.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
לפני שנקרא על בית הכנסת איסטנבוליס כדאי לקרוא מאמר "בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה".נחנך בשנות ה – 60 של המאה ה – 18 והוא בית הכנסת האחרון מבין בתי הכנסת הספרדים בעיר העתיקה. מייסדיו עלו מאיסטנבול ומכאן שמו. בית הכנסת בנוי בסגנון ביזנטי כמו מבנים כאלה באיסטנבול. בית הכנסת מקורה בכפה יפה ובצידה שבר אבן – חלק מכתובת. בחלק שנשאר כתוב: תקצ"ו לפ"ק שהיא שנת 1835 – שנת השיפוצים הגדולים בבתי הכנסת הספרדיים ובנית תקרות מאבן. הפתח המקורי נפתח לרחוב בית אל ובו כתובת: "זה השער לה' אלהים יושע ציון ויבנה ערי יהודה, עמו וצאן מרעיתו, בואו שעריו בתודה לפ"ק 5595 (1835). בית הכנסת בנוי בדוגמת בתי כנסת מאיטליה, לפיה הארון והבימה נמצאים בשני הצדדים המנוגדים בבית כנסת – האחד מול השני, והקהל יושב משני צידי הרווח שביניהם. גם בית כנסת זה שימש עדות אחרות בזמן התארגנותם כמו את העדה האשכנזית והמערבית. ארון הקודש והבימה של היום אינם מקוריים והובאו מאיטליה: הארון מאנקונה והבימה מפזרו.
ישנם כמה ספורים על אודות בית הכנסת ומתפלליו אותם מביא פנחס גרייבסקי בחוברות של "זכרון לחובבים ראשונים". ספור ראשון מוקדש לזכרו של הרב יוסף רפאל עוזיאל נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בירושלים ואביו של הראשון לציון הרב עוזיאל : היה מנהג קבוע בקהילות המזרח שבשבתות ומועדים, בערבית ושחרית, היו עומדים בכניסה לבתי כנסת אנשים ובידיהם לימונים ובשמים, ומי שיוצא מבית הכנסת לוקח בראשונה את הלימונים ומברך עליהם "הנותן ריח טוב בפירות" ושוב מברך על "הבשמים". זיכוי הרבים בברכות אלו נחשב למצוה. בבית כנסת איסטנבוליס, בו היה רב וגבאי הרב עוזיאל, היה אדם בשם ר' ניסים פאפולה, שהיתה לו חזקה על מצוה זו. בערב שבת אחד הופיע ישיש סמירנאי (מסמירנה) וגם הוא הושיט לאנשים לימונים ובשמים, ולמרות שהרב עוזיאל אמר לו שבבית כנסת זה יש כבר למישהו חזקה על מצוה זו ושיחפש בית כנסת אחר, לא עזרו הדברים. בשבת אחת נזף בו הרב עוזיאל, ואז בבואו הביתה לא יכול היה לקדש מכיון שכל הזמן חשב על עלבונו של הסמירנאי. בסופו של דבר הלך הרב לביתו של הישיש לפייסו ורק אז חזר לביתו ויכול היה לקדש על כוס היין.
כן מספר פנחס גרייבסקי על הגניזה שבבית הכנסת איסטנבוליס:
בקצה בית הכנסת איסטנבוליס היתה מערת גניזה ששימשה בתי כנסת מכל העיר. כאשר התמלאה המערה, הניחו את כל תכולתה הקדושה בסלי קש גדולים, ובתהלוכה מלווה בתופים ומחולות הובאו חפצי הקודש שבלו לבית הקברות "סמבוסקי", לקבורה. יום זה נחוג אחת לשבע שנים, וממש התייחסו אליו כיום מועד. התהלוכה התחילה בבית הכנסת איסטנבוליס, ואליה הגיעו תושבי העיר וגם אורחים מרחוק. הספרים שבלו היו עטופים בכיסויים יקרים, ותחת חופת משי הובלו ליעדם. על הסדר היו אמונים שוטרי העיר יחד עם שומרי הראש (קוואסים) של ה"חכם באשי". בין ההמון הרב לצידי החופה היו הולכים שני אנשים נושאי נרות שעוה גדולים כקומת איש ועליהם כתוב "כי נר מצוה ותורה אור". גם תלמידי התלמוד תורה הלכו, כשהם נושאים נרות שעוה ושרים מזמורים אותם לימדום עבור טכס זה. גרייבסקי מביא את לונץ שמספר שכאשר נתרבה הישוב בירושלים, ואז גם כמות הגניזה גדלה, הוציאו אותה לקבורה אחת לשלש שנים, אבל היו גם פעמים שהוציאו את הגניזה גם שלא במועדה, בשנים שחונות, כסגולה בפני עצירת גשמים, או כל צרה אחרת שנחתה על הקהל.
למאמרים על בתי הכנסת הספרדים