שכונת נווה שלום

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

שכונת נווה שלום

 

"נווה שלום" – שוכנת בין הרחובות שילה, גבעון, בית צור ונסים בכר.
וכותב לונץ ("נתיבות ציון וירושלים"):
נווה שלום נוסדה בשנת תרנ"ו (1896), מבני תימן ופרס אשר רכשו למו רצועות אדמה מאת הבנקיר פרוטיגר. מספר בתיה 13. שם השכונה ניתן לה על פי הפסוק: "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות" (ישעיה לב, יח). וכן גם על שמו של שותפו של פרוטיגר – שלום קונסטרום (בלכר). בתי הכנסת בשכונה מלמדים אותנו שעיקר האוכלוסיה שיישבה את השכונה היתה פרסית. על עליית הפרסים אפשר לקרוא במאמר : "עלית יהודי פרס לירושלים".
על התישבות משפחתו בשכונה מספר רפאל חיים הכהן ("אבנים בחומה"):
"באותה שנה (1897) עלה דודי ומורי הרב דוד בן הרב יצחק חקאק משירז לגור בירושלים…… קנה לו קרקע בשכונת נווה שלום ובנה בית לגור בו. באותה שנה עלו עוד משפחות מפרס והתעסקו בעבודות הבנין וכל אחד קנה לו מגרש קטן בשכונת נווה שלום או בשכונת שבת צדק ובנה לו צריף כדי לגור בו."
על יסוד שכונת נווה שלום מספר רפאל חיים הכהן ("אבנים בחומה"):
"בשנת תר"ס (1900) רבה היתה הצפיפות בשכונת שבת צדק וגם לא נמצאו מגרשים בתוך השכונה לבנות עליהם. חיפשו מקום לבנין שכונה חדשה בעמק גדול, מערבה לשכונת "זכרון טוביה" השייך לערבים, ולהם שותף או סרסר יהודי ושמו ר' יצחק גשיצנני ז"ל. המגרשים כאן היו יותר גדולים מאשר בשכונת שבת צדק – משלש מאות אמה ומעלה. רבים מבני עדתנו קנו כאן חלקת אדמה, כל אחד ואחד לפי יכולתו, ואת השכונה קראנו בשם "נווה שלום". הראשון שבנה במקום היה המנוח סימן טוב בן מרדכי ז"ל.

על בנית בית הכנסת "בית יצחק" הוא מספר:
"בשכונה התעוררה שאלת בית הכנסת, היכן להתפלל? אחד מבני העדה בנימין אריזוני ז"ל אמר: אצלי בחצר נמצא צריף קטן, אתן אותו וסדרו בו בית כנסת עד ישקיף וירא ה' משמים. אנשי השכונה נתנו לו תודה, סדרו בו תיבה וארון קודש ואחר כך קיבלו ספר תורה בהשאלה וכן יתר כלי הקודש, רימונים ופרוכת והתפללו בו בחול ובשבת. אבל במשך הימים נעשה המקום צר מלהכיל וזה גם לא היה לכבוד המקום והעדה. אז עמד אחד מטובי העדה, המנוח ר' אברהם בן ר' יצחק כליפא ז"ל ואמר שהוא מקדיש 50 אמה מרובע קרקע לבית הכנסת לעילוי נשמת מר אביו הרב ר' יצחק בן ר' יעקב כליפא ז"ל. קבע סימנים ומסר את המגרש לרשות העדה. בני העדה קנו ממנו עוד 50 אמה ועל הקרקע הזה נבנה בית הכנסת "בית יצחק", ומינו גבאים לדאוג לבנין בית הכנסת, את המנדב, ויחד איתו יבדל לחיים ארוכים מר רחמן בן ניסן הי"ו (ה' ישמרו ויצילהו). אלה הטילו על גרי השכונה לנדב סך מסוים לבית הכנסת והתחילו לחפור היסודות. כאשר גמרו את בנין היסודות והגיעו לבנין הקירות אזל הכסף באמצע העבודה. גם בדבר זה באו הגבאים אל מורי אבי ז"ל שישתדל למצוא איזה סכומים לגמור את הבנין. מורי אבי ז"ל פנה שוב אל טובי העדה וקיבל מהם סכומים קטנים, והטיל על אנשים שלא היה ביכולתם לשלם מזומנים להתנדב לעבודה מיום עד שלשה ימים בבנין בית הכנסת, והקירות נבנו ועמדו. והימים ימי קיץ. העמידו פתח לבית הכנסת והעבירו את כלי הקודש מהצריף והתחילו להתפלל בו. ובית הכנסת היה בלי גג בלי רצפה ובלי טיח. כאשר קרבו הימים הנוראים וימי החורף, חיפשנו דרך, לפחות לכסות את הגג מפני רוחות וגשמים. קיבלנו הלואה נגד שטרות, ובמעט הכסף של נדרים ונדבות שאספנו קנינו קורות ורעפים וכיסינו את הגג. כן הזמנו חלונות ובמשך הימים ריצפנו וטייחנו. אבל החובות העיקו עלינו עד מאד. אף כי הדבר עלה לנו בקושי רב הרי זכינו לבית כנסת קטן ומפואר שהיינו מתפללים בו….. "

לפני כמה שנים כשהגיעו מטיילים לבית הכנסת (סמטת עובדיה סומך) קיבלו מהגבאי דף ובו סיפורו של המקום, וכך נאמר בו (בין השאר):
"אני עבדכם נסים בן אגאבבה בן יצחק בן רפאל שמש ואחי רפאל שמש הלך בדרכי אבי וסבי ושרת את בית הכנסת.
שמעתי מפי מור אבי אשר עלה משירז פרס לפני מאה שנה בבואם לארץ ישראל עם 50 העולים הראשונים….., ביניהם היה גם רבי יצחק כליפא ושני בניו ר' אברהם ור' דוד כליפא ומשפחת כליפא. בדרך לארץ נפטר ר' יצחק כליפא ואז רב החובל הורה לזרוק את ר' יצחק לים, כי אז הוראת השלטון הטורקי לא לתת להביא נפטרים לארץ. בקשו מרב החובל להתקין ארגז מעץ וישימו את ר' יצחק עם ציצית, ורשמו כתובת ירושלים עיר הקודש וזרקוהו לים. הארגז הגיע לחוף הודו ונחת בחוף הים. הקהילה היהודית שלחה מכתב לירושלים וכתבו שקברו את ר' יצחק כליפא בבית עלמין של יהודים……..
באין אבנים לבניית בית הכנסת, חפר אבי בור מים ומילא מי גשמים, והערבים באו לקנות מים להשקות את שדותיהם מאבי. אבי סרב למכור ואמר: פח מים תמורת אבן אחת. אספו אבנים והתחילו בבנייה. בערבים עם לוקסים בנו…….
תכנית בית הכנסת:
12 חלונות כנגד 12 השבטים.
מפתן הכניסה גבוה להשתחוות להיכל.
3 מדרגות לתיבה נגד 3 אבות.
1 מדרגה להיכל כנגד ה' אחד……….
אחרי גמר בית הכנסת העולים אשר היו מגיעים לירושלם מפרס, באין להם אכסניה מתלאות הדרך, היו ניגשים למור אבי לסדר להם מקום לינה עד שימצאו חדר, כי בזמן ההוא לא היה סידור למקום לינה, ואבי היה מוסר להם את עזרת נשים למקום לינה, ובזמן תפילה היו קמים ומסדרים את המצעים."

כדי להיטיב את מצבם הפיזי והרוחני הקימו עולי פרס אגודה בשם "אוהבי ציון". האגודה הציבה לעצמה יעד לתמוך בקשישים יתומים ואלמנות, כן היתה פעילה בבנין השכונה ובית הכנסת "בית יצחק". בחול המועד פסח תרס"א (1901) התקיימה אסיפה כללית ובלחץ האנשים שלא היו באגודה אבל רצו להצטרף אליה היא הורחבה ועל הפרק עמד נושא הקמת תלמוד תורה.
ומספר רפאל חיים הכהן ("אבנים בחומה"):
"בועד הפועל התווכחנו מאד בעניין תלמוד תורה, איך לסדר את הענין ולהתחיל בפעולה מיידית. באנו לידי החלטה להתחיל בזה שבכל שבת ושבת נקבץ את הילדים שבשתי השכונות "שבת צדק" ו"נווה שלום" …… אך תוך זמן קצר נתברר כי מה שלומדים עם הילדים בשבתות לא מספיק, כי בימות החול מסתובבים הילדים ברחובות, ועל כן סידרנו תלמוד תורה גם בימות החול בבית כנסת בית יצחק. רשמנו 60 ילדים….. שכרנו 2 מלמדים והתחלנו ללמד את הילדים. לסדר כיתות לא היה לנו מקום ועל כן סידרנו קבוצות קבוצות של ילדים: מי שלא הכיר עדין צורת א"ב לבד, ומי שידע קצת לקרוא לבד. לכל קבוצה וקבוצה קבענו שעת קריאה מיוחדת. לפעמים קראו לילד עם קבוצתו 3 – 4 פעמים לבוא אל המורה לקרוא ולחזור לפניו…..
התברר שרוב ההורים עניים ופטרו אותם מתשלום שכר לימוד. אנו הוכרחנו למשוך בעול הכבד הזה."
העדה כרעה תחת נטל העומס הכספי ואז פנו לנדיבי חוץ כמו: ר' צדוק הכהן מצרפת, דר' יעקב אריה סלפנדרי מגרמניה ולנדיב האמריקאי נתן שטראוס. כן נעזרו בראשון לציון, בעסקן אלברט ענתבי ובאחרים, ובתרומתם החזיקו את התלמוד תורה. אבל ברור היה שצריך לבנות תלמוד תורה חדש ומסודר. וכתב רפאל חיים הכהן ("אבנים בחומה"):
"אך כל זמן שלא היה לנו בנין מסודר במיוחד עם כיתות לתלמוד תורה, הכל לא שווה כלל, כי בבית כנסת היה המקום צר מלהכיל את התלמידים שהיו הולכים ומתרבים, בן פורת יוסף."
רוב הכספים הגיעו מבוכרה, והעבודה החלה. כאשר הכסף נגמר היו עיכובים עד שהשיגו כסף נוסף. את הבית סיימו בשנת "בהגדיל תורה" (1905), כאשר עבודות המסגרות נעשו בבית ספר כי"ח.
בשנת 1925 נחנך במקום בית מדרש ובית כנסת "אוהבי ציון".

בלמוד התורה היו 4 כיתות חדר מורים וחצר. מסיימי הת"ת עברו לכיתות ג – ד בבתי הספר בעיר. המוסד פעל עד שנת 1956.
הכניסה לת"ת היתה מהשכונה הסמוכה "זכרון טוביה" והכניסה לבית הכנסת היתה מכוון רחוב שילה 23. כיום חדרי הת"ת שלא פועל סופחו אל בית הכנסת.

ומספר עוד רפאל חיים הכהן:

"באחד הימים באו אלי הביתה בשכונת זכרון טוביה שני צעירים נחמדים:  מר יצחק בן צבי והגברת רחל ינאית ובקשו לשמוע פרטים על חיי העדה של עולי פרס.  תוך כדי שיחה סיפרתי להם על המצב הירוד בעדה שלא יודעים עדיין לדבר עברית.  בו במקום התנדבו השניים לתת שיעורי ערב למבוגרים בעברית.  הכרזנו על כך בבית נכנסת ואירגנו שיעורים.  מר בן צבי לימד את הגברים והגברת רחל את הבנות בעזרת נשים.  היה זה מחזה נהדר לראות את אנשי העדה שלנו, גברים ונשים עם תנוקות בזרועותיהן יושבים ולומדים את השפה העברית."

בתי כנסת נוספים בשכונה הם:

בית כנסת צעירי פרס ברחוב אגריפס 127.
שערי רחמים על שם רחמים בנא אהרוני ברחוב יוסף חיים 2
בית הכנסת שערי רחמים של רב העדה רחמים בן חיים מלמד שעלה משירז שבפרס בשנת 1907. הכניסה ממבוא היוצא מרחוב שילה 18 או גם דרך רחוב עובדיה סומך.

 

בית הכנסת שאולי וכאשי (ניסים בכר 30) כאשר בנימין כהן שאולי היה המייסד ובית הכנסת היה בצריף, בנין האבן נבנה בעיקר בנדבתו של משה חיים כאשי.