.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
שכונת שערי חסד
חברת גמילות חסדים "שערי חסד" נוסדה בשנת תר"ל (1870) כאשר בראשה עמד ר' שלמה זלמן פרוש. מטרות החברה כפי שנוסחו על ידה היו:
1. לתת הלוואות ללא ריבית : לסוחרים, חנונים, מהגרים, אמנים ופועלים מכל העדות והמפלגות השונות למען יוכלו להתפרנס מיגיע כפם.
2. לתת הלוואות לתלמידי חכמים, מלמדים, בני ישיבות, אלמנות ויתומים כדי להקל על מצבם הקשה.
3. לתת הלוואות לדמי דירה אשר על פי מנהג המדינה על השוכר לשלם שכר דירה במוקדם בעד כל השנה.
4. לתת הלוואות לבניית בתים (700 דולר לכל בית לשלם משך 14 שנה בלי שום ריבית).
5. להמציא עבודה ופרנסה לאחינו האמנים והפועלים העוסקים במלאכת הבנין.
בתחילת המאה ה – 20 התחילו לדבר בחברה על יזמה להקמת שכונה, ובשנת תרס"ח (1908) התחיל הרעיון לקרום עור וגידים. היזם הראשי היה ר' נפתלי צבי פרוש – בנו של ר' שלמה זלמן פרוש.
מטרת השכונה כפי שכתבו המיסדים (מתוך ההקדמה לספר התקנות של השכונה):
" להביא אל המנוחה ואל הנחלה את עניי ירושלים לבל יצטרכו לנוע ולנוד מידי שנה, מבית לבית וממקום למקום. ולבל יהיו מוכרחים לפשוט את עורם מעל עצמותיהם היבשות, כדי לשלם שכר דירה מוקדם לכל השנה כמנהג המדינה, ולצאת בידיים ריקניות מהבתים ששילמו שכירות שנים לעשרות, בכסף מזומן, אשר בהצטרפם כל השנים עולים לסכום גדול מאד. ואנחנו כראותנו כל אלה, החלטנו להקל מעל העניים את העול הרב הזה, והוספנו עוד סניף לפעולות חברתנו, לבנות מושבה חדשה בשם "שערי חסד"….ולתכלית זו בחרה חברתנו 200 חברים, אנשים תמימים וישרים ההולכים בתורת ה' הכתובה והמסורה, נאמנים לדתם, עמם ומלכם ואשר אין להם בית ונחלה עד עתה ומשתוקקים שתשיג ידם לקנין בית, כדי למצוא המטרה של נחלה ומנוחה, לאמר שיהיה להם בית דירת קבע ולא במטרה לעשות מסחר וקנין…"
השכונה יועדה בתחילה לאשכנזים פרושים אבל משך הזמן הגיעו אליה גם חסידים וגם ספרדים.
אחד הספורים המפורסמים הוא סיפורו של ר' שלום כסאר התימני שהתאווה לגור בשכונה, אבל הועד לא קיבל אותו בשל מוצאו העדתי. בצר לו פנה לרב חיים ברלין שהתרשם ממנו עמוקות ונתן לו מכתב בזו הלשון: "הרב שלום הוא יהודי בעל מידות טובות וירא שמיים והריהו כאשכנזי לכל דבר". המכתב עזר ומחסום האשכנזיות נפרץ.
השטח בן 43 דונם נקנה מאת ערביי ליפתא. הרישיון הושג בעזרת אלברט ענתבי – עסקן ירושלמי חשוב ומנהל בית הספר כי"ח בעיר. השטח נרשם בטאבו על שם ארבעה חברים נתיני חוץ ובחסות ממשלותיהם ( עשו את זה גם בשכונות אחרות כמו "מאה שערים" ו"אבן ישראל" כדי להבטיח את הקניה ולמנוע השתלטות של גורם אחד). הארבעה היו: הרב זוננפלד – נשיא הגמ"ח והרב שמואל זנוויל שפיצר (נתיני אוסטריה), ר' יואל משה סלומון ור' נחום ברגמן (נתיני גרמניה). הארבעה היו חייבים לחתום על כך כי הרישום נעשה על שמם בגלל סידורים בירוקרטיים, והם למעשה לא הבעלים של השטח, כי אם חברת "שערי חסד".
השטח התחלק ל – 200 מגרשים, כאשר בכל מגרש דירה אחת בעלת קומה אחת ולידה שטח אדמה עבור נוי וגינת ירק. במרכז השכונה היה מקום עבור בניני הציבור: בית כנסת, מקוה, בית מדרש, תלמוד תורה לילדים ותנור שיועד לאפית לחם ושמירת הטשולנט (חמין) בשבת.
לטכס הנחת אבן הפינה שנעשה בנוכחות קהל רב ובשמחה גדולה ב – ל"ג בעומר שנת תרס"ט, הוזמן כמובן ר' שמואל סלנט שהיה כבר זקן וחולה, אבל הוא לא ויתר ולכן הובא בעזרת כיסא מיוחד שעליו נשאו אותו. לפני הכסא הלכו אנשים שדאגו שלא תהיה איזו אבן או מכשול אחר בדרכם של הנושאים. הרב שמואל סלנט התכבד בהנחת אבן הפינה, ואת הנאום המרכזי נשא הרב חיים ברלין.
בשנה הראשונה נבנו 30 בתים שניתנו לאנשים בהגרלה בתנאי שלא היתה להם דירה במקום אחר הם קיבלו הלואה של 70 נפוליאון זהב. על המשתכן היה לשלם רק את הוצאות רכישת הקרקע, והחברה השלימה מכספה את שאר ההוצאות. המשתכנים החזירו לחברה את ההוצאות הללו בהלוואה ל – 14 שנה, על ידי תשלום שכר דירה. רק לאחר תקופה זו עברה הדירה לבעלותם.
אחרי ארבע שנים נוספות היו בשכונה כבר 66 בתים.
את השכונה היתה אמורה להקיף חומה ובה שערים שלמעשה לא נבנתה, אבל שער אחד בכל זאת קיים ואולי באופן סימלי.
בשנת תרס"ט נכתב ספר התקנות הראשון ובו הוסדר אופי השכונה, התנהגות האנשים, יחסי שכנות, שימוש ברכוש הציבורי כמו בורות ועוד, סדרי תשלומים ועוד…
והרי כמה דוגמאות מתוך ספר התקנות:
"אין רשות לכל חבר להוציא גזוזטראות בולטות אל הרחוב יותר ממטר אחד ברוחב, ולא נמוך מארבעה מטר בגובה מקרקע הרחוב, ואפילו מדרגה אחת. ואם יעבור על זה, יסתר על הוצאותיו (יהרס על חשבונו)
אין רשות לחברים לשפוך השופכים והזבלים ברחוב, כי אם במקומות המיוחדים לזה.
החברים מחויבים להיזהר שלא יגרמו היזק וגרם היזק לחבריהם ושכניהם הקרובים והרחוקים, אף השמעת קול או עשן או נדנוד קרקע, וכן אין רשות להם לעשות רפת בקר או צאן אף בביתו ובחצירו, ואף אם השכנים הקרובים ימחלו לו, הרשות בידי השכנים הרחוקים למחות בידו…"
לשכונה מונה רב בשנת 1911 – ר' יעקב משה חרל"פ.
את השכונה לאחר שנות התבססות תאר יצחק שפיר בספרו "ירושלים מחוץ לחומה":
"אדם מתגלגל מרחביה לתוך שערי חסד השוכנת בבקעה, הריהו טועם טעם של עיירה ליטאית. תושבי השכונה הם אנשי המעמד הבינוני, שמזונותיהם קצובים להם בצמצום מראש השנה ועד ראש השנה, ממאסי "מותרות" ושומרי תורה ומצוות. קיימים בה שני בתי כנסת יפים (ע"ש 'הגר"א' ו'החסידי') המלאים מתפללים. מסתופפים בצל בתי "המקדש מעט" האלה למדנים מצוינים, וקול התורה בוקע מהם ברוב שעות היום… בין רחובות השכונה בולטים השמות: 'התנאים', 'האמוראים', 'הגר"א', 'שילה' ועוד"
השכונה נמצאת במרכז ירושלים ליד שכונת רחביה ולכן בשנים האחרונות הדירות בה הפכו למאד מבוקשות ובהתאם לכך עלה גם מחירן. לפיכך אל השכונה מגיעים כיום יהודים חרדים אמידים שבונים דירות יוקרה ומשנים את צביונה הפשוט של השכונה. אבל למרות השינויים האלה, הצביון הדתי חרדי לא השתנה והרי היא כאי בסביבתה. בניגוד לשכונות באזור מאה שערים, בשערי חסד מקבלים גם מבקרים חילוניים בסבר פנים יפות, ובחנוכה השכונה מלאה בקבוצות מטיילים הבאות להנות מזיו חנוכיותיהם של תושבי השכונה.
כדי להבין את האופי של השכונה כדאי להעזר בספור הבא: אחד מרבני השכונה נראה בהפגנת השבת בכיכר השבת כשהוא עומד בצד ולא משמיע קולות מחאה כמו שאר האנשים במקום. כאשר נשאל למעשהו שם ומדוע אינו מוחה בקול, ענה: לא להפגין נגד חילול שבת אי אפשר, אבל לצעוק על יהודי, זה אסור!!!
סיור בשכונה
שער אהרן יוחנן בלומבערג
כדאי להכנס לשכונה דרך השער שנקרא "שער אהרן יוחנן בלומבערג". כדי להגיע אליו נרד מרחוב אוסישקין אל רחוב הגר"א ואחרי מספר מטרים נראה את השער משמאלנו.
מכאן נלך לבית כנסת הגר"א
נכנס בשער ונתקדם בסמטה. שימו לב משמאל נראה את קצהו של בור המים שהיה כאן בשמוש בעבר. מצד ימין נראה את בית הכנסת הספרדי שנבנה מאוחר, שכן השכונה יועדה בתחילתה לאשכנזים פרושים (מתנגדים).
נמשיך הלאה וככל שנתקדם נוכל לראות את האופי התכנוני של השכונה: חזיתות הבתים פנו האחד אל השני משני צידי הרחוב, וגם אחורי הבתים פנו האחד אל השני. זה יוצר רחוב רחב ורחוב צר הבאים האחד אחרי השני לסרוגין, וכך לאורך כל השכונה. אל הרחוב הרחב פונים חזיתות הבתים ואל הרחוב הצר פונים אחורי הבתים. הרחובות הרחבים משמשים כיום את התחבורה ואילו הרחובות הצרים משמשים מעבר להולכי רגל והם מגוננים ויפים.
אחרי שנחצה את הרחוב הרחב הראשון – רחוב שערי חסד, נמשיך הלאה עד שנראה את בור המים הראשי של השכונה מימין בעבר על בור המים נערכו טכסי חופה וקידושין של תושבי השכונה. מול הבור מעבר לכביש נמצא הרחוב הצר הראשון, אליו עולים במספר מדרגות.
בית הכנסת הגר"א
הבנין שאחרי בור המים הוא בית הכנסת הפרושי הגדול של השכונה שנקרא "בית כנסת הגר"א". בית הכנסת למעשה הוא "שטיבלאך" כלומר "חדרים". במבנה הרבה חדרים ובהם מתפללים אנשים לאורך כל היום בכעין סרט נע. "שטיבלעך" כאלה נמצאים בשכונות בעלי אופי חרדי – דתי, ועונים על צורך של צבור רב להתפלל לאורך כל היום בזמנים שונים הנוחים להם.
כאשר נעמוד על בור המים כדאי להציץ אל החדר הנמצא מדרום לבור. זהו אחד מחדרי ה"שטיבלאך", אבל יש בו סיפור מענין אופייני: הגבאי של בית הכנסת הזה היה ר' שמואל לרנר פפרמן. כאשר בנו את בית חולים הדסה בעין כרם, רצו לרצף את רחבת חדר המיון באבני ריצוף עתיקות. חיפשו בכל העיר אבנים כאלה והגיעו גם אל בית כנסת הגר"א וביקשו מהגבאים השונים של החדרים את אבני הריצוף שתמורתם יתנו מרצפות מודרניות. כל הגבאים הסכימו חוץ מר' שמואל שטען שאבנים שספגו כל כך הרבה דמעות של מתפללים אסור להחליפם. ואכן בכל המבנה מרצפות מודרניות לבד מהחדר של ר' שמואל לרנר פפרמן. הציצו וראו.
שעון השמש
בחזית בית הכנסת הפונה אל הרחוב ממנו באנו(רחוב בר זכאי) נראה קיר בטון ששימש כקיר ביטחון בזמן מלחמת השחרור ונשאר עד היום. אחריו נראה על הקיר שעון שמש קטן.
שעון זה מיוחד שכן המוט על גבי השעון אינו קובע את השעה אלא נקב הנמצא בקצהו. נקב זה מסמן נקודת אור על גבי צילו של המוט. בשעון יש 2 מערכות של שנתות : אחת לשעון האירופאי והשניה לשעון ארץ ישראל, שלפיו היום מתחיל בשקיעה ולא בחצות כמו בשעון האירופאי, ונקודת האור מראה את השעה לפי שתי השיטות בו זמנית.
על השעון כתוב: "שעון שמשי, המציאו משה שפירא". (משה שפירא בנה גם את שעון השמש במחנה יהודה)
התנור
נלך אל מאחורי הבנין ונראה ארובה גדולה ששימשה בעבר את התנור שהיה פה, והיום אינה פעילה. התנור היה מוסד חשוב בירושלים של פעם ולא רק בירושלים, מכיון ששם אפו את הלחם ושם הטמינו את החמין בשבת. מפעיל התנור בשערי חסד נקרא בפי תושבי השכונה ר' חיים בייקר (האופה) שם משפחתו הנכון היה לוי ומוצאו היה מתימן. הוא לא גר בשכונה אלא רק עבד בה. מספרים שהוא דיבר אידיש על בוריה ובלי מבטא זר, ועוד מספרים שאת שכרו גבה מעקרות הבית לפי רמת הבישול שלהן. מאשה המבשלת טוב ביקש לשכרו חלק מהתבשיל, ומאשה המבשלת גרוע דרש כסף.
בית הכנסת החסידי
בית הכנסת נקרא "בית המדרש הגדול קהל חסידים" שנבנה אחרי בית כנסת הגר"א כאשר האוכלוסיה החסידית בשכונה גדלה. בסוף שנת 2014 נחנך בית כנסת חסידי גדול ומפואר בשכונה.
בית כנסת בית זבול
נחזור קצת אחורה ברחוב בר זכאי ונפנה שמאלה לרחוב השל"ה. נרד בו, וממנו נפנה שמאלה לרחוב כהנוב. ברחוב זה אפשר בינתיים לראות כמה בתים ישנים ולעומתם את הבתים המפוארים שנבנו בשנים האחרונות . נלך ברחוב כהנוב עד שנחצה את רחוב קרן קיימת ונראה את בית הכנסת בית זבול בצומת הרחובות קרן קיימת והקליר.
זה היה ביתו של הרב יעקב משה חרל"פ – רב השכונה. הרב חרל"פ גדל ליד מאה שערים אבל דבק ברב קוק שהשפיע עליו רבות. כאשר הוקמה השכונה התבקש לכהן כרבה ועבר אליה לבית זה. לימים כיהן כראש ישיבת מרכז הרב ואף היה מועמד למשרת הרב הראשי האשכנזי, אבל הרב הרצוג זכה בתפקיד. לימים כיהן כרבה של שכונת רחביה וכיום הוא מונצח ברחוב בשכונת קרית שמואל הצמודה לרחביה. בית הכנסת בית זבול מנציח בשמו את אביו של הרב – ר' זבולון.