.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
בספרו "תמול שלשום" לוקח "עגנון" את אחד מגבורי הספר – הכלב "בלק" , ומביא אותו אל חצר בית הספר אוילינה דה רוטשילד, ולהלן תיאורו:
" ראה כמה תינוקות: מהן אשכנזיות, מהן בוכריות, מהן גורזיות, מהן חלביות, מהן מדיות, מהן ספרדיות, מהן פרסיות, מהן תימניות, מהן משאר כל העדות שבירושלים, וכולן לבושות שמלות כחולות, וכולן מעוותות פניהן ומעקמות את פיהן, וקולות שונים ומשונים יוצאים מהן. הכיר שהן משיחות בלשון של אומות, של איזו אומה לא הכיר, אף על פי שהיה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים; שעדין לא היתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ. אלא מאחר שבית ספר היה, ומיסודם של אחינו בני ישראל מאנגליה היה, הבין דבר מתוך דבר שאותה לשון אנגלית היא. חייך לו בין שיניו ודיבר אל עצמו, בנות ישראל דעתניות הן, וכשם שלמדו אחיהן לשונם של כל ישראל חברים (צרפתית), ולשונה של חברת עזרה (גרמנית), כך ילמדו הן לשון זאת."
כאמור שכן בית הספר בבנין "מחניים". היה זה עד שנת 1911. באותה שנה ביקשה מיס לנדו להרחיב את מבנה בית מחניים, וכשלא עלה הדבר בידה, עבר בית הספר לארמון החבשי, הלא הוא בנין רשות השידור שבצומת הרחובות מליסנדה וסנט פול של אז, או בלשון ימינו: הלני המלכה פינת שבטי ישראל. בבנין זה שכן בית הספר במשך כ – 20 שנה, עד 1930. בשנה זו חזר המוסד לבית מחניים שעבר שיפוצים רציניים והיה מוכן לתפקידו.
שני הקטעים הבאים מתוך חוברת "רננים" מספרים על תקופה זו.
וכותבת התלמידה שרה קליימן (הויסמן):
"לעיתים קרובות התקלסו בנו בנות בתי ספר אחרים, וקראונו בשם "אסירות" או ה"בננות בתלבושת אסירים של מיס לנדו". ברור הוא כי גם התלבושת וגם השעות הארוכות היו לטובתנו, ובודאי ובודאי לישועת הורינו. בימים ההם היה מוסדינו היחיד בארץ שחייב תלבושת אחת לכל."
וכך היא מתארת את ההפסקה:
"עוד מהדהד באזני קול שחוקן של הבנות, בהתרוצצן במגרש מכוסה האספלט של בית הספר, כש"המפקחות" וה"מפקדות" למיניהן – הלא הן תלמידות הכיתות הגבוהות, תרות ומחפשות אחר כאלה אשר במשובת נעורים העזו להפר את אחד מחוקי בית הספר החמורים."
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ושנה מאוחר יותר הוגלתה מיס לנדו לאלכסנדריה, בשל היותה אזרחית בריטית, כלומר אזרחית מדינה אויבת לתורכיה ששלטה בארץ ישראל.
היא חזרה בתום המלחמה – בשנת 1918. בשנות המלחמה התמודד המוסד ללא המנהלת שלו עם בעיות תקציביות חמורות, וכאשר הגיעו מים עד נפש, נסגר. הוא נפתח שוב עם חזרתה.
מיס לנדו ניהלה את המוסד עד יום מותה בעשרים ושלש לינואר 1945.
בשנות ה – 20 וה – 30 עבר בית הספר יחד עם כל הישוב את "תקופת המאורעות", ולאחריה מלחמת העולם השניה, כאשר חוסנו של בית הספר עומד לו בפני הזעזועים הקשים.
את מיס לנדו החליפה סגניתה הגב' מוס לוי, מתארת אותה שרה קליימן (הויסמן):
"ואזכור גם את הגב' לוי. עבורי שמה של גב' לוי הוא שם נרדף לשמה של מיס לנדו. לא זו בלבד שהגב' לוי היתה ידידתה הקרובה של הגב' לנדו במשך כל ימי חייה של זו, אלא שבכל פעם כאשר הגב' לנדו חלתה או נסעה לחו"ל, מיד הופיעה גב' לוי הזקופה והתמירה, כשרסן השלטון של ממלכת אוילינה דה רוטשילד נתון היטב בין ידיה הבטוחות.
כלום אפשר למנות את השעות הרבות בהן הייתי עומדת על יד הראי עם ספר על הראש, כשאני מנסה, שוב ושוב, לחקות את יציבתה המלכותית של הגב' לוי."
בתקופה שלפני מלחמת השחרור עמד בית הספר בפני בעיה בטיחותית, שכן הוא שכן על קו התפר הירושלמי, והיה צפוי לפגיעות טרוריסטיות. בבנין בית החולים האיטלקי הנמצא בסמוך, שכן מטה ה – R.A.F (royal air force) חיל האויר הבריטי, וכל האיזור היה מגודר. התלמידות עברו דרך המשמרות הבריטיים בעזרת תלבושתן האחידה, ואילו למורים הונפקו תעודות מעבר מיוחדות.
ברור שבית הספר חייב היה לעבור למקום יותר בטוח, שכן היתה סכנה ממשית במקום.
בדצמבר 1946 נעזבו שתי מכוניות תופת ליד בית הספר, והמשטרה נאלצה לפוצץ אותן, הנזק לבנינים (בלבד) היה רב.
הצורך המידי לעזוב היה אחרי כ"ט בנובמבר 1947, יום בו אישר האו"ם את תכנית החלוקה, ופרוץ מלחמת השחרור. ברחוב אוסישקין היה בנין קולג' אנגלי לבנות ערביות, אליו עבר המוסד, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה. על הקיר הדרומי של הקולג' כתוב:
"האבן הזו הונחה על ידי הנציב העליון של פלסטינה, הלורד פלומר ב – 24 ליוני 1926."
וכן כתוב: " the fear of the lord is the beginning of wisdom" (ראשית חכמה יראת ה') (תהילים קי"א י')
.