי סיוע מארה"ב. כאשר עזב מילא קונסול ספרד את מקומו. הקונסול הספרדי הצליח גם למנוע גרוש של כמה אישים יהודים במלחמה הזו.
לאחר שעזב את משרתו בשנת 1920 גרה בבית זמרת ירושלמית בשם לואיז צייטלין שגם ניהלה בבית פנסיון.
משנת 1965 גר בבית הצייר ואספן האמנות הסינית יעקב פינס. כשנפטר הצייר עבר הבית לביתו של האדם שרכש את בית פייגנבאום. הבית עבר שיפוצים ונאטם לגמרי עבור מבקרים כמו בית פייגנבאום.

בית הקיסר מנליק השני – אתיופיה 8
הבית ברחוב אתיופיה 8 וגם הבית ברחוב אדלר 7 נבנו ביזמת הקיסרית האתיופית טאיתו ובכספי נכבדים אתיופים, למטרת השכרה עבור החזקת הנזירים האתיופים בירושלים. סימלה של הקיסרית – השמש הזורחת. מתנוסס בראש הבנין לכיוון רחוב אתיופיה.
בתחילת המאה ה – 20 שכן בבניין מעון יהודי ליתומות שנתמך על ידי חברת "עזרה". הבנות למדו בבית הספר של חברת "עזרה" בזכרון משה. המעון הוקם בשנת 1907, ובשיא גדלו שהו בו כ – 40 יתומות. הוא פעל עד שנת 1922 ואז פוזרו הבנות במוסדות דומים בארץ.
משנת 1933 שכן בבית בית הספר "מעלה" למשך שנתיים.
הבית שימש גם: חלק מבית ספר לאחיות "הדסה", גן ילדים של אירגון אמהות עובדות, ובשנות ה – 50 גר בבית המשורר יהודה עמיחי.
בית הקיסרית טאיתו – רחוב אדלר 7
גם בית זה, שאמנם לא נמצא ברחוב אתיופיה כי אם ברחוב המקביל, נבנה לצורך השכרה עבור הנזירים האתיופים. הבית, כמו הבית ברחוב אתיופיה, נבנה על ידי הקיסרית טאיתו, וגם עליו מתנוסס סימלה בראש הבית לכיוון הכנסיה. אם ניכנס לחצר הכנסיה ונעקוף אותה מימין נראה בראש הבניין שמאחוריה את סמל השמש הזורחת.
מכיון שהבית נבנה להשכרה ומכיון שזהו בית גדול, פעלו בו מוסדות. הראשון שבהם הוא בית ספר לאומנות בצלאל. בית הספר נוסד על ידי בוריס שץ שחיפש בית מתאים לצרכיו. הבית ענה על הדרישות ובו החל "בצלאל" לפעול בשנת 1906. בשנת 1908 עבר בית הספר למקום משכנו הקבוע ברחוב שמואל הנגיד. כאשר עזב המוסד את הבית גרו בו, לתקופה קצרה, יצחק בן צבי ואשתו – רחל ינאית וכך היא מספרת בספרה "אנו העולים":
"ברחוב החבשים ישנו בית חדש וריק. זה היה ביתו של "בצלאל" עד שעבר לבית קבע משלו, ונוכל להשתכן בו לעת עתה….. באחד הימים הופיע לפתע בביתנו אחד הכמרים החבשים. בא להודיענו כי המוחרם – הוא החודש הראשון בשנה המוסלמית, המשמש מועד בארץ לעקירה מדירה לדירה, ממשמש ובא, ולפנינו ברירה: לחתום חוזה שכירות לדירה כולה או לעקור. כל חדשי הקיץ התגוררנו בבית בזכותו של "בצלאל", ששכר את הבית עד ל"מוחרם" ויצא לפני המועד, בשעה שהיה ביתו החדש מוכן. אנו נאלצים איפוא, לחפש לנו קורת גג, ואין זה מן הדברים הקלים בירושלים."
יותר מאוחר איכלס הבית את בית היתומות ויינגרטן. מוסד זה הוקם על ידי דוד ויינגרטן בשנת 1902 ושכן בשכונת מאה שערים. בשנת 1908 עבר הבית לכאן בגלל שהבית הקודם היה קטן עבורו. המוסד היה בבית עד שנת 1929.
יותר מאוחר שכנה בבית מחלקת בריאות הציבור של עירית ירושלים. בשנת 1998 עבר הבית שיפוץ, וכיום הוא משמש מרכז בינלאומי של מוסד נוצרי ששמו "גשרים של שלום" שדואג לקרוב נוצרים ויהודים.

בית נששיבי – אתיופיה 7 ו – 9
הבית נבנה כיחידה אחת עם בית מס' 9 על ידי משפחת נששיבי. משך הזמן הבית חולק למספר דירות. לפי דעת המתגוררים בבית כיום, הקומה השניה נבנתה לאחר הקומה הראשונה וכהוכחה לכך הם מביאים את העובדה שהגג בקומה ראשונה הוא עם כיפות ואילו בקומה שניה הגג מונח על רילסים. עובדה שניה היא שיש למעשה שני ליוואנים (חדרים מרכזיים), אחד בקומה ראשונה ואחד בקומה שניה. למעשה כיום יש שתי יחידות דיור בבית כאשר יחידה אחת שכתובתה רח' אתיופיה 7 נמצאת על כל הקומה הראשונה של הבית המאוחד, ואילו יחידה שניה נמצאת מעליה והכניסה אליה היא מרחוב אתיופיה 9. הגינה מחולקת לשני חלקים המופרדים ביניהם בחומה.
הדירות הן דירות ליוואן כלומר נכנסים לחדר מרכזי גדול וממנו יוצאים שאר החדרים.

מכיון שהבית נבנה להשכרה השתכנו בו גופים שונים:
אתיופיה מס' 7
אחד הדיירים בבית זה היה בית מדרש העברי למורים. בשנת 1904 הוקם בית המדרש למורים על ידי חברת "עזרה". בית מדרש זה התנהל בשפה הגרמנים למורת רוחם של נאמני השפה העברית. על רקע ההתנגדות לגרמנית בבתי הספר של "עזרה" פרצה "מלחמת השפות". בט"ו כסלו תרע"ד (1914) נפתח בירושלים בית המדרש העברי למורים על ידי דוד ילין. בין השנים 1914/5 פעל בית המדרש בבית זה.
בשנות ה – 20 רכש את הבית מיכאל פינקובסקי שהקים צינקוגרפיה בירושלים ( בית מלאכה להתקנת גלופות של אבץ. משתמשים בצינקוגרפיה בעת העתקת ציורים בצורה מיוחדת לצורכי הדפסה). כן ייסד פינקובסקי את העתון (דו שבועון) המצויר הראשון בארץ "המזרח".
אתיופיה מס' 9
בשנות ה – 20 גר בבית מרדכי בן הלל הכהן, וכך נכתב עליו בחוברת "כל ירושלים" (מעין "דפי זהב" של פעם.) משנת 1921:
"סופר, ראש הנהלת הלוואה וחיסכון, יו"ר משפט השלום העברי, רחוב החבשים."
אגודת הלוואה וחיסכון הוקמה בשנת 1919 על ידי בעלי מלאכה מהעליה השניה לצורך עזרה כלכלית במסחר ומלאכה.
בן הלל גר כנראה בקומה שניה ומשרדי "הלוואה וחיסכון" היו בקומה ראשונה.
ביתו של מרדכי בן הלל הכהן – חנה, התחתנה עם הפעיל הציוני שלימים כיהן כראש מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית – ארתור רופין, והזוג גם הוא התגורר בבית הזה בין השנים 1921 – 1925.
בחוברת "כל ירושלים" נכתב:
ד"ר רופין ארתור, חבר ועד הפועל הציוני וועד הצירים, רחוב החבשים.
רוזה רבין – אימו של יצחק רבין היתה אחייניתו של מרדכי בן הלל ולקראת לידתו של יצחק באו הזוג רבין ממקום מגוריהם – חיפה לירושלים, אל בית דודה, ובירושלים נולד יצחק בבית החולים שערי צדק ב – 1/3/1922.

הכנסיה האתיופית – אתיופיה 10

הכנסיה הוקמה בעידודו ותמיכתו של הקיסר האתיופי יוהנס הרביעי. את הפירמן (רישיון הבניה ) קיבלו בשנת 1882. סיום הבניה היה בשנת 1893. הכנסיה תוכננה כנראה על ידי קונרד שיק ונבנתה בסגנון האתיופי כמבנה עגול כאשר במרכזו יש מבנה רבוע שהוא קודש הקדשים ומסדרון היקפי נמצא סביבו. הפולחן בכנסיות המזרחיות נעשה מאחורי מחיצה, ובמקרה זה הפולחן מתבצע במרכז ומופרד מצבור המתפללים. במרכז קודש הקדשים מזבח ועליו דגם של ארון הברית שלפי המסורת הגיע לאתיופיה במצוותו של שלמה המלך ושם הוא מוסתר עד היום.

בכניסה למתחם הכנסיה עיגול עם צלב במרכזו ומעליו כתר.  משני הצדדים שני אריות עם כתר לראשם.  במרכז כתובת בשפת הגעז (השפה המשמשת את האתיופים כשפת הקודש.): "ניצח האריה משבט יהודה, מנליק השני מלך המלכים של אתיופיה 1889"

המסדרון ההיקפי סביב לקודש הקדשים מחולק על ידי מחיצה לאזור גברים ולאיזור נשים. לכנסיה יש שלש כניסות:
צפון מערב – לגברים, דרום מערב לנשים ועוד כניסה לצפון מזרח. מעל הכניסות של הנשים ושל הגברים ציור של אריה ולראשו כתר.
בכנסיה ישנה כתובת המופיעה 4 פעמים (בדלתות קודש הקדשים ובחלון) בשפות אמהרית, איטלקית, ערבית וצרפתית, וזה מה שנאמר בה:
"בניית הכנסיה הזאת, המוקדשת למרים הבתולה, החלה על ידי הוד מעלתו מלך המלכים של אתיופיה יוהנס, בשנת מרקוס הקדוש 1874 (1882) . ההוצאה היתה 4000 בר. אחרי מותו של המלך יוהנס המשיך מלך המלכים מנליק השני את הבנייה וסיים אותה ב – 16 למאזיה 1885 (1893)." (8 שנים הפרש בין השנה הגריגוריאנית לשנה האתיופית.)
מסביב לכנסיה בתי נזירים שנבנו ברובם בין השנים 1905 – 1911. במקום גרים נזירים ונזירות באגפים נפרדים. כל חדרי הנזירים, לפי הנהוג במנזרים אתיופים, פונים אל החצר ואין קשר ביניהם. מגדל הפעמון הצנוע נבנה על ידי הקיסרית זאודיטו כאשר בקומתו הראשונה חדר נוסף לנזירים.
בסמוך לכנסייה נמצא מבנה המשמש לאפיית לחם הקודש ונקרא בשם העברי "בית לחם".

בית אליעזר בן יהודה – אתיופיה 11

כאן גר אליעזר בן יהודה בשכירות בין השנים 1909 – 1915 ואחרי מלחמת העולם הראשונה ועד למותו, כלומר בין השנים 1919 – 1922. בבית זה כתב את המילון העברי.
את פנים הבית תיארה רחל ינאית בספרה "אנו העולים":
"מה נאה הבית בסגנונו המזרחי, שטיח ססגוני פרוס על רצפת השיש. שולחנות נמוכים ועליהם אגני נחושת מבריקה, קירות האולם מכוסים ספרים עד בלי די. בפינה אצל שולחן הכתיבה יושב בן יהודה, ראשו מכונס בין כתפיו, נשען על ידיו, שקוע בספר. אך הנה הרים את ראשו בהיר השיער. עיניו מעורפלות מרוב קריאה ועיון. קטן קומה, כחוש כמסתגף, כעין נשמה בלי גוף. זה שנים שקוד בן יהודה על חיבור המילון העברי הגדול, בשבילו הוא דולה מתוך ים הספרות העברית."
לאחר מותו המשיכה אשתו לגור בבית עוד כשנה ואחרי כן עברה ל"בית בן יהודה" שברחוב עין גדי בשכונת תלפיות. החל משנת 1926 גר בדירה משפחתו של רואה החשבון מרדכי פרידנברג.
בשנות ה – 20 של המאה ה – 20 גרה בקומה ראשונה מינה וייצמן – אחותו של הנשיא הראשון – חיים וייצמן. היא שימשה כאחות מיילדת בבית חולים הדסה כשהוא היה ברחוב הנביאים טרם עלותו להר הצופים.
על הבית היה שלט שהנציח את בן יהודה ומפעלו. את השלט הורידו בני עוולה ששנאו את האיש ואת מה שהוא מייצג. בשנים האחרונות הוצב שלט חדש לזכרו בסגנון "תמונה באבן".

 

בית משרדי ועד הסיוע האמריקני – אתיופיה 13

בית שנבנה על ידי משפחת נששיבי ובו שכן בימי מלחמת העולם הראשונה ועד הסיוע האמריקני. בראש ועד הסיוע היה הקונסול דר' אוטיס גלייזבורק . בין המייסדים היו אנשי ציבור יהודים כמו: המורה ואיש הציבור דוד ילין, יוסף בר"ן מיוחס – סופר, מורה ואיש ציבור, הראשון לציון הרב אליהו פניז'ל, הרופא ואיש הלשון דר' אהרן מזיא ועוד. מרכז הועד בארץ שכן ברח' יפו 17 והסניף ברחוב החבשים. פעילותו של הועד היתה הבאת מצרכי מזון שנתרמו על ידי יהודי ארה"ב וחלוקתם בארץ. את המצרכים הביאה אנית המלחמה וולקן בהסכמת הממשלה האמריקנית. המצרכים חולקו בארץ לכל התושבים, הן היהודים (קיבלו 55%) והן הערבים (קיבלו 45%). המצרכים שהגיעו לירושלים אוכסנו בבית הספר אוילינה דה רוטשילד – לא רחוק מרחוב החבשים, וחולקו לפי רשימות מסודרות לנזקקים.
בשנים 1919 – 1923 התגורר בבית העורך הראשון של עיתון "הארץ" – שמואל פרלמן, ושם גם היתה מערכת העתון.

בית ועד העיר ליהודי ירושלים – אתיופיה 15
באתר מאמר:"ועדי העיר ירושלים"
ועד העיר ליהודי ירושלים שייצג את יהודי העיר פעל בשנות ה – 20 וה – 30 ולידו פעלו משרד הסיוע ולשכת העליה. בין השנים 1928 – 1930 פעל ליד משרד הועד מטה ההגנה של מחוז ירושלים. יהודי ירושלים התארגנו ובחרו גוף מייצג את העדות השונות שנקרא "ועד העיר ליהודי ירושלים". גוף זה התכנס בפעם הראשונה ב – 2/3/1918. החוגים החרדיים לא הסכימו להיות מיוצגים על ידי ועד זה והקימו ועד משלהם שנקרא:"ועד העדה האשכנזית".
ליד ועד העיר פעלו מספר ועדים מסייעים:
ועד הסיוע – נוסד בפברואר 1915 וסייע בתקופת מלחמת העולם וגם אחריה למוסדות שונים כמו: בתי יתומים, מושב זקנים, בית חינוך עיוורים ואחרים. הסיוע התבטא בעיקר בהספקת מזון.
לשכת העליה – הוקמה בסוף שנת 1919 כאשר הגיעה ארצה האניה רוסלאן מרוסיה כשעל סיפונה 700 עולים והיו צריכים לטפל בהם. אז הוקמה לשת העליה הארצית ובעקבותיה לשכת העליה הירושלמית. תפקידה היה לטפל בעולים מבחינה כלכלית, לדאוג לקורת גג עבורם ולעזור להם ככל האפשר במציאת עבודה.
מטה ההגנה – ישב בבית ועד העיר בשנים 1928 – 1930 ומכאן התארגנו פעולות ההגנה בירושלים בפרעות תרפ"ט.

בית דר' משה ניימן – אתיופיה 17
גם בית זה נבנה על ידי משפחת נששיבי בשנת 1878.
דר' משה ניימן היה רופא בבית החולים ביקור חולים בעיר העתיקה ובשנת 1910 עבר לעיר החדשה וגר בבתים שונים ברחוב אתיופיה, עד שהגיע לבית זה.

בית הספר תחכמוני – אתיופיה 19
הבית נבנה בתחילת המאה ה – 20 . בשנים אלו פעלו בבניין: ת"ת מזרחי, בית ספר תחכמוני ומעון לנערים – בית חנה.
ת"ת מזרחי פעל באתרים שונים ובזמן מלחמת העולם הראשונה עבר לרחוב החבשים 19.
בית ספר תחכמוני הגיע לרחוב החבשים אחרי ת"ת מזרחי. בית הספר נוסד בשנת 1909 כחדר תורה תחכמוני, ופיקחה עליו חברת "עזרה". ברחוב החבשים הוא פעל במשך 8 שנים עד שנת 1928 ואז עבר לשכונת מקור ברוך.
בשנת 1915 נוצר הנתק בין חברת "עזרה" ובית הספר כיון ש"עזרה" נקלעה לבעיות תקציב בשל מלחמת העולם הראשונה שהתחוללה באותם שנים, והמוסד כמעט שנסגר. ועוד… חברת עזרה רצתה לכפות על המורים את רעיונותיה ובהם לימוד בשפה הגרמנית, דבר שלא היה מקובל על המורים במוסד. "תחכמוני יצא אז לדרך עצמאית בדירה ארעית בבית ספר לבנות ברחוב הנביאים, כאשר הוא דגל בחינוך מסורתי משולב בחינוך עברי לאומי מודרני . כאשר הגיעו האנגלים (1917), עבר בית הספר לידי מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית שפתרה גם את הבעיה התקציבית שלו. בשנת 1920 עבר בית הספר לרחוב החבשים. מספר התלמידים בשנות ה – 20 הגיע לכ – 400 , והבניין היה צר מהכיל, ולכן עבר המוסד למקור ברוך. בתחילת שנות ה – 30 רכשה "לשכת ירושלים" של מסדר "בני ברית" את הבניין בעזרת עזבונה של חנה סטרשקולבסקי. הבית יועד לעולים ונקרא על שם התורמת בית חנה".
על שלט הקדשה בבית כתוב:
"הבית הזה נקנה בכסף עזבונה של מרת חנה סטרשקולבסקי נשמתה עדן, שנפטרה ביום כ"ב לחודש מרחשון שנת תרפ"ט (1929) והוקדש לבית לינה לעולים יהודים והועמד לפיקוח חברת "בני ברית" ונקרא "בית חנה"."
בשנות ה – 40 היתה בבית "מסעדה עממית".
כיום משמש הבית כמוסד חינוכי לנוער בסיכון.

להרחבה – מאמר באתר "בית ספר תחכמוני"

בית ספר אלומה – פינת רחוב אתיופיה ורחוב סלנט 2
מבנה שהיה חלק ממתחם הכנסיה האתיופית ושימש כמגורים לנזירים. לימים כדי ליצבו הקיפו אותו בחגורת ברזל בחיבור בין הקומה הראשונה לשניה. בין השנים 1937 – 1947 הבית שימש כמשכנו של בית ספר אלומה – תיכון ציוני דתי ששילב בתוכו גם ישיבה, דוגמת הישיבה התיכונית של ימינו.