מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
מרכז שכונת בית ישראל
שכונת מאה שערים נוסדה בשנת 1874. מתחילת ההתישבות סבלו התושבים מקדחת וממלריה, והיו אפילו מקרים של מות. משך השנים רבו הנפגעים ממחלות אלו, והתברר שמקור הרע הוא בביצה שעמדה מצפון לשכונה. מראה המים בביצה היה עכור, וריח רע נדף ממנה. סביב הביצה תמיד היה ענן של זבובים, ושל יתושים ומעופפים למיניהם. גם כיום כאשר מגיעים למקום הביצה, אפשר להבין את הווצרותה באתר זה.
מיקומה של הביצה היה במרכז בית ישראל הישנה, בדיוק היכן שעומד היום בית הכנסת (השטיבלאך) של השכונה. כאשר עומדים שם, רואים שנמצאים במקום נמוך, כאשר קיים מעלה לצפון, לדרום ולמערב. לצד מזרח ישנו מישור, אך מספרים שהיה שם תל קטן שמנע את ניקוז המים משטח זה.
כאשר היה ברור מהו מקור המחלות, התחילו לחשוב איך מנקזים את הביצה. אבל דבר ראשון היה צריך לקנות את הקרקע, שכן היא היתה בבעלות ערבית.
כאשר ראו הערבים בעלי הקרקע שהיהודים להוטים לקנות את האדמה, העלו את המחיר. בצר להם פנו קברניטי הישוב לפחה. הלה הבין את מצבם, פנה לבעלי הקרקע והורה להם ליבש את הביצה. הערבים שלא רצו להתמודד עם הבעיה, מיהרו לר' יוסף ריבלין – נציג היהודים, ומכרו לו את הקרקע בתנאים נוחים. באותה הזדמנות קנה יוסף ריבלין קרקעות נוספות שאינם מנוקזות, כמו קרקע השכונה "כרם" ליד שכונת "מקור ברוך" של היום.
וכעת הגיעו לבעיה העיקרית והיא יבוש הביצה עצמה. ר' יוסף ריבלין הוגיע רבות את מוחו, ואף היה על סף יאוש עד שצץ בראשו רעיון הנקרא בהלצה "צנור, חבל וכלב"
כדי לרדת לעמקו של הרעיון יש להבין את הבעיה העיקרית, והיא הפחד מגישה קרובה אל הביצה עצמה. היו צריכים להשתמש ב"שלט רחוק", כאשר הכלב מילא את הפונקציה הזו.
לצורך חפירת תעלת ניקוז היו צריכים פטנט אחר, שכן עד ימינו אנו לא נמצאה השיטה כיצד ללמד כלב לעבוד בטוריה.
ועכשיו נגיע להסבר השיטה:
הרעיון היה להחליף את המים העכורים במים נקיים שישטפו אותם לכוון מזרח, שהוא הכוון הנמוך. לצורך זה הניחו צינור באורך 70 מטר בצד המערבי של הביצה. הצנור הונח כמובן במרחק בטוח ממנה, שכן כאמור פחדו להתקרב אליה. כדי לקרב אותו, חיברו לצנור חבל, אותו היו אמורים למשוך מהצד השני. כדי להעביר את הקצה של החבל לצד השני השתמשו בכלב, אליו קשרו את החבל ואותו הוליכו דרך הביצה לצד השני. כאשר הגיע הכלב ואיתו החבל לצד המזרחי, משכו את החבל והצינור הגיע לשפת הביצה. בינתיים הכינו מאות נודות של מים נקיים, אותם היו אמורים להזרים דרך הצינור, כדי שיחליפו את המים המזוהמים.
נשארה בעיה של חפירת תעלה דרכה ינוקזו מי הביצה. כאן היו חייבים להתקרב אל הסכנה, וכדי להחלץ בשלום השתמשו בפטנט ישן והוא סייעתא דשמיא (עזרה מהשמים).
הם עבדו כשבראשם ר' יוסף ריבלין ופיהם מלמל את הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה ה' עימדי". (תהילים כג' ד')
החפירה הושלמה במהירות וכולם נחלצו בשלום. בתום החפירה הוזרמו המים הנקיים בצינור והחליפו את המים העכורים שזרמו דרך התעלה שנחפרה.
מספרים שתוך חודש לא היתה במקום ביצה. נותר לברר בצורה "מדעית" אם אכן מקור הרע נעלם. כאן השתמשו ברעיון אותו אנו מכירים מדוקטור מזרקי שבא לבדוק עם יואל משה סלומון וחביריו את סכויי ההתישבות במלבס (פתח תקוה).
עד ליבוש הביצה נמנעו צפרים מלעבור באיזור, וכל שכן לנחות עליו. לקחו איפא צפרים ושלחו אותם מעל לשטח המנוקז, וראה זה פלא, הצפרים עברו מעליו ואף ירדו לפוש על הקרקע.
על מקום הביצה הוקמה לאחר מכן שכונת "בית ישראל".
היה גם מי שדרש ש "בית ישראל" בגימטריה היא "ביצת המות" (953).
לצערי על גורל הכלב לא נמצא שום מקור הסטורי.
באתר מאמר על שכונת בית ישראל