כיפת הסלע

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"

 

כיפת הסלע

 

"כיפת הסלע" ממוקמת על רחבה עליונה שמוגבהת ארבעה מטרים מעל הרחבה התחתונה של הר הבית. שטח הרחבה העליונה הוא 23 דונם (שטח כל הר הבית 144 דונם). אל הרחבה העליונה מובילים מהרחבה התחתונה שמונה גרמי מדרגות רחבים (ששה נבנו עם הבניה הראשונית ושניים התווספו מאוחר יותר ), כאשר כל גרם מדרגות מסתיים במערכת קשתות מפוארת, מעין כניסה לרחבה העליונה.

המבנה הבולט על הרחבה העליונה הוא כיפת הסלע שנבנתה על ידי החליף האומאי עבד אל מלכ בשנת 691. אין זה מסגד במובן המקובל של המילה אלא משכנו של הסלע (אבן השתיה) שנמצא במרכזו כשמעליו כיפה. תפקידו של המבנה להעצים ולפאר את הסלע. החשיבות של הסלע ליהודים היא שכאן עקד אברהם את יצחק וכאן היה גם קודש הקדשים (לפי דעת הרוב) בזמן שבית המקדש היה קיים. החשיבות המוסלמית כפי שהתפתחה במרוצת הדורות היא שעליו עקד אברהם את בנו ישמעאל וממנו עלה מוחמד השמימה במסע הלילה. ישנה גם מסורת שביום הדין תתאחד הכעבה עם אבן השתיה בירושלים, ושם יערך המשפט של הנשמות. היסטוריונים מוסלמים נתנו סיבות להקמתו של המבנה המפואר:
ההיסטוריון אליעקובי – היסטוריון שיעי בן המאה ה – 9 סיפר שבאותה תקופה השילטון במכה היה בידי עבדללה אבן אל זוביר שדרש מעולי הרגלים להשבע לו אמונים, אבל הוא היה מתנגדו של עבד אל מלכ שמשל מדמשק. לכן העדיף עבד אל מלכ שלא יעלו לרגל למכה, וירושלים נהיתה למקום חילופי לעליה לרגל. כדי שיוכל לשמש כמקום עליה לרגל במקום מכה דאג עבד אל מלכ לפאר אותו.

הנוסע אל מוקדסי בן המאה העשירית כתב שבירושלים המסגד צריך היה להתחרות בפארו בכנסית הקבר, כדי שהמוסלמים בירושלים והבאים אליה יוכלו להתגאות במסגד שלהם.
מעבר לכך דמשק, בירת החליפות האומאית היתה רחוקה ממכה, וירושלים היתה מקום קרוב.
ברור שגם המסורת היהודית שהמקום קדוש נתנה לעבד אל מלכ מוטיבציה לאסלם מקום קדוש.
בתוך המסגד ישנה כתובת הטוענת שהבנאי היה החליף אל מאמון, אבל מתברר שהבנאים של אל מאמון החליפו את שמו של עבד אל מלכ בשמו של אל מאמון אבל לא החליפו את שנת הבניה, כך שהתאריך שכתוב הוא 691 לספירה, ואל מאמון עלה לשלטון 120 שנה מאוחר יותר.
בתקופה הצלבנית (מאה 12) הפכה כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini), ומסורות נוצריות הוצמדו לה. הצלבנים הציבו צלב על המבנה ובנו סבכה סביב הסלע כדי למנוע מעולי הרגל לקחת מזכרות. סלאח א דין בשנת 1187 איסלם את המקום מחדש. משך השנים שבאו אחר כך עבר המבנה שיפוצים, אבל לא השתנה. להר עצמו נוספו מבנים קטנים.

את מבנה כיפת הסלע תאר הנוסע הפרסי אל מוקדסי בן המאה ה – 10 :
"באמצע מתרוממת רחבה כמו זאת של המסגד ב"מדינה" ואליה מכל צד עולות מערכות של מדרגות רחבות ….. באמצע הרחבה נמצאת כיפת הסלע הבנויה על מבנה אקטגונלי ויש לה ארבעה פתחים כשכל אחד מהם מצוי מול מערכת מדרגות המובילות לחצר…… בתוך הבנין ישנם 3 שדרות עגולות חד מרכזיות (מסביב למרכז אחד) של עמודים עשויים שיש יפה להפליא ועליהם קמרון נמוך. בתוכם ההיכל שעל הסלע. גובה הכיפה מבסיסה ועד לפיסגתה 100 אמות. הכיפה מצופה כולה בכפות נחושת. מבחוץ הלוחות הללו מוזהבים. הקירות, הן מבפנים והן מבחוץ עטויים בשיש ופסיפס. הכיפה בנויה בשלשה קטעים: הפנימי בלוחות מעוטרים… אחר כך קורות ברזל ולבסוף לוחות עץ שעליהם קבועים הלוחות החיצוניים…… בשחר כאשר השמש זורחת לראשונה על הכיפה המבנה הוא נפלא לראותו ואין עוד כמותו באיסלאם, ולא שמענו מעולם על מבנה, ואפילו של עובדי אלילים, שמתחרה ביופיו במבנה זה."
מקריאת התיאור הזה מתברר ששינויים מועטים בלבד נעשו בו מאז ועד היום.

הפסיפסים המקוריים שדהו הוחלפו על ידי הסולטן התורכי סולימן המפואר באריחי חרסינה שנקראים אריחי קשאני (מפרס). הציפוי של הכיפה הוחלף במאה ה – 16 לציפוי עופרת, ורק בתקופה הירדנית בשנות ה – 60 של המאה ה – 20 שוב הוחזרה לכיפה חזות בוהקת בדמות אלומיניום מוזהב. בראשית שנות התשעים של המאה ה – 20 צופתה הכיפה זהב. כמו שכתב אל מוקדסי הכיפה הפנימית עשויה עץ ומופרדת מהכיפה החיצונית על ידי חלל של מטר לבידוד. הכיפה עצמה היא לא המקורית, שכן זו התמוטטה ברעידת אדמה במאה ה – 11. הכיפה נבנתה מחדש. העיטורים שלה (מדליונים צימחיים בטיח מכוייר – סטוקו) חודשו במאה ה – 14.
המבנה עצמו הוא המבנה המקורי וכן גם העטורים שעליו. העיטורים מכילים מוטיבים צימחיים ומוטיבים גיאומטריים, (ערבסקות) ומשולבים בהם כתובות בשלשה נושאים:
1. עקרונות היסוד באיסלאם ובעיקר האמונה באל אחד.
2. מעמדו המיוחד של הנביא, חשיבות שליחותו והאוניברסאליות שלה.
3. מעמדם המיוחד של הנביאים לפני האיסלם ובעיקר ישו, וכל זה כדי להדגיש את עליונות האיסלאם על דתות ששלטו עד אז בירושלים.
מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.

את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. (המספרים נלקחו מהויקיפדיה)
מעל אחד מפינות הסלע ישנו ארון ובתוכו קופסא ובתוכה שתי שערות מזקנו של הנביא. אפשר גם להכניס את היד דרך חור בארון ולגעת בשקע בסלע שהוא טביעת רגלו של הנביא בעת שעלה לשמים. בתקופה הצלבנית יחסו לשקע זה את כף רגלו של ישו שהתווכח שם עם המוכרים.

מתחת לסלע יש מערה אליה יורדים ב – 14 מדרגות. מערה זו נוצרה, לפי המסורת, בזמן שהנביא עלה לשמים מן הסלע, שרצה לעלות יחד איתו. המלאך גבריאל עצר את הסלע אבל לא לפני שנוצרה המערה תחתיו. לפי מסורת נוספת כאן התפלל מוחמד עם הנביאים הקדמונים, ובפינות המערה גומחות תפילה המוקדשות להם. בין השאר יש גומחות עבור שלמה, אליהו, אברהם ודוד. על רצפת המערה לוחית עגולה ועליה כוכב מושחר. למקום קוראים באר הרוחות. שם נמצאים המתים ושם גם מקור המים בעולם. יש יהודים הטוענים שזהו "בור השיתין" אליו נוקזו דמי הקרבנות. הצלבנים השתמשו במערה כמקום וידוי וטענו ששם המלאך הודיע לזכריה על הולדתו הצפויה של יוחנן בנו (המטביל).