מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
נולד בפינסק. למד בישיבת וולוז'ין אצל ר' חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א. הוא נישא ונולדו לו בן ובת. בגיל צעיר התאלמן, והחליט לעלות עם שני ילדיו ארצה. העליה היתה בשנת 1928, והוא החליט להשתקע בירושלים. על ספור עליתו מסופרת האגדה הבאה:
הוא עלה באניה שנסעה לבירות, ומשם המשיך באניה שהובילה עצים לעכו. הימים היו לפני סוכות, והוא קיוה להגיע לחג ארצה. אבל הים זעף והאניה שנקלעה לסערה התרחקה מהחוף, ובינתיים נכנס החג. כשראה ר' ישעיהו שהחג עומד להכנס והוא על האניה, בנה סוכה על הסיפון. למחרת התחזקו הרוחות והאניה טבעה. ר' ישעיה מצא עצמו בים, כששני ילדיו נתלים עליו. כוחותיו עזבו את גופו במהירות, והוא חשב שבא סופו, או שיהיה עליו לותר על אחד מילדיו. אבל לפתע ראה עץ במים. בשארית כוחותיו הגיע אל העץ, ואז ראה שלמעשה זו הסוכה שבנה. הוא עלה עליה עם ילדיו והיא הביאה אותו בשלום לחוף.
בירושלים היתה אז קהילה מאד קטנה ובראשה עמד ר' מנחם מנדל משקלוב. ברעש של שנת 1837 נחרבה צפת, והקהילה הפרושית הקטנה שהיתה בה עלתה לירושלים. בראשה עמד ר' ישראל משקלוב, בעל "פאת השולחן". ר' ישעיה נשא את ביתו – שיינדל לאשה, ונולדו לו ילדים נוספים.
לאחר פטירת חמיו בשנת 1839, התמנה ר' ישעיה לראש הקהילה הפרושית בירושלים.
העדה האשכנזית – פרושית התחלקה אז לשני מחנות:
1. סיעת ר' מנחם משקלוב ור' שלמה זלמן צורף (אבי משפחת סלומון}
2. סיעת ר' ישראל משקלוב וחתנו ר' ישעיה
המחלוקת העיקרית היתה סביב שאלת גאולת חצר ה"חורבה". חצר זו עמדה בחורבנה קרוב ל – 100 שנה, בעקבות חובות יהודיים לערבים. ר' אברהם שלמה זלמן צורף נסע ב – 1836 למצרים וקיבל אישור להקים מחדש את חצר החורבה כאשר במרכזה יהיה בית המדרש של העדה. כאשר חזר ממצרים מאושר לירושלים נתקל באנשיו של ר' ישעיה. וכך מספר לונץ (לוח א"י כ' – כא'):
"…אך הר"י ברדקי ודעימיה לא חזרו מדעתם…ודעתו היתה כי בחורבה יבנו בתי מעון לבני העדה, ובית מדרש יבנו במקום אחר, ועימו הסכים גם חותנו ר' ישראל משקלוב…ועוד יומיים לפני היום המיועד לחנוכת בית המדרש (מנחם ציון), שלחו שלשת הרבנים הנזכרים, מכתב בקשה לראש הרבנים הספרדים, הרב הגאון כמוה"רר יונה משה נבון ובית דינו, כי יעקלו בידי הר' אברהם שלמה זלמן, מלהכניס ספר תורה בבית המדרש, וכן יצוו על החכם השלם מו"ה שלמה פ"ח אשכנזי, שלא יתן להם ספר תורה מהישיבה שלהם, עד אשר יעמדו לדין לפניהם…אך מנהיגי החורבה זכו בדין."
לונץ מספר ש – 25 שנה אחר כך כאשר חנכו את בית הכנסת הגדול בחצר החורבה היה זה ר' ישעיה שהתכבד בהנחת אבן הראשה ובדרשה.
בכל אופן כאשר הוקם בית המדרש "מנחם ציון" בחצר החורבה למרות התנגדותו של ר' ישעיה, הקים הלה בית מדרש מתחרה בשם "סוכת שלום".
ומספר לונץ:
"במוצאי שבת קודש ב – 10 בטבת בשנת תקצ"ז (1837), נסע הרב ר' ישראל לעיר הקודש ירושלים בפקודת ה"פקידים והאמרכלים" דארץ הקודש שבאמסטרדם, לגמור את קנית החצר שהחליטו לקנות, וליסד בה בית מדרש לקהילת הפרושים, ובעזרת ה' עלה בידו לגמור דבר הקניה בכי טוב ויקרא שמו סוכת שלום."
הסיעות נקראו מאז "סיעת החורבה" ו"סיעת החצר".
בשנת 1839 עלה לירושלים ר' זונדל סלנט, ושנתיים אחריו עלה חתנו – ר' שמואל סלנט, ושלשתם התחלקו בתפקידים:
ר' ישעיה ברדקי – מנהיג ומנהל.
ר' זונדל סלנט – מורה צדק.
ר' שמואל סלנט– אב בית דין.
על היחסים ביניהם מספר יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים":
"ובהיות ר' שמואל צעיר לימים מר' ישעיה וגדול ממנו בתורה, היה ר' ישעיה עוין אותו וגם את כל התושבים החדשים הנוטים אחריו. וספרו שפעם אחת קיפחו ר' שמואל בדבר הלכה, ומרוב כעסו סטרו ר' ישעיה על לחייו. ואף כי מיד ביקש סליחתו, נשארה בכל זאת טינה בליבו ובלב סיעתו, התושבים הישנים, נגד ר' שמואל וסיעתו – התושבים החדשים."
על תפקידיו מספר פנחס גרייבסקי (זכרון לחובבים ראשונים א'):
"אחרי פטירת מר חתנו ר' ישראל משקלוב ז"ל…..מילא את מקומו בתור נשיא וראש לעדת האשכנזים בירושלים, והיה גם סגן קונסול אוסטריה וחכם באשי רישמי בירושלים.
השולטן עבד אל מג'יד עטרהו בתואר חכם באשי, ושלח לו כתב על זה המכיל פירמן משולטן עבד אל מג'יד, חודש מוחרם 1257 (שנה מוסלמית) על אודות ר' ישעיה ברדקי והוא חכם באשי וגם וואכיל (ממונה) של היהודים,….ושלא יתנגד לו שום אדם, ולא למנוע ולא לערער בכל העניינים הנוגעים אל הוואכאלה שלו הנזכרת."
על מינויו לסגן הקונסול מספר גרייבסקי:
" פעם תקפה מחלה עזה את קיסר אוסטריה, וישלח אליו לחלות בעדו אצל כותל המערבי. ר' ישעיה היה מונע את עצמו מלהתפלל אצל הכותל, נזהר היה מאד לגשת אל הקודש, פן ישלח ידו בין אבניה, ויבוא במקצת גופו אל הקודש פנימה, אבל הפעם עבר על מנהגו, ויעתר ר' ישעיה אל ה' אצל כותל המערבי, ותפילתו התקבלה, מצב בריאותו של הקיסר הוטב, והקיסר, במכתבו לר' ישעיה, הביע לו תודתו ושמחתו, וכתב לו שהרגיש הקלת חליו…מאותה שעה והילך שערך תחינתו ושפך שיחו בעדו לפני אדון כל."
יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" מספר שהמינוי לסגן הקונסול היה לפי בקשת רבה של וינה אל הקיסר האוסטרי.
ר' ישעיה ידע גם להתנהג בהתאם לכבודו. ומספר גרייבסקי:
"משרתו הרישמית נהג ברמה, ככל ראשי העדות והדתות השונות. בלכתו לביקור רישמי בלוית חכמי העדה והמתורגמן, הלך לפניו הקואס איסמאין, מלובש רישמי, ובידו מקל גדול וגולת כסף בראשו, ופחדו נפל על כל סביביו, ולא העיזו עוד המעיזים הפראים להציק כל כך את היהודים, שהיו נרמסים תחת רגליהם רב יותר מהבהמה."
את ר' ישעיה תיאר פרענקעל בספרו "ירושלימה":
"איש בא בשנים. פניו כשלג חוורו, עטוי מעיל פולניה, גבה קומה, זקנו ארוך ופאות שער רקתו יורדות על פי מדיו. עינים יפות ומאירות נוצצות בברק, מדברותיו בשפת עבר."
ר' ישעיה נפטר ב – יח' חשון תרכ"ג 1862.