מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
בהיות מונטיפיורי בן 90 (1874) החליט לפרוש מראשות ועד שליחי הקהילות באנגליה, שבראשו עמד במשך 33 שנים. לכבוד של השר החליטו ראשי הועד להקים קרן להנצחת שמו ושם אשתו.
כאשר שאלו אותו מה צריכה לדעתו להיות מטרת הקרן אמר:
"עדוד עבודת האדמה, מלאכה ומסחר ובנין דירות, אבל לא לנדבות."
הועד הסכים וניגש לאסוף את הכסף. עד שנת 1876 נאסף סכום של למעלה מ – 100,000 ליש"ט, ואז נשלחו שני שליחים לארץ ישראל לבדוק ולחוש את הצרכים: דר' אשר – מזכיר ועד בתי הכנסיות בלונדון וסיר שמואל מונטגיו – בנקאי וציר פרלמנט.
והרי קיצור הדו"ח שלהם: (מתוך – "אלה תולדות קרן מזכרת השר משה מונטיפיורי" – יוסף מייזל.)
"בירושלים כ – 7,000 אשכנזים ו – 6,000 ספרדים ובהן 1,000 אלמנות ואנשים בודדים ועזובים. בין האשכנזים….. נמצאים רבים שנמלטו מעבודת הצבא בארצם, ורבים הבוחרים בלחם עצלות וחיבוק ידיים. כ – 10 למאה עוסקים במסחר ובמלאכת יד….. בין הספרדים נמצאים גם בנאים וסבלים המתפרנסים בקושי גדול….. אין ניקיון בירושלים מחמת מחסור במים…… יכול איש לפרנס את נפשו ונפש אשתו בקושי, אבל בשר לא יעלה על שולחנו……
אשר למצב הרוחני: מצב הספרדים עם כל רעתו טוב בהרבה ממצב האשכנזים. נשיהם, כנשי האשכנזים, אינן יודעות קרוא וכתוב. בני הספרדים לומדים כתב ושפת עבר, ספרדית (לדינו) וערבית, לא כן האשכנזים, כי אך שפת עבר ילמדו לבניהם, ומי שמעז ללמד את בניו גם שפת הארץ, מאיימים עליו בעונשים מוסריים וחומריים,לכן ישנם בבתי ספר רק מתי מספר מילדי האשכנזים.
בין בתי החולים הטוב הוא בית החולים על שם רוטשילד. מקבלים יהודים גם בבית החולים של המיסיון….. על השולחן עומד לפני כל חולה ספר "ברית חדשה", אבל מלבד זאת אין דבר בבית החולים הזה אשר יהיה נגד חוקי דתנו. ב"ביקור חולים" ישנם 8 מיטות……
"חלוקה גדולה" זה כסף הבא מרוסיה ואין בו לספרדים חלק. על כסף כל עיר ומחוז יופקד רב אחד בירושלים אשר גם הוא לוקח את חלקו הראוי לו מהכסף הזה, והוא מחלקו לאנשים ילידי המחוז והערים אשר בהם נקבץ הכסף הזה……
ב "חלוקה הקטנה" הוא הכסף הנאסף באשכנז, באנגליה, הולנדיה ואמריקה, משתתפים כל יושבי עיר הקודש……
הכסף הזה לא נחשב בעיני המקבלים לנדבה, אלא למס, אשר מחובת אחיהם ליתן להם בעד הגותם בתורת ה' תמיד.
משך 9 שנים האחרונות הוכפל מספר מקבלי החלוקה בירושלים. חלוקת הכסף נמצאת בידי אנשים המעוניינים בדבר הזה. משום כך השפעתם גדולה ויש ביכולתם להטיל חרם על כל פורץ גדר……
המצב הסניטרי בעיר ומצב הדרכים בכי רע……
אין אף אשכנזי אחד בירושלים וסביבותיה אשר יעבוד את האדמה, אלא הערבים הם העושים עבודת שדה….. בכל זאת קורא את עצמו בשם איכר אם כי לא יעבד את אדמתו בגופו לעולם.
אין אנשי ירושלים (לפי דעת מנהל מקוה ישראל) מסוגלים לעבודת האדמה, ואפילו אלה שהיו עובדי אדמה בארצם, לא יצליחו בנקל לרגלי תכונת העבודה והאקלים בארץ…….
הירושלמים יותר משהם רוצים לעבוד את האדמה, רצונם לעסוק במלאכה……."
לכן שליחי הקרן לירושלים המליצו:
1. לשנות את סדרי החלוקה הנוכחית ולהפקידה בידי ילידי אירופה השולטים בעברית ואשכנזית. לרבנים לא יהיה בזה יד ורגל. (הם יתעסקו רק בעניינים רוחניים).
2. עבודת האדמה תהיה זכאית לתמיכה בעיקר בעבר הירדן ואזור יריחו (שם אין חשש מאי קיום מצוות התלויות בארץ). כן ייתמך בית ספר "מקווה ישראל".
3. ימנו נערים שילמדו מקצוע בלונדון בתמיכת הקרן, ואחרי לימודיהם יבואו לירושלים כדי ללמד מקצועות אלה את בני העיר.
4. יבנו בתים בהם ישבו יהודים שישלמו שכר דירה עד לגובה שווי הבית, ואז הוא יהפוך לרכושם.
5. לעניים ישכירו דירות בשכר נמוך, אבל הם לא יהיו בעלי הבתים.
6. יפותחו תעשיות כמו אריגה ותפירה.
7. יקימו בתי ספר בהם ילמדו יתומים מלאכה.
ברור שהדו"ח לא מצא חן בעיני בני ירושלים והרבנים סלנט ואוירבאך – ראשי הציבור האשכנזי, מתקיפים את הדו"ח של אשר ומונטגיו ומפרסמים מכתב: (מתוך "שכונות בירושלים" – יעקב גליס)
"המבקרים לא הספיקו בזמן הקצר שעמד לרשותם לראות ולשמוע את הכל באופן יסודי. בסך הכל היו בארץ 12 יום, מזה היו כמה ימי שלגים וקור עז בהם לא יצאו מפתח ביתם. בימים אלה לא הספיקו לראות ולא כלום. הם הסתפקו בזה ששוחחו עם הקונסולים, עם פקידי הממשלה ותושבים לא יהודים סתם. אלה עוינים כמובן את הישוב היהודי המתפתח בירושלים. דברי המשטמה נופחו ללא שעור, ואילו דברי הרבנים וראשי הקהל לא נזכרו אפילו בחצי שורה. למה פיזרו כסף הוצאות נסיעתם? את דברי ההשמצה האלה יכלו לקבל מאת שונאי הישוב היהודי גם דרך הדואר!!!! למה היה להם צורך להטריח עצמם?
…….. אין שום ממש בידיעה כי רוב הציבור נמנה על העניים. ישנם אמנם זקנים וחלשים שאינם מסוגלים לעבוד, אבל רוב תושבי ירושלים הם סוחרים וחנוונים או בעלי אמנות. המקום איננו, בכל אופן, מקום שמספק עבודה רבה ונותן אפשרויות פרנסה רבות. בכל זאת אין איש נמנע מלעמול על טרפו."
הם מסיימים את מכתבם ופונים אל אשר ומונטגיו:
" מדברי הודעתכם עיני כל תחזינה כי עבר עליכם רוח משטמה נוראה לשומרי תורה ויראי ה' והיא אשר קלקלה השורה להוליך אתכם עקלקלות אל מקום קוצים וברקנים….. "
מונטיפיורי היה אז בארץ ובספר זיכרונותיו הוא מסנגר על יהודי ירושלים:
"הכבוד אשר רכש ליבי תמיד לאחינו בארץ הקודש גדל עוד בעיני על ידי מסע זה. אם תשאלוני: הראויים וכדאים הם לתמיכה? אענכם: בודאי!!! החפצים ומוכשרים הם לעבוד עבודה? בלי כל ספק!!! אני אומר לכם כי יהודי ארץ הקודש עוסקים בעבודה. הם עובדים יותר מהרבה אנשים בחו"ל. כי לולא זאת כבר תמו לגווע. אבל אם מלאכתם לא תשולם כהוגן, כי אין להם שום ממכר לפרי אדמתם, אם רעב ומגיפה ומכות מדינה אחרות באות עליהם, אזי מחויבים אנו בני ישראל לצאת לעזרתם ולהרימם ממצבם הרע יותר מכל הגויים. ואולם אם תשאלוני איזה דרך נבור לרווחתם ולישועתם? אז אענכם: בחרו בדרכים אשר ייעצו הם עצמם, וראשית לכל בנו בתים בירושלים. קנו אדמה בסביבות ירושלים והקימו שורות של בתים מתוקנים בטעם אירופי. ובתוך הרחוב יהיה בית כנסת, בית מדרש ובית מרחץ, ולפני כל בית יהיה כיכר גדול לנטוע עליו זיתים, גפנים וכל מיני צמחים נחוצים למען הרגיל את יושבי הבית לעבודת אדמה. שכר הבתים יהיה מצער, ומהשכר הזה תווסד, אחרי ניכוי ההוצאות למשגיח, לסופר ולבדק הבית קופה של גמילות חסדים להלוות כסף על יסודות בטוחים לאומיים לסוחרים ולעובדי אדמה ולכל העניים ההגונים…. "
מכתב בסגנון זה שלח מונטיפיורי לאנשי הקרן ולחברי ועד שלוחי הקהילות .
באשר למטרת הקרן היו ויכוחים קשים ובסופו של דבר הגיעו לנוסחה מוסכמת:
"מטרת הקרן בנין בתים והקמת קופות מלוה ותמיכה לעובדי אדמה."
כן הומלץ למנות באירופה סוכן שימלא את הוראות הועד. בא כוח הקרן בארץ היה יחיאל מיכל פינס – עסקן מרוסיה. מינוי זה לא היה לרוחו של מונטיפיורי כי הוא היה ביטוי של אי אמון כלפי הרבנים.
יחיאל מיכל פינס נפגש עם מונטיפיורי, ועל הפגישה הוא כתב :
"אמרתי למונטיפיורי , אחרי כי הולך אני ירושלימה לעשות דבר בשמו, על כן חשבתי לעצמי לראות תחילה את פניו וגם לשאול בעצתו. ויענני בכעס כי אין לי רשות להגיד לו שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהוועד. אמרתי לו: אחרי כי הוועד פקד עלי להתחקות היטב על דבר מעמד ומצב אחינו בני ישראל שמה. אדמה כי אין לי מקור טוב יותר לשאוב ממנו ידיעות נחוצות מזה אשר אשמע מסיר משה. רוב שניו ונסיונותיו למדוהו למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני: אבל אין הועד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה, ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאמר לו, מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ. כולם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצם אלא לעבוד את ה' ביראה."
גם פינס הגיע למסקנה בסופו של דבר שהעזרה היעילה ביותר היא סיוע לבנית בתים שגם יגרום להרחבת הישוב וגם יתן עבודה לפועלי יום. את הכסף יתנו בהלוואה בתנאים טובים.
בעזרת הקרן נבנו השכונות שנקראו על שם מונטיפיורי:
מזכרת משה
אהל משה
ימין משה
זכרון משה
קרית משה
כותב עליהם שי עגנון בספרו "תמול שלשום":
"וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מהמקומות הללו שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית."