מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "נצרות בירושלים"
ברבע האחרון של המאה ה – 19 פעל בירושלים רוזן צרפתי בשם דה – פיילא. הוא הגיע לירושלים בשנת 1874 ובין השאר רכש קרקעות עבור מסדרים קתוליים. בשנת 1876 רכש שטח שבין הפינה הצפון מערבית של העיר העתיקה לבין החומה. לרכישת המקום היה גם מניע רומנטי, שכן בעת מסעי הצלב שכן שם מטהו של הנסיך הנורמנדי טנקרד, ויותר מאוחר היה שם מרכז מסדר האבירים – הלזריסטים. בית החולים הצרפתי סן לואי הוקם על אדמה זו החל משנת 1879 . בשנת 1882 חזר הברון לארץ בראש שיירת צליינים בת 1000 איש שאורגנה על ידי מסדר האבות האסומפיוניסטים מצרפת (האבות של עלית מרים השמימה). מאין מקום לינה נאלצו להקים מחנה אהלים לאיכסון בני השיירה. הצליינים החליטו להקים אכסניה גדולה, ואכן אספו סכום נכבד למטרה זו, והברון תרם את השטח הסמוך לבית החולים. הבניה החלה בשנת 1884 והסתיימה ב – 1904. הבנין נוהל ע"י האבות האסומפיוניסטים . באכסניה היו 410 חדרים, כאשר בכל חדר היה מקום לארבעה צליינים. כלומר היו יכולים להתאכסן במקום 1600 איש בעת ובעונה אחת. הבנין נבנה מתרומות, ועל כל חדר, שהוקדש לקדוש אחר, היה שלט הנצחה עם שם התורם. במלחמת העולם הראשונה גרשו התורכים את הנזירים בשל היותם נתיני אויב, השתלטו על הבנין, והסבו לו נזק כבד. האנגלים שבאו אחר כך החזירו את הנזירים, אבל הבנין איבד את חשיבותו בשל מיעוט הצליינים.
בשל מיקומו האסטרטגי השתמשו בו האנגלים כעמדה היושבת על החיבור בין העיר הערבית והעברית.
ב – 14 למאי 1948 בשעה 10:00 עזבו הבריטים את המנזר וכוח עירקי עם המון אנשי כנופיות חדר לבנין, ועסק בעיקר בביזה. כוח לח"י בפיקודו של משולם מקובר פרץ למנזר וכבש אותו. למחרת בבקר חזרו העירקים בעזרת אש תותחים. אנשי הלח"י נסוגו ונגרמו להם אבידות.
זלמן מרט מפקד גדוד מוריה פקד על יצחק אלכסנדרוביץ שפיקד על מחלקת חי"ש לחדור לבניין, ובקרב הרואי נכבש הנוטרדם והכוחות העירקיים נסוגו. אלכסנדרוביץ הומלץ לציון לשבח בעקבות קרב זה. יחידת משנה פרצה לבית החולים הצרפתי, שם נמצאו למעלה ממאה פצועי אויב.
ב – 19/5 נכנס הליגיון הערבי לירושלים וכוחותיו הגיעו למנזר. המשורין הראשון נעצר על ידי לוחם עם רובה נ"ט 20 מ"מ. הלוחמים השליכו בקבוקי מולוטוב מהגג והדליקו את המשורין. התקפות חי"ר נוספות נעצרו ע"י לוחמינו. בהתקפה האחרונה הצליחו אנשי הליגיון לחדור לחצר המנזר, אבל הונסו בעזרת פגז דוידקא.
הקרב האחרון החל ב – 23 למאי, כאשר קדם לו ריכוך ירדני במשך יומיים. הירדנים הצליחו שוב לחדור לחצר, אבל שוב הונסו בעזרת הדוידקא. הבנין נשאר בצד הישראלי כאשר חור גדול פעור בצידו הפונה אל העיר העתיקה.
בין המנזר והחומה היה שטח הפקר זרוע קונצרטינות ועל גג המנזר ישבה מחלקה של צה"ל. מידי שבועיים כאשר עלתה שיירה להר הזיתים עמדת הפיקוד היתה על גג הנוטרדם. גם אזרחים הגיעו מידי פעם כדי לצפות לעבר העיר העתיקה. בצד האחורי של הבנין גרו עולים חדשים מאירופה, משפחות קטנות ובודדים, וגם מעט נוצרים, כאשר כל משפחה קיבלה חדר ושילמה לכנסיה הקתולית. התנאים לא היו טובים והשירותים המשותפים היו בקצה המסדרון.
אזרחים אלו פונו לאחר מלחמת ששת הימים, וקיבלו פיצויים מהכנסיה הקתולית.
גם סיפורים סופרו על המקום:
יום אחד התכופפה אחת הנזירות ושיניה התותבות נשמטו מבעד החלון אל סבך התיל והגדרות שלמטה. אם המנזר פנתה לועדת שביתת הנשק כדי למצוא את האבידה. ועדת שביתת הנשק כינסה את כל הגורמים, דהיינו ישראל ירדן והאו"ם, ולמחרת יצאו שלשה קצינים בדרגת סגן אלוף, לחפש את שיניה של הנזירה. ואכן השיניים נמצאו, אבל המחיר היה כבד, שכן מכנסי הקצינים לא נשארו שלימות לאחר שיטוט בין גדרות התיל.
הצלם הירושלמי דוד רובינגר הנציח את המאורע והתמונות פורסמו ב"לייף".
מול המנזר בתוך העיר העתיקה ממערב לשער החדש נמצא בית ספר פרנציסקני. משך הזמן נפלו עשרות כדורי רגל, בהם שיחקו הנערים, אל שטח ההפקר.
לקראת חג המולד של שנת 1966 ביקש נציג האו"ם מנציג ישראל בועדת שביתת הנשק לתת מתנה לילדים הערבים, ולהחזיר את כדורי הרגל. ישראל הסכימה, וגם הפעם יצאו קצינים לחפש את הכדורים, כאשר מן החומה מכוונים אותם הירדנים בצעקות.
במבצע זה נאספו 28 כדורי רגל שנמסרו לילדים יומיים לפני חג המולד בטכס חגיגי בבית ועדת שביתת הנשק ליד מעבר מנדלבאום.
המשורר יצחק שליו כתב שיר על החויה של העולה אל גג מנזר הנוטרדם:
גג מנזר נוטרדם לי היה כנבו
את הקודש אראה ואליו לא אבוא
נקודות מלבינות שם בהר הזיתים
מצבות הן, אחי, מתחתן המתים
שחמש בשנים לא נפקד זכרונם
לא תפילה בביתם ולא זר במעונם
והכל כה קרוב…שלח ידך וקחם,
את שער יפו ואת שער שכם.
והכל כה רחוק כחלום העובר,
ירדת מהגג ואיננו יותר – –
רק מין רטט כזה בשרשי אצבעות
רק חרוק בשנים ולחץ דמעות…
