מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"
מול התחנה המרכזית בירושלים עמדה אנדרטה גבוהה ומרשימה, שעקב עבודות פיתוח הרכבת הועתקה מקומה בשנת 2006 לרחבה שליד בית המשפט העליון.
האנדרטה הוקמה בכניסה לירושלים כדי שכל מי שיבוא לעיר יזכור את כל אלה שמסרו את חייהם על הגנתה, ממאורעות תר"פ ועד סוף מלחמת השחרור.
האדריכל היה אשר חירם. ההקמה היתה בשנת 1969.
במקום הוצב עמוד אבן במשקל של 120 טון וגבהו 13 מטר, שנחצב בקסטל והובא בשלמותו.
מסביב לבסיס האנדרטה כתוב:
"נזכור את עמידת הגבורה ומסירות הנפש של ירושלים, תושביה, מגיניה ולוחמיה בימי מלחמה ומצור בשנת תש"ח. יזכור צור ישראל את גיבורי ישראל שנפלו חלל על שחרורה של ירושלים."
בראש המצבה נחקקה המילה "נזכור" ב – נ', דבר שהכעיס צבורים שונים בירושלים.
ביסוד המצבה נטמנה מגילת יסוד לגלעד למגיני ירושלים, ובין השאר נאמר בה:
"והיתה האבן הזו עד לגיבורים אשר השליכו נפשם מנגד ויעמדו בפרץ בקום עלינו ישמעאל ואדום לקחת את ירושלים מידי ישראל.
והיתה האבן הזו עד לחללי הגנת ירושלים בשנת תר"פ ובשנת תרפ"א, לנופלים מבין המגינים אשר היו חומה חיה סביב לה שלש שנים בשנות תרצ"ו עד תרצ"ט.
לנופלים מבין לוחמיה במלחמת השחרור והגאולה בשנות תש"ח ו – תש"ט.
עדה האבן הזו כי לא נותקה ולא תנותק ירושלים מגוף מדינת ישראל ומלב עם ישראל.
עליה הורגו יחדיו בניה – מגיניה, ובני הישוב, ובני הגולה אשר נחלצו ובאו לעזרתה, ויבקיעו דרך אליה בשים האויב מצור עליה. בדמם הגענו ליום הזה אשר בו אנו מניחים את אבן הפינה לגלעד.
כי ירושלים לישראל היא, לעיני כל ישראל ולעיני הגויים. והיה כל הבא בשערי ירושלים וראה את המצבה הזאת, וזכר את הגבורים והקדושים אשר הביאום עד הלום."
המגילה ממשיכה עוד הלאה ובסוף באות החתימות של : מועצת העיריה, מנהל המחוז, צה"ל וההגנה, הרבנות הראשית והסוכנות היהודית.
את הקמת האנדרטה ליוו מחלוקות והפגנות , בעיקר של גורמים דתיים קיצוניים. עיקר כעסם הופנה למילה הבולטת בראש המצבה "נזכור" ולא "יזכור". הם פרסמו כרוזים ובהם הם מחו נגד ה"עליה בחומה", כלומר דחיקת הקץ. הם טענו ששפיכות דם היהודים היתה בגלל הציונים, שבחוצפתם שינו את המילה המסורתית לזכרון אצל היהודים וכתבו "נזכור" ב – "נ" ולא "יזכור" ב – "י".
והרי מספר שורות מתוך כרוז :
"הציונים הכופרים משתלטי המדינה, במקום להיטמן בעפר מפני הבושה שבעבירתם על דברי חכמינו ז"ל והרמת יד בשבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, גרמו לשפיכת דמם של רבבות יהודים, עוד מתרהבים בזה שהעמידו בגבול בניני האומה שלהם מצבת זיכרון לאלפי חללי ירושלים עיר הקודש שנפלו בגרמא דידהו (בגללם). גם על ידי מצבה זו שהעמידוה בשערי ירושלים מוצאים הם להכריז על כפירתם ומרידתם ב – ה'. במקום לחרות על המצבה את מובן הבעיתה במילה "יזכור", שזו המילה הידועה בכל ישראל להזכרת נשמות, חרתו על המצבה את המילה "נזכור", כי חס להם להזכיר בשם ה'.
שומו שמיים!!!!
הרי כי העמידו צלם הכפירה בשערי ירושלים כאילו כל תושבי ירושלים ידם עם חרוף וגידוף זה חס ושלום, וכמיצגים אותנו מכריזים הם את כפירתם ב – ה' אלוקי ישראל."
הכרוז ממשיך בבקשה לחתום על האמנה נגד האנדרטה, ועל החתום באו: "נטורי קרתא".
בשנת 1979 פנה הרב ה – חב"די ישראל צבי הלוי הבר אל ראש הממשלה מנחם בגין בענין האנדרטה. המכתב הועבר ללשכת ראש העיר טדי קולק, וראש לשכתו תום שגב ענה:
"כאשר הוקמה המצבה, לפני שנים רבות, התחולל ויכוח אם לכתוב עליה יזכור או נזכור. היו אז שהחזיקו בדעתך – והיו מי שגרסו נזכור. הויכוח הוכרע כפי שהוכרע, ובודאי שאין הנוסח הזה בא לפגוע במישהו".
האנדרטה עמדה על מקומה עם המילה "נזכור" עד שהוחלט להעביר אותה כמו שהיא לאתר ליד בית המשפט העליון, בגלל סיבות טכניות (רכבת) ולא בגלל סיבות עקרוניות.
בשנת 2011 החל לעלות בתיאטרון החאן בירושלים מחזה בשם "הנון של ראש העיר ירושלים" מאת יוסף בר יוסף. והרי כמה מילים על המחזה כמו שמופיעות בפרוספקט ההצגה:
"המחזה מתרחש בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. אב שכול, אדם דתי, נאבק בראש העיר החילוני של ירושלים על הכתובת שתיחקק על מצבת הזכרון לחללי מלחמת השחרור. זהו מאבק על עקרונות ואמונות בין שני גיבורים, שנוגע בשרשי ההוויה הישראלית מראשיתה, והוא אקטואלי ואף מתחזק בימינו אלה"