.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
הרבנים התגייסו למלחמה נגד המסיון האנגלי והוציאו מספר תקנות נגד המשתמשים בשירותיו. על באי בית החולים הוטל חרם, לא צרפו אותם למנין, לא מלו את בניהם וגולת הכותרת היתה שמי שנפטר בביה"ח הזה לא הובא לקבורה בקבר ישראל.
מספר דוד ילין על אשה ספרדיה שמוצאה מחיפה, שהתאשפזה בבית החולים האנגלי. רופא המיסיון שלח לרב הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר מכתב, ובו הוא הודיע לו כי אשה יהודיה שוכבת בבית החולים הנתון לפיקוחו, והיא במצב קריטי וקרובה למות. כוונת המכתב היתה, לנסות להעביר את האשה לבית חולים יהודי טרם מותה, כדי שלא יחול עליה החרם הנזכר לעיל, ותוכל להקבר בקבר ישראל.
תשובתו של הראשון לציון היתה: שמכיון שאשה זו נכנסה לבית החולים של המסיון, למעשה היא הוציאה עצמה מקרב ישראל ואין לה תקנה. למחרת חילופי מכתבים אלה נפטרה האשה, ביום שמחת תורה. מנהל בית החולים שלח מכתב לראשון לציון, שיורה לקברנים לקחתה. תשובת הרב תאמה את תשובתו הראשונה, ולא עזרו כל טענות ומענות. בלית ברירה פנה המסיון למושל העיר – לפחה התורכי, וסיפר לו על השתלשלות הענינים. תשובתו של הפחה היתה: שהוא לא מתערב בעניני דת, ואי אפשר להכריח עדה לקבור אדם שהיא אינה מכירה בו כבנה. הפחה גם התרה בשני הצדדים שהוא לא יסבול התפרעויות סביב נושא זה.
במוצאי החג התאספו יהודים סביב בית החולים, וגם על הר הזיתים הוצב חבר בית הדין הספרדי ואיתו מספר אנשים, להשגיח שלא תובא לשם הגופה ותיטמן בחשאי. המסיון בראותו שהיהודים נחושים בדעתם, הביא קברנים ערבים, ואשה זו נקברה בחלקת המסיון ולא בחלקה היהודית.
דוד ילין מספר שביתו של הפחה היה מול בית החולים האנגלי, והפחה עצמו לא הלך לישון באותו לילה, וישב בחלונו וצפה במתרחש עד שהסתיים הענין.
אבל למרות שביעות הרצון העצמית היהודית על שלא נכנעו, ועל שדאגו שכל מתאשפז פוטנציאלי יחשוב פעמיים לפני שיכנס לבית החולים של המסיון, בכל זאת במקרה זה כאב הלב. נודע לאחר שהענינים הסתיימו, כי לפני שאשה זו נכנסה לבית החולים של המסיון , דפקה על דלתות בתי החולים היהודיים, אך לא נענתה מחוסר מקום.
ספור נוסף בנושא זה הוא סיפורה של סלמה לגרלף, הסופרת השבדית הנודעת שכתבה ספר בשם "ירושלים", ואף קיבלה עבורו פרס נובל. סלמה לגרלף שהתה בירושלים בשנים 1899 – 1900 וכתבה רומן המתאר את חיי הקהילה השבדית בעיר, קהילה שהצטרפה למושבה האמריקאית. וכך היא כותבת:
"ברובע היהודי נמצא בית חולים קטן, שיצא לו שם רע בכל העיר, משום שלא היה בו מעולם חולה…..בית חולים הזה הוקם על ידי חברה מסיונרית אנגלית שחפצה לקבל שם יהודים, כדי שתהיה להם הזדמנות להעבירם על דתם. אבל היהודים פחדו שמא יכריחום שם לאכול מאכלים אסורים, ולא הסכימו שיביאו אותם לשם. והנה לפני כמה ימים, נמצא להם בכל זאת חולה לבית החולים הזה. זו היתה יהודיה זקנה עניה, שנפלה ברחוב בדיוק לפני הבית הזה ושברה את רגלה. היא נישאה לבית החולים, ושם טיפלו בה. אחרי יומיים מתה.
אבל קודם שמתה ביקשה מן האחיות הרחמניות האנגליות ומן הרופא שיבטיחו לה בהן צדק כי ידאגו לכך, שהיא תיקבר בבית הקברות היהודי בעמק יהושפט. היא אמרה להם, כי בימי זקנתה המופלגת באה לירושלים אך ורק כדי לזכות לכך. ואם אינם יכולים להבטיח לה זאת, מוטב היה לה אילו היו משאירים אותה ברחוב לשכב ולמות שם.
לאחר שמתה שלחו האנגלים לראש העדה היהודית, וביקשו לשלוח אנשים שיקחו את המתה ויקברוה. אבל היהודים ענו, כי האשה הזקנה שמתה בבית חולים נוצרי, אסור לה להקבר בבית קברות של יהודים.
המסיונרים שלא חפצו כי יאבד לה לאשה זו הדבר ששמחה עליו כל ימי חייה המסכנים לא שמו לב לאיסורם של היהודים, אלא כרו קבר בבית הקברות בעמק יהושפט, וקברו בו את המתה. היהודים… בלילה שלאחר מכן, באו, פתחו את הקבר, והשליכו את הארון החוצה. האנגלים שבו וקברוה באותו מקום,….אך בלילה הבא הושלכה שוב החוצה…."