בתי ראנד

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

בתי ראנד

 

בתי ראנד נמצאים ב"נחלאות" ברחוב התבור צמוד לבתי ברוידא.  המייסד היה מנדל ראנד.

מנדל ראנד חסיד צאנז אמיד, עלה מגליציה בשנת 1901 והתיישב בצפת. עוד באותה שנה עלה לירושלים וגר בשכונת מאה שערים. משם עבר לעיר העתיקה לחצר ורשה שבפאתי הרובע היהודי ואחר כך עבר לבית גדול אותו רכש. הבית היה בצמוד לשוק הכותנה והוא יישב בבית אברכים עניים בלא שישלמו לו שכר דירה. הבית – חצר ראנד, היה אז הבית היהודי הקרוב ביותר להר הבית והשקיף על מקום משכנו של בית המקדש. עד היום הבית נמצא בבעלות "הקדש בתי ראנד".
בשנת 1909 רכש את המגרש עליו תבנה שכונת בתי ראנד.

ישנם כמה אגדות הקשורות לקרקע שנקנתה:
מספרים ששני יהודים חכרו את השטח שהיה שייך לנוצרי, וגדלו עליו חיטה. אחד היהודים הקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות ואילו השני התרשל במצווה זו. שני היהודים שמרו על החיטים עבור מצה שמורה, אבל רק החיטים של היהודי שהקפיד במצוות תרומות ומעשרות שרדו ואילו החיטים של היהודי השני נרקבו. המגרש עליו עומדת בתי ראנד הוא השדה של היהודי המקפיד.
סיפור שני: הכנסיה הקתולית חמדה את השטח עבור כנסיה ומנזר. משה קנטרוביץ ויוסף ריבלין – היהודים שעסקו בקניה, אספו מאות נפוליאונים וקבעו מפגש עם בעלי הקרקע כשברשותם שטרי המכר והכסף. כשהתקרבו ראו כומר ומלוויו שהולכים לאותו כוון. מחשש שמא יתגלו כאשר בבגדיהם הכסף והשטרות, החביאו אותם בנקיק סלע בראש הגבעה והסתלקו. כאשר חזרו גילו שהכסף נגנב. הם לא התייאשו ואספו כסף חדש. על מקום המחבוא הוקם בית הכנסת של בתי ראנד שנחנך ב – י"ז אלול תרס"ט (1909).

בשכונה שנבנתה היו 25 דירות וכן בית כנסת ומקווה. הקבלן היה חיים ישראל הלפרין (שבנה 4 דירות בבתי ברוידא). קודם כל נבנה המקווה ו – 4 הדירות הסמוכות לו, אחר כך נבנה בית הכנסת ואחר כך דירות המגורים.  בבנין נבנו כמו בבתי ברוידא מגדלי שירותים מחוץ לדירות כאשר כל קומה משתמשת בשירותים שבמגדל הנמצאים במפלס שלה.  וספרה לי דבורה בירנבוים (נישליק) ז"ל שגרה בילדותה בבתי ראנד:

שרותים היו שלשה בסוף הקומה, ובתור תלמידה קמתי מוקדם כדי לא לעמוד בתור הענקי.

בדירות גרו חסידים , חלקם בשכר דירה ורובם ללא תשלום.  ר' מנדל עצמו גם כן עבר לכאן וסביבו התאספו חסידים שחלקם גרו בבנין שלו וחלקם בבניינים בסביבה.

את בית הכנסת מתאר יצחק שפירא בספרו "ירושלים מחוץ לחומות":
"בעמדך בפתחו של אולם זה הנך נוכח בחסידותו. סביב ארבעת קירותיו עומדים ספסלים ושולחנות מחוץ ל"מזרח" שאין לפניו שולחן. כל האולם באמצעו הוא חלל ריק, אין בו ספסלים ושום דבר שאפשר לסמוך עליו, כי מנהג חסידות הוא להתפלל בריצה מרוח אחת לרוח שנגדה, שלא יהיה מכשול בתפילתם."

את התושבים מתאר יצחק שפירא (שם):
"והתושבים החביבים האלה נאים הם בעניותם. ואף שמצבם הגשמי לקוי, חייהם הרוחניים מלאים אורה ובלתי פגומים. אין לך שבוע, יום, שאין בהם יארצייט, ושלשם תיקון הנשמות עושים בבית הכנסת סעודות קטנות עם לגימות צנועות הנמשכות עד אחר חצות, והד שירתם וזמרתם הולך ומגיע עד מעבר לגבול בתיהם. אולם פעמיים בשנה – ימי השנה (יארצייט) של מיסד הבית ר' מנדל ראנד והרבי ר' חיים ז"ל מצאנז, עושים סעודות גדולות: בשר ודגים ומרק עם שקדים (פתיתים מטוגנות בשמן עד שמצטמקות ונראות כשקדים). לסעודות החצי שנתיות האלה נוהרים מכל קצווי הכרך קבצנים ופושטי יד שונים, הבאים להתחמם נגד אורם של חסידי צאנז. ביארצייט של הרבי מחלקים את הש"ס למתפללים למדנים, מסכת לכל אחד מהם, כדי לסיימה במשך השנה, כך שבכל יום זיכרון חוגים יחד גם את סיום הש"ס הקיבוצי. בית כנסת זה משמש גם מקום לימוד. בהימצאך בפנים אופפת אותך אוירה של תורה. יושבים אברכים והוגים בש"ס ובפוסקים, וניגונים ישיבתיים- ליטאים בוקעים מהיכל חסידי זה."
חגיגות מפורסמות בבתי ראנד היו אלה של ל"ג בעומר, וספרה לי דבורה בירנבוים (נישליק) ז"ל שגרה בילדותה בבתי ראנד:
"החג שזכור לי ביותר הוא ל"ג בעומר, עם מדורה גדולה על הבור עם קהל ביציעים, כלומר במרפסות סביב, וחגיגה עד הבוקר. טיפוס בולט בחגיגה זו היה יענקל וינקלר שהיה חורז חרוזים תוך שניות. הוא היה איש שמח בחלקו, אבל עם הרבה צרות".
חגיגות ל"ג בעומר נעשות עד היום בבתי ראנד כבימים ימימה.