בית כנסת עדס

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"

 

בית כנסת עדס

 

אין ספק שזהו בית הכנסת המפואר באיזור ה"נחלאות". בית הכנסת הוקם בשנת 1901 על ידי משפחת עדס ה"חאלבית". על דלת הכניסה מונצחים בני המשפחה יוסף ועובדיה עדס, כן כתובה על הדלת שנת הבניה – תרס"א והפסוק: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהילים קי"ח כ'). על הדלת חורים של רסיסים ממלחמת השחרור.

כאשר נכנסים לבית הכנסת קשה שלא להתפעל מארון הקודש המרשים שעשוי מעץ משובץ בצדף.
הארון הובא בגמלים בחלקים מסוריה והורכב בירושלים.

גם בימה מעץ נבנתה בבית הכנסת אבל זו פינתה את מקומה במסגרת שיפוצים באמצע המאה ה – 20 לבימת שיש.  בשנת 2000 הוחלט לחזור ולבנות בימה מעץ אותה עיצב האומן בן השכונה –  יגאל תמיר.  הבימה נבנתה תחת השראת ארון הקודש בעבודת אמנות  דמשקאית.

על הקיר למעלה מצויירים סמלי השבטים. ציורים אלה נעשו על ידי תלמידי בצלאל בהנחייתו של מורם יעקב שטרק בשנים 1912/3.
שנים היה סמל שבט דן בדמות הנחש מחוק שכן לפי הקבלה נחש או ציור של נחש עלולים לגרום לאשה הרה להפיל, ומכיון שסמל הנחש היה מול עזרת נשים מחקו אותו.

על הקיר מוצג העתק מדף של כתר ארם צובא שהוא חלק מאד חשוב מהמסורת של יהודי חלב.
"כתר ארם צובא" הוא כינוי לכתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך. חוקרי המקרא רואים בכתר זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחאלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חאלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. על כתב היד מופקד חבר נאמנים שבראשו עומד ראש מכון בן צבי, ומאז שנות ה-80 הוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. מאז הגיעו לארץ פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

בבית הכנסת עדס נשמרת המסורת המוזיקלית של יהודי חאלב. לכל פרשה ישנו מקאם אשר לפיו נקבעים הלחנים בתפילת אותה השבת. (מקאם – מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה המזרחית.)
בשבתות החורף בהן הלילות ארוכים נמשכת מסורת אמירת "שירת הבקשות" בשעות הלילה המאוחרות עד הבוקר. השירה מחולקת לשתי קבוצות: קבוצה אחת יושבת בצדו הימני של בית הכנסת והשנייה משמאל, ובתי הפיוטים ואף קטעי הסולו מחולקים בין שתי הקבוצות חליפות.
בכל שבתות השנה מתקיים לאחר תפילת המנחה "עונג שבת" שאף בו נקראים פיוטים. פתיחתו היא בפיוטים הלקוחים מסיום שירת הבקשות ועיקרו בפיוטים חדשים יותר המורכבים על לחנים הלקוחים מן השירה הערבית, בדרך כלל לפי המקאם של אותה שבת או של השבת שאחריה.

את שירת הבקשות והאוירה בבית כנסת עדס מתאר חיים סבתו בספרו "כעפעפי השחר":
"בשבתות החורף, משבת בראשית ועד שבת זכור, כשהימים קצרים והלילות ארוכים, היה עזרא משכים קודם עלות השחר לבקשות.מהלך הוא לאיטו בחשכה בסמטאות שכונת מחנה יהודה אל בית הכנסת עדס. השמים זרועים כוכבים והרחובות ריקים ושוקטים. הטיול לאחר חצות ליל בירושלים של שבת היה לו טעם מעין עולם הבא, וכשהיה מהלך לאיטו היו צפים בזה אחר זה פיוטי הבקשות עם המילים עמוסות ההרגשות והניגונים מלאי הכיסופים…..
בית הכנסת הולך ומתמלא זקנים צעירים וילדים. כל אחד מהבאים נכנס, והכל קמים ממקומם ומנענעים בראשם לכבודו……. חכם יוסף חכם הג'רבאי עם שקיות סוכריות צבעוניות של "חביליו" לחלק לילדים. חיים מזרחי השמש הותיק כבר עובר עם מגש הנחושת העגול והנוצץ מלא כוסות תה עם נענע ולידן קערת תמרים מתוקים. כל אחד נוטל כוס תה, מברך בקול ובהטעמה "שהכל נהיה בדברו", והכל עונים אחריו אמן. חיים מזרחי כבר מכיר את כולם ויודע מי שותה תה עם לימון ומי עם מקל קינמון, מי שותה תה מתוק ומי אסור שיטעם גרגר סוכר, וכל אחד ואחד זוכה בחלקו.
תוך כדי כך הגיעו גם החזנים. החזנים האמיתיים והחזנים המתלמדים ואותם שחושבים עצמם חזנים ואינם חזנים.
פתחו בבקשות.
יש מהן ששרו כל הקהל יחדיו, ויש מהן ששרו אותן בשתי קבוצות, ויש שהחזנים סלסלו בהן לבדם. כל אחד מהם ממתין לתורו להראות את כוחו בסלסול, מכבד את חבירו כביכול, אך באמת מחכה שיכבדו אותו להשמיע את הניגון החדש ששמע והתאים למילות הבקשות. כל השבוע הרגיל את עצמו לרגע זה, והוא מעיין בחזנים הזקנים לראות אם בפניהם ניכר מבט של קורת רוח או עקימת אף של גיחוך…… ושוב סובב חיים מזרחי השמש והפעם עם סוכריות לילדים וקופת טבק להרחה למבוגרים. כל אחד נוטל קמצוץ של טבק בידו, מריח, מושיט ידו אל השמש ומחזירה לפיו ולמצחו כאות תודה……
והנה הגיע חכם יוסף פינטו. הכל קמים ממקומם, החזנים מפסיקים את הפיוט שאחזו בו, ופותחים בפיוט מיוחד לכבודו……
אינה דומה דרשתו של חכם יוסף בליל שבת ב"בקשות", לדרשתו ביום שבת. זו דרשה בפני עצמה וזו דרשה בפני עצמה. בדרשה של הבקשות היה מרבה במעשים של גאולה, ומושל משלים, ומגלגל גימטריות, והכל היו טועמים בה טעם של ליל שבת, טעם של כוס תה בנענע וטעם של תמר מתוק….. "