מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
השטיבלאך של בית ישראל
במרכז שכונת בית ישראל עומד השטיבלאך המקומי, המורכב מבית כנסת אחד גדול, ועוד מספר בתי כנסת קטנים. בית הכנסת הגדול נקרא "בית יעקב".
על הקיר הצפוני של בית הכנסת הזה ישנו שלט הקדשה, כמוהו רואים בבתי כנסת רבים, אבל הנוסח הכתוב שונה ומסקרן. וכך נאמר בשלט:
"לזכרון טוב בהיכל ה' לעולם, שזה בית המדרש בנוי מנדבת נדיב אחד ושמו פלאי ונעלם שנדב סך 110 נפוליאון זהב…."
הרבה אגדות נרקמו על אותו פלאי ונעלם:
יש שאמרו שמדובר בענוותן , אחד מצדיקיה הנסתרים של ירושלים, שרצה לתרום בסתר.
יש שאמרו שהנדיב לא רצה שכל עניי ירושלים יפנו אליו ויטרידו אותו בענין נדבה, ולכן הסתיר את שמו.
אבל כרגיל המציאות עולה על הדמיון, והרי ספורו של השלט:
שלמה זלמן פורוש בין שאר תפקידיו הצבוריים , היה הממונה של כולל מינסק בירושלים. כולל שבלשון המעטה נאמר, שלא היה מן הכוללים העשירים.
בשנת תרמ"ז (1887) התקרב חג הפסח וכסף התמיכה מחו"ל טרם הגיע. ר' שלמה זלמן שחשש שאנשי הכולל שלו יגיעו לחג ללא כסף לצרכי החג, החליט ללוות כסף, ופנה לר' פייבל סטאלר.
הוא לווה סך 220 נפוליונים זהב, על מנת להחזיר את ההלואה כאשר יגיעו כספי התמיכה ממינסק.
ר' שלמה זלמן חילק את הכסף לבני עדתו, שעשו את הפסח כהלכתו.
לאחר החג הגיעו כספים ממינסק ור' שלמה זלמן מיהר למלווה ושילם לו את מחצית ההלואה, סך 110 נפוליונים.
חדשיים לאחר מכן הגיע סכום נוסף, ור' שלמה זלמן שוב מיהר אל בית המלוה עם שארית החוב.
כשהגיע לבית המלוה טען הלה להפתעתו של ר' שלמה זלמן, שלא קיבל את התשלום הראשון.
עמדו האחד מול השני כשהאחד טוען "החזרתי", והשני טוען "לא קיבלתי", ומשלא הגיעו לכלל הסכמה, ולהפך, הויכוח הלך והתלהט, החליטו השניים לפנות לבית דינו של ר' שמואל סלנט.
פסיקתו של ר' שמואל היתה שר' שלמה זלמן ישבע ויפטר.
לבית הדין לא היה ספק שר' שלמה זלמן שילם. הם גם לא חשדו בתמימותו של המלוה, שכנראה שכח שקיבל דמי קדימה, אולי בגלל גילו המופלג, אבל במקרה זה, זו ההלכה.
ר' שלמה זלמן נבהל מפסק הדין, שכן שבועה בעיני אותם אנשים לא היתה דבר של מה בכך.
הוא ביקש איפוא מבית הדין ארכה של מספר ימים לשקול את הדבר.
בתום הארכה הודיע ר' שלמה זלמן לבית הדין שהוא מסרב להשבע, ומעדיף לשלם. הוא החליט למכור את ביתו בסך 50 נפוליונים, אותם ישלם מיד, ואת השאר בתשלומים.
כאשר נדמה היה שדין תורה הסתים, הפתיע ר' שמואל סלנט ואמר לר' שלמה זלמן שהוא מצווה עליו להשבע ולהיפטר. ואכן היתה סיבה להוראה זו. באותו זמן רבתה לזות השפתיים על ממוני הכוללים, ור' שמואל חשש שאם ישלם ר' שלמה זלמן את החוב, הדבר יגביר את לזות השפתיים הזו.
ר' שלמה זלמן לקח את הדברים בצורה קשה מאד. יום לפני התאריך בו היה אמור להשבע התענה כל היום. בליל יום השבועה ערך תיקון חצות. עם עלות השחר טבל במקוה, התפלל ותיקין והלך להשבע בחיל ורעדה, כאשר הוא לבוש בקיטל לבן כבימים נוראים. ואכן הוא נשבע ונפטר.
לימים נמצאה האבידה בביתו של המלוה, והלה התיצב בביתו של ר' שלמה זלמן חיור וחפוי ראש וביקש את סליחתו על החשד, הטורח ועגמת הנפש שגרם לו.
אם כן מיהו אותו נדיב פלאי ונעלם? על כך יש שתי גרסאות:
גרסה אחת טוענת שהמלוה שגרם את עגמת הנפש לא רצה להנות מן הכסף שנמצא, ותרם אותו בעילום שם.
גרסה שניה טוענת שר' שלמה זלמן החליט שהוא לא מוכן להנות מכסף שנחסך אצלו על ידי שבועה, ולכן מכר את ביתו ב – 50 נפוליונים, ואת שאר הכסף לווה, וכך יכול היה לתרום 110 נפוליונים לבנית בית הכנסת "בית יעקב" שבשכונת "בית ישראל".