.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
שרידי בית כנסת תפארת ישראל
במאה ה – 18 לא היו אשכנזים בירושלים בגלל נסיון ההתישבות הכושל של שיירת ר' יהודה החסיד וחוסר יכולת לעמוד בתשלומי ההלוואה שנלקחה מערבים. התוצאה היתה הרס חצר האשכנזים ע"י בעלי החוב הערביים ויציאה חפוזה של האשכנזים מהעיר.
האשכנזים הפרושים חזרו בתחילת העשור השני של המאה ה – 19 ולאט לאט התארגנו כעדה בעיר תוך כדי התנתקות מהעדה העיקרית בירושלים – הספרדית.. הם אירגנו קופות חלוקה, שלחו שד"רים, הקימו בתי כנסת כאשר המפואר בהם היה בית הכנסת "בית יעקב" שכונה "החורבה", כן אירגנו מערכת שחיטה, תלמודי תורה, ישיבות, חברה קדישא וכן שכונה גדולה , הרי היא "מאה שערים".
החסידים בתקופה זו העדיפו את צפת וטבריה והתישבו שם. העליה החסידית לירושלים החלה בתחילת שנות ה – 40 של המאה ה – 19 ובראשה עמד ישראל ב"ק. הוא עלה ארצה מפולין בשנת 1932 ופתח בית דפוס בעיר צפת. אסונות שארעו בצפת בשנות ה – 30 גרמו לו לעלות לירושלים ולפתוח בה את בית הדפוס שלו בסיועו של מונטיפיורי. הכולל החסידי בירושלים היה כולל ווהלין והחסידים הראשונים שהגיעו לעיר הסתפחו לכולל זה. על יד ר' ישראל ב"ק סייע בנו ניסן ב"ק, וכשר' ישראל זקן מילא בנו את מקומו. כמו הפרושים שבתחילת דרכם בירושלים נשענו על כתפי העדה הספרדית, כך גם החסידים נשענו על כתפי העדה הפרושית אבל די מהר ביקשו לשחרר עצמם מהחיבוק הכובל של עדה זו. הפרידה מעדת הפרושים היתה קשה שכן הראשונים לא במהרה הסכימו לוותר על הכספים והתקציבים שהגיעו כאשר העדה החסידית היתה תחת ידם.
התהליך היה מאד דומה לתהליך שעברו הפרושים בהפרדותם מהעדה הספרדית. לאט לאט הפכו החסידים לעדה עצמאית עם כל המוסדות הקהילתיים המאפיינים עצמאות זו. הם ניסו גם להקים שכונה מול שער שכם בשם "קריה נאמנה", שכונה שלא הצליחה כמו "אחותה" הפרושית "מאה שערים". שכונה זו נקראה בפי העם בתי ניסן ב"ק על שמו של היזם והדוחף.
אחת מגולות הכותרת במפעליו של ניסן ב"ק היתה בנית בית כנסת מפואר במרכז הרובע היהודי, ביכ"נ שלא יפול בפארו מביה"כ "בית יעקב", ואף יעלה עליו בגבהו.
קנית האדמה עבור בית הכנסת נעשתה עוד בסוף שנות ה – 40 כאשר אחד התורמים החשובים היה האדמו"ר החסידי ר' ישראל פרידמן המכונה ר' ישראל מרוז'ין. האגדה מספרת שבקנית שטח זה היתה תחרות עם הקהילה הרוסית הפרובוסלבית שרצתה להקים במקום כנסיה. בעיה נוספת היתה שבמקום היה קבר של שייח' מוסלמי בשם אבו – שוש שהיו חייבים להעתיקו. אחד המסייעים הגדולים בהקמת בית הכנסת היה הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף שעזר בקבלת הרישיון מהשולטן התורכי עבד אל – מג'יד.
בנית בית הכנסת החלה בשנת 1856 והסתיימה לאחר עיקובים רבים בחודש אב תרל"ב (1872). שמו של ביהכ"נ "תפארת ישראל " על שמו של ר' ישראל מרוז'ין. בשלט ההקדשה כפי שמביאו פנחס גרייבסקי, מוזכרים תורמים כמו הגביר יחזקאל יהודה ומשפחת ששון שכונתה הרוטשילדים של המזרח, כן תרם האדמו"ר מסדיגורא – בנו של ר' ישראל מרוז'ין.
בשנת 1869 כאשר בית הכנסת עוד לא היה גמור ביקר בירושלים הקיסר האוסטרו – אונגרי פרנץ יוזף, וניסן ב"ק ערך לו סיור ברובע היהודי. הקיסר שראה את בית הכנסת הלא גמור תרם למען יסיימוהו במהרה. להשתלשלות הדברים ישנם שתי גרסאות:
א. הקיסר שאל את ניסן ב"ק מדוע הכיפה אינה גמורה, וקיבל תשובה האומרת שבית הכנסת הסיר את כובעו לכבוד הקיסר ואז תרם הקיסר את תרומתו.
ב. גרסתו של פנחס גרייבסקי מתוך זכרון לחובבים ראשונים חוברת א':
"מי הוא האדריכל של הבנין? שאל הקיסר את ניסן ב"ק.
אני, הוד רוממותו! – ענה בק.
הלמד האדון ב"ק את המקצוע הזה? שאל הקיסר.
כן, הוד רוממותו, בחדרי הפרטי.
הקיסר התענין גם במקורות הכסף של הבנין, ושאל את ניסן ב"ק:
האם הכל נקבץ מכסף נדבות?
כן הוד מלכותו, ענה ב"ק, הכל מכסף נדבות, אבל בהיות אוסטריה ואונגריה סובלות דוחק ורעב, לא יכולנו עד עכשיו לבקש מאחינו אלה את עזרתם, הבנין עומד לפיכך באמצע, אכן עכשיו בזכות דריכת רגלי הקיסר במקום זה, נקוה כי גם הגג יבנה כבר בקרוב."
ואכן הקיסר תרם את תרומתו הפרטית בסך אלף גולדין.
את הבנין תיכנן ניסן ב"ק כאשר הוא נעזר באדריכל שבנה באותו זמן את מגרש הרוסים. לא רחוק מהבנין ניצב ביה"כ "החורבה" שגם ממנו שאב רעיונות.
הבנין התנשא לגובה של שלש קומות והיה רבוע. אורך הצלע11 מ'.
מעל שלשת הקומות היה טנבור (גליל) ועליו הכיפה. פנים הכיפה והטנבור היו מקושטים בציורים. בכל קומה היו טורי חלונות עם קשתות. הבימה היתה בצורת מתומן עשויה אבן. השבכה עליה היתה מעץ. את האולם האירו מנורות בדולח. גם הקירות כוסו בציורים. היו אלה ציורי נוף של עונות השנה.
את הבית מתאר א.מ.לונץ בלוח א"י תרס"ט:
"ביהכ"נ הזה עומד ברח' הקראים ובמעלות מספר יעלו אליו, בנוי בסגנון ביהכ"נ "בית יעקב" (החורבה), רק מעט קטן ממנו ומצויר יפה. משני צידי ארון הקודש ובאמצע כיפתו תלויים מנורות בדולח יפות, ודרך חלונותיו שבצידו המזרחי יראה היטב הדר מקום המקדש. למעלה, אצל כיפתו, תסובבנו מעקות ברזל מבפנים ומבחוץ. על החיצונית יעשו בליל ל"ג בעומר הדלקת רשב"י ז"ל, ובצידה המזרחי יתפללו ביו"ט תפילת מוסף….בצפון ביהכ"נ יש בית קטן למושב בית דין צדק של עדת החסידים, ובהקומה התחתונה שמתחת ביהכ"נ יש בתי מעון, בית מרחץ וטבילה, וההכנסה תיקח להוצאות ביכ"נ."
גם כיום אפשר לראות את שרידי המקוה בשרידי ביהכ"נ.
ברעידת האדמה בשנת 1927 ניזוק המבנה אבל תוקן במהרה.
בפרעות תרפ"ט נעזב ואחרי שוך המהומות חזרו אליו.
במלחמת השחרור שימש הבנין כעמדת מגן בשל גובהו ועל המרפסת החיצונית שעל הטנבור היתה עמדת הגנה.
ב – 22/5/48 נהרס הבנין ע"י הליגיון הירדני שויתר על שימוש במבנה כעמדה והעדיף לפוצצו כפי שעשה גם לביהכ"נ "החורבה", וזאת על מנת לשבור את רוחם של המגינים.