שידוכין בירושלים

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"

 

אומרת הגמרא (תענית כו:)
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום כפור שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש את מי שאין לו…ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל."
דר' פרענקעל הגיע לירושלים בשנת 1856 כדי לפתוח בית ספר יהודי על שם האציל לבית למל.
בספרו "ירושלימה" הוא כותב גם על נושא השידוכין:
"המוסלמים, למרות שנביאם התחתן עם ילדה בת 9, לא ממהרים לקחת נשים בשחרות. הנוצרים, לפי משפט הכמרים אמורים להתחתן כאשר העלמה בגיל 10, אבל ראש כומרי רומי, הוא האפיפיור, נתן הוראה ובה תינשא הילדה רק בגיל 14."
ומוסיף דר' פרענקעל ואומר שגם הישמעאלים וגם הנוצרים נוהגים לקנות את הילדה מאבותיה, ובגלל ריבוי הבנות, ממהרים הם למכרן. הוא מספר שהמחיר היה 1000 פיאסטר, אותו משלם אבי הנער בעד החינוך וההשכלה שהושקעו בנערה. פרענקעל מדמה את התהליך ל"מחיר מקנת שפחה".
היהודים, לפי דבריו, עוד הגדילו לעשות בנידון. באופן פורמלי הילדה נישאת בגיל 12. היהודים עקפו את החוק, ועוד טרם החתונה היו עולים להר הזיתים לכפר א – טור, ושם חגגו על חשבון הנישואין העתידיים, כאשר תגיע הילדה לגיל זה. סיבה נוספת לחתונה בגיל צעיר, לפי דבריו היא, הפחד מעבודת הצבא, וכנראה הנישאים היו יכולים להמלט מכך ביתר קלות. בעקבות בנישואין המוקדמים היו גם לידות בגיל צעיר שגרמו למות העוברים, וגם ילדות לא מעטות נפטרו בשעת לידתן.
דר' נוימן, הרופא הראשון של בית חולים רוטשילד בעיר העתיקה, כתב שבסקר שערך מתוך 1000 לידות בירושלים באמצע המאה ה – 19, שנות הפוריות הטובות ביותר אצל הנשים הן בגילים שבין 15 – 20 שנה.
לונץ מספר שכאשר הוקם בית הספר אוילינה דה רוטשילד, החליטו שכדי לעודד נישואין אצל בנות בוגרות, ינתן פרס לבנות שביקרו במשך 3 שנים בבית הספר, ומלאו להם 15 שנה וטרם נישאו. הפרס היה בן 200 פרנק, אולם רק מעטות זכו בפרס הזה.

לנישואים קדם תהלים השידוכין. מספר יצחק שריון בספרו "זכרונות":
"השידוך נעשה על ידי שדכנים ושדכניות…. לצעירים המשתדכים לא היתה כל רשות לחוות דעה.
הגורמים לשידוך היו היחוס,סכום הנדוניא שכל צד התחיב, ידיעות החתן בתלמוד ובנושאי כיליו וכו'. על פי רוב פסק אבי הכלה מזונות על שלחנו להזוג למספר שנים ידוע, וכנגד זה קיבל לעצמו במשך שנות המזונות את כסף החלוקה של החתן ואת הפרס שהוא קיבל בישיבה שבה למד. החתן לא ראה את הכלה עד החופה ורק הורים "מתקדמים" הרשו לחתן ולכלה להתראות לרגעים אחדים בנוכחות בני משפחותיהם, במקום צדדי. על פי רוב נפגשו במגרש הארמנים הסמוך לשער ציון בפנים העיר העתיקה, אבל הם לא העיזו לפצות פה ולהגיד מילה איש לרעהו בזמן הפגישה."
תהליך הפגישה התבצע כך: (המבורגר – "שלשה עולמות")
בימים ההם נגמרו שידוכים רק בהסכמת ההורים מבלי שאלת פי הזוג כלל, וכדי לצאת ידי "חובת ראיה", שאסור לקדש אשה עד שיראנה, היה החתן הולך בלוית אביו ועוד אחד מקרוביו ל"דיר (חצר) הארמנים" שהיה שם איצטבא גדולה וחצר גדולה מרובעת, ולמעלה על האיצטבא נטוע אילן סרק גדול וישן שענפיו מרובים. תחת האילן סרק הזה ישב לו החתן עם שני שומריו. אחר כך באו הכלה ואימה ועוד אשה מקרובותיהן, העבירו את הכלה לפני החתן, והלכו ד' אמות במקום הפנוי לדרכם, והחתן ראה את הכלה בסיקור עין מרחוק בלבד, לא התקרב ולא דיברו יחד."
על השידוך שלו סיפר חיים המבורגר בספרו "שלשה עולמות":
"ושדכן היה בירושלים, שדכן בר סמכא שלא רימה ולא שיקר ושמו ר' מנשה רוט. הוא היה השדכן של בני הרבנים והעשירים, הכיר את כל דיירי העיר העתיקה האשכנזים, היה לוקח דמי שדכנות פרס הגון משום שלא הונה לעולם ואמר האמת. כאשר שאלו חוות דעתו על שידוך ואם הבין שאינו ישר, השיב כלך לך מזה, זה לא בשבילך, פלוני לא ישתדך איתך וכד'".
בשידוך הראשון שהוצע לו היתה בעיה שכן החתן ממשפחת מתנגדים והכלה ממשפחת חסידים. בסופו של דבר השידוך לא יצא אל הפועל בגלל סיבה זאת, או סיבה אחרת.
שידוך שני עלה יפה אך הכלה מתה עוד לפני החתונה.
שוב חזרו לכלה הראשונה, ואבי הכלה בא לבחון את החתן המיועד שמספר:
"אחר תפילת ערבית נפגשנו יחד בבית הכנסת של הספרדים המיוחס לרבי יוחנן בן זכאי, פתח במילי דעלמא (סתם דיבורים) ספורים שונים, והקשה לי קושיא אחת על תוספות בבבא מציעא, ותירצתי לו תיכף בפשיטות, צבט לי על לחיי צביטה של חיבה ונפרדנו בידידות."
החתן התעקש להפגש עם הכלה לפני החתונה, ואבי הכלה הסכים:
"הוגבל מקום לפגישה שהיינו שנינו לבדנו. שוחחנו ושאלתיה אם היא מסכמת בכל, ואמרה "כן",
כן שאלה אותי אם אני מסכים בכל ליבי, ועניתי כן."

ומספר חיים המבורגר "שלשה עולמות":

"היה נהוג כשהשתדכו שתי משפחות לזו בן ולזו בת, קודם שנגמר השידוך, באה אמה של הבן לבית אמה של הבת עם איזה אמות חוטים מדולדלים ובעלי קשרים מרובים, ונתנה למיועדת להיות כלתה, שתפרק הדלדול ותפתח את הקשרים בפניה, ולעשות פקעת (כדור) לדעת אם הנערה אינה עצלנית ורגזנית ויש לה סבלנות לשבת אילו שעות ולטפל בזה, והיה אם ישבה הנערה בשקט וגמרה עבודתה זו, הלכה אם הבחור לביתה והשידוך נגמר, ואם ראתה שהנערה מתרגזת או מתעצלת והלכה לביתה ואמרה לבעלה: "זו אינה בשבילנו".

איטא ילין בספרה "לצאצאי" מספרת על נסיונות השידוך לאחותה "רחל":
"לא עברה שנה מאז בואנו הנה ושדכנים – אשכנזים וספרדים החלו לדפוק על שער ביתנו בהצעות שידוכין לאחותי הבכירה בת ה – חמש עשרה, ממיטב הבחורים, עשירים ובני משפחות מיוחסות.
הראשון תלמיד חכם גדול בתורה ומעשים טובים שגרש את אשתו ועתה הוא בן שלשים….
גם פני החתן השני בתלבושתו המוזרה לנו עוברים לפני עיני. צעיר בן עשירים ומשפחה מיוחסת מאד. ספרדי שחשקה נפשו לשאת אשה אשכנזיה. הוא לא נכנס פנימה לחצר דירתנו, ונשאר עומד על יד הבאר שעל יד ביתנו. אנכי הייתי הראשונה אשר יצאתי לראות את הבחור המוזר בעינינו, הן בפניו והן בתלבושתו הערבית…..מהרתי לקרוא לאחותי שתבוא לראות את הצעיר המוזר הרוצה בה. והיא אך זרקה מבט בפניו, הפנתה את צעדיה, חזרה לחצרינו ואנכי אחריה והשארנוהו עומד על מקומו לאנחות."
על השידוך שלה סיפרה איטה ילין הדעתנית בספרה "לצאצאי":
אז, ואני בת חמש עשרה, וכבר התחילו לדבר בי נכבדות. שדכנים יוצאים ושדכנים באים, וביניהם גם אליעזר בן יהודה ואשתו דבורה בכבודם ובעצמם. האחרונים דברו על לב הורי להשיאני למרוקני, צעיר יפה שזה לא מכבר בא ארצה. הוא עשיר ובעל נכסים בירושלים…..אך כל הפצרותיהם לא השפיעו עלי על אף גילי הצעיר, כי עם היותי צעירה, נערה בת חמש עשרה וחצי, היו לי כבר השקפות עולמי בשאלת הנישואין, ודחיתי את הצעתם זאת."
היו לה עוד מחזרים עד שיום אחד:
"נכנס אבי לחדרי ושאלני אם אסכים להתארש עם דוד ילין….הוא הגיד לי כי הצעיר הזה מצא חן בעיניו ובעיני אמא בגלל אופיו וכשרונותיו. ותשובתי היתה: אם הצעיר הזה מצא חן בעיניכם הנני מסכימה לבחירתכם אשר גם ליבי נוטה אליה."
אבל למרות הפתיחות היחסית בכל זאת החינוך השמרני נתן את אותותיו, והיא מספרת על ביקור שערכה בבית ארוסה, יחד עם מכירה, בסוכות:
"והנה בסוכה יושב לו הצעיר דוד ילין מסב על הספה וקורא באיזה ספר והוא לבוש קפטן משי ותרבוש אדום חבוש לראשו. הבטתי בפניו ואמרתי: "יום טוב, טוב" והוא ענה על ברכתי, אך לא זז ממקומו ונשאר בסוכה עם ספרו…..עובדה שלא קם ולא זע בפני הבאות לבקר את משפחתו, לא מצאה כמובן חן בעיני, אך יחסתי זאת למידת הבושה של בן ירושלים של הימים ההם."

ובאשר לנישואין בין – עדתיים. אלה היו מועטים. ידוע מאד ספור אהבתם הלא פשוט של איתמר בן אב"י האשכנזי עם לאה אבושדיד המרוקאית.

ספור אחר של נישואין בין עדתים הוא של יהושע ילין עם סרח לבית שלמה יחזקאל:
בשנת 1857 עלה לירושלים הגביר הספרדי שלמה יחזקאל מבגדד. בהילולה לשמואל הנביא פגש את יהושע ילין שהיה לפני בר המצוה שלו, והתחיל לשוחח איתו על לימודיו, ואף לבחון אותו . הנער מצא חן בעיניו והוא החליט לחתן אותו עם ביתו. בדרך כלל היה נהוג שלאחר חתונת הילדים, הם עברו להתגורר בבית הורי החתן, אבל שלמה יחזקאל התעקש שהזוג יתגורר בבית הכלה, כלומר בביתו. על בעית ההסתגלות כתב יהושע ילין (זכרונות לבן ירושלים):
"בבואי לבית חותני ז"ל, ראיתי לפני עולם חדש. עולם של שפה חדשה, עולם של מלבושים ומאכלים, מנהגים ונימוסים מוזרים וחדשים. תחת השטרימל והירמילקא (מן כיפה סרוגה) הלבנה – תרבוש אדום ומצנפת שחורה. תחת השפה הז'רגונית (אידיש), השפה הערבית. במקום כסאות ושולחן – מרבדים שטוחים על הארץ וישיבה ברגלים מקופלות. תחת מאכלי הבורשט והמרק – אורז ובשר ותופינים מטוגנים. ובמקום שירי טרלהלהלהלה, שירי ר' ישראל נג'רה."
כן לימדו אותו לנשק ידיים לברכה וכבוד, לומר "חזק וברוך" לעולה לתורה, ועוד…
וממשיך יהושע ילין ואומר: "בכל הנימוסים האלו נגעלה נפשי, וחדלתי להתפלל אצל הספרדים, ואמרתי די לי שעבודי הנשיקות בביתם, גם ללבישת המצנפת התנגדתי בכל תוקף אף כי רצתה חותנתי לקנות לי מצנפת של "של קשמיר" מהודו במחיר של אלף גרוש."
מהווי המשפחות הספרדיות מספר יעקב יהושע (ירושלים הישנה בעין ובלב)
"אירע להן לאימותינו בנעוריהן שהופרעו ממשחקיהן בחצר, הוזמנו אל הבית פנימה ונצטוו לעמוד לפני הרב, ולהושיט את ידיהן הקטנות והרזות כדי לאחוז במטפחת הקנין. במעמד זה נכחו כמובן ההורים וכל בני המשפחה, עומדים ומקשיבים לדברי הרב שהכריז כי נערה פלונית מיועדת לאלמוני, לאמר, זה הנער הקטן היושב סמוך לאביו, מבויש ונכלם, ואינו מרהיב עוז לשאת עיניו אל ארוסתו הקטנטנה. בדריכות, אולם בלא שתבין כלל מהנעשה, עמדה הארוסה והקשיבה לדבריו המפולפלים של הרב, ואף נענעה לו בראשה לאות הסכמה, כביכול. משסיים הרב את דרשתו, חזרה הנערה אל משחקיה בחצר, שם המתינו לה חברותיה, והמעשה המכריע כאילו הוסח מדעתה. כדי שתישא הנערה חן בעיני משפחת החתן, צבטה לה אימה על לחייה על מנת שיאדימו ויעלה עליהן סומק."
ומוסיף יהושע:"אין פלא איפא אם ביום החתונה העמידו מתחת לרגליהן של הכלות הקטנטנות דרגשי עץ, כדי להגביה קומתן עד לכתפי בעליהן לעתיד."
ומה עשו הילדות בזמנן הפנוי לאחר החתונה? מספר ישעיהו פרס (100 שנה בירושלים):
"ראיתי בחצרות העיר העתיקה נשים תינוקות, בראשים מגולחים ומכוסים מטפחות, יושבות על רצפת החצר ומשחקות, כדרך הילדות, בעצמות עיזים או בקוביות אבן."