.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאן, ברחוב אררט, שבשולי הרובע היהודי היה בית החולים של המסיון הבריטי
.
אחד המאבקים הקשים של יהודי ירושלים במאה ה – 19 היה נגד המסיון האנגלי ובית החולים שלו.
כותב לונץ בבטאון "ירושלים" כרך י"יג:
"חברת ההסתה בלונדון, בהוודע לה כי הישוב בירושלים הולך ומתגדל, ובחושבה כי מפני העניות וחוסר מוסדים פילנטרופיים ילכדו נפשות רבות בחרמה, יסדה פה בשנת תקפ"ג (1823) סניף לחברתה, ותחל את עבודתה הממושכה בעיר הקודש כאשר נבאר להלן. בין ראשי פעולותיה שלחו הנה רופא מומחה שיבקר את החולים חינם, וגם סמי מרפא נתנו להם, ובמשך שנים הרחיבה חוג פעולותיה הפילנטרופיות שתוכם עצור רעל ולענה, ותהינה ימים רבים לאבן נגף ולצור מכשול לעדת היהודים בירושלים."
חברת ההסתה כפי שקורא לה לונץ היא "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". ואכן לאחר התבססותה בירושלים, ובחפשה דרכים להגיע אל לב יהודי העיר, פתחה מרפאה בשנת 1838 שהפכה לבית חולים בשנת 1844, שכן מוסד זה במתכונתו המודרנית לא היה קיים בירושלים. הרעיון היה לחדור לאט לאט לליבותם של היהודים בזמן היזקקותם לחסדי המוסד הזה.
וכותב דר' נוימן, רופאו הראשון של בית החולים רוטשילד – ראשון בתי החולים היהודיים במאה ה – 19 בירושלים:
"בית החולים של המסיונרים, בו מתקבלים רק יהודים. הנוצרים נידחים ואפילו למומרים אין בו מקום….מוסד זה אינו יכול להחשב כמוסד הומניטרי אלא מפעל להגדלת רווחיהם ונוחיותם של אלה."
בשנת 1854 הודפסה חוברת על ידי ישראל ב"ק – המדפיס הידוע. שם החוברת "דברי הימים", ובה הוא כותב על המיסיון בארסיות רבה. הוא מכנה את המיסיון בתארים כמו:
"שאת וספחת, נגע צרעת ממארת, שבאו לירות זיקי וחיצי בליסטראות, לחבל, ולהשחית ולצוד ציד במיכמורותיהם. צוף נחיל דבש בשיפתותיהם, אבל מזימות פיגול מחשבותיהם."
הוא מספר שכאשר מגיע החולה ביומו הראשון לבית החולים, הם מניחים על שולחנו את הברית החדשה, ונוסף על כך מתחבר אליו אחד מחברי הכת באמרו:
"ראה נא ידידי, אחי יקירי, טובת ושלמות האנשים הבאים בברית החדשה, ומה מתוק לחיך ספר הברית…."
וממשיך ישראל ב"ק לספר:
"והחולה במר נפשו, עיניו וליבו לשמים, משתומם על כל המראה הרעה הזאת, ויתמה בלבבו לאמר, הלא אנוכי באתי הלום לטעום סממני רקח שיקוי לעצמותי ומזור לגופי, ואיככה אהיה כנפש החוטאת לטעום טעם מר המוות לנפשי. וימאן לקחת את תחבושת מר המות ברית החדשה, ויאמר הרף ממני, כי לא באתי הלום לבוא בברית החדשה."
ידוע הסיפור על נפתלי צבי אימבר – מחבר "התקווה", שסרב להכנס לבית החולים הזה כאשר חלה בירושלים.
היו גם יהודים שדיברו בשבח בית החולים המסיונרי האנגלי, ואחד מהם היה עקיבא יוסף שלזינגר – אחד מגדולי קנאי ירושלים, אבל בעל דעות עצמאיות שלא פעם העלו את חמתם של גורמים יהודיים. שלזינגר אף זכה שיקרא ישוב על שמו בישראל המודרנית בשל תרומתו להתישבות. שם הישוב – בני עי"ש – עקיבא יוסף שלזינגר.
הוא כתב בשנת תרל"ב (1872) פרסום בשם "קול נהי בציון", ובפרסום זה הוא שיבח את המסיונרים שבנו בתי חולים, עשו מעשי צדקה וגמילות חסדים, ושלחו רופאים מומחים ורפואות לכל חולי בחינם ובזריזות. בהזדמנות זו הוא תקף את הרופאים היהודיים החושבים רק על כסף, וכך הוא תאר אותם:
"רופאים רשעים זייפנים, אשר גם לסכנת נפשות לא ילכו, עד בוא בדמים די זהב. הם יושבים פה על שם גמילות חסדים, אך הם לדמים יארובו, אך לאסוף כספים – הון, מי יתן והיו שולחים רופאים מאומות העולם…"
בעל המאמר בא לתקוף את הרופאים היהודיים שלא תמיד רמתם הדתית היתה מקובלת עליו, ולא בחל בדברי שבח לרופאי המיסיון כדי לבטא את דעתו במלוא עוזה.
גם בעיתון "החבצלת" – בטאונם של החסידים, מוצאים דברי שבח לבית החולים של המיסיון ולרופאיו, ואומר העיתון שגם אם כוונותיו של בית חולים זה אינם רצויות, מעשיו רצויים ללא ספק.
במשך הרבה שנים דאג בית חולים זה לבריאותם של תושבי ירושלים היהודים, ובסופו של דבר עצם קיומו היוה את התמריץ החזק ביותר להקמתם של בתי החולים היהודיים, כמו: בי'ח רוטשילד, בי'ח ביקור חולים ויותר מאוחר גם בתי החולים משגב לדך ושערי צדק. בכל פירסום שקדם להקמתם של בתי חולים אלה, אנו מוצאים את הצורך להלחם במסיון ובבית החולים שלו, כאשר המלחמה הטובה ביותר היא הצבת אלטרנטיבה הולמת בדמותם של בתי חולים יהודיים ברמה גבוהה.