.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
.שוק הכותנה
שוק הכותנה ( המכונה גם "רחוב החנויות") נבנה בתקופה הממלוכית, בשנות ה – 30 של המאה ה – 14, על ידי האמיר תנכיז – מושל דמשק, והוא מחבר את הר הבית עם רחוב הגיא. אורכו כ – 95 מטרים והוא בנוי על גבי קמרונות וגשרים שגישרו על פני גיא הטרופיאון (גיא עושי הגבינה ) של תקופת בית שני. כיום נערכות חפירות מסיביות מתחת לשוק ומתגלים שם מבנים ופריטים מכל התקופות שקדמו לבנית השוק, כולל שרידים של שוק צלבני שקדם לשוק הממלוכי. בחיבור להר הבית נמצא שער הכותנה – שער ענק ומפואר מאד שנבנה יחד עם השוק. השער מכיל אלמנטים של קישוט מ – פאר הבניה הממלוכית כמו: תשליבי אבנים צבעוניות (אבלק) נטיפים (מוקרנס) ומעליהם כעין קונכיה חופה.
הרעיון המקורי היה להקים שוק חיבור בין העיר המסחרית ובין המקום החשוב באמת, שמושך קהל רב – הר הבית. מענין שבעת המודרנית נבנה קניון עם רעיון דומה, והכוונה הוא לקניון ממילא שמחבר בין העיר החדשה ובין העיר העתיקה, אבל כאן ההצלחה היא מסחררת.
השוק בנוי משורה של קמרונות צולבים כאשר במרכז כל קמרון שני פתח תאורה מתומן או מלבני. השוק הוא דו קומתי כאשר בקומה ראשונה כ – 50 חנויות ומעליהם דירות.
לאורך השוק ארבעה מוסדות ציבור גדולים: שלשה בתי מרחץ וחאן, וחלק מההכנסות שלהם ושל השוק היו לטובת מדרסה תנכיזיה שנמצאת ליד שער השלשלת.
שלשה בתי מרחץ (חמאם): (להרחבה מאמר "חמאם בעיר העתיקה")
חמאם אל עין – שנמצא בכניסה לשוק עם רחוב הגיא וקיבל את מימיו מאמת המים שנכנסה להר הבית.
מוסתחם דרג' אל-עין – חמאם שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות.
חמאם א שיפא – מרחץ הבריאות שנמצא ליד הכניסה להר הבית. בית מרחץ זה מקבל את מימיו מבור ונביעה שנמצאת לידו. המוסלמים טוענים שמקור מי הבור במעיין הזם זם הקדוש שבמכה, ואף מספרים שספל שנפל לתוך מעין הזם זם התגלה בבור של המעין המזין את חמאם א שיפא.
היהודים טענו שמקור המים בהר הבית ומכאן הוא מגיע אל הגיחון, וכתב יהוסף שוורץ בספר תבואות הארץ:
" גם סמוך לבנייני חורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא "חמם אלשפע" וכעת ביתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה – שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השלוח."
מוסד נוסף שנמצא בשוק (מספר מטרים אחרי חמאם אל עין) הוא חאן תנכיז, שנבנה על ידי בונה השוק, כחאן לאירוח סוחרים, בעלי חיים וסחורות. החאן בנוי כחצר פתוחה עם חדרים סביבה עבור הסחורות. בקומה שניה היו חדרי אירוח לסוחרים. מעל הכניסה לשוק שלט ועליו ציור של גביע שהוא סמלו של תנכיז. כיום יושבת במקום אוניברסיטת אל קודס.
את השוק המפואר תאר הנוסע היהודי משה באסולה (1523):
"ויש שוק אחד, נאה מכולם, כולו חנויות של צמר גפן, ובראש זה השוק שער אחד לבית המקדש"
(מתוך מסעות א"י – אברהם יערי)
אבל השוק אחר כך התדרדר, מכיון שמרכז השווקים של העיר העתיקה היה באזור רחוב חאן א זית שבמרכז הרובע המוסלמי ולא ליד הר הבית, וגם הכניסה הראשית להר הבית היתה מרחוב דוד ושער השלשלת, ולא משער הכותנה.
שיפוץ מסיבי לשוק היה בתקופה העותומאנית לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, (1898) וכתב על כך המורה דוד ילין (מתוך "ירושלים של תמול"):
"בימים האלה בא הקץ לשממת שוק הצמרים (סוק אלקטאנין), הוא הרחוב המקורה הארוך אשר הוא אחד המבואות למקום מקדשנו ומשני עבריו טורי חדרים קטנים פרוצים ומלאי עפר ואבנים, אשר להם יקראו אחינו בשם ה"חנויות". כי על-פי מצוות פחת עירנו ניטוח כל הרחוב בטיח לבן חדש למן התקרה ועד הקרקע והקרקע סוללה למסילה ישרה וחדשה, וכל גלי העפר והאבנים אשר ב"חנויות" למאז מאות בשנים, הוסרו, ודלתות חדשות קבעו על כולן, ויהי לרחוב חדש ונהדר אשר דרכו תוכל עתה לעבור העגלה הבאה אל תוך העיר דרך שער שכם, והגיעה עד שער מקום המקדש."
לאחר מכן נהרס השוק שנית בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה שאז נופצו הדלתות של החנויות לצורך שימושם כעצי הסקה.
שיקום נוסף נערך על ידי מושל ירושלים סטורס בעזרת "האגודה למען ירושלים". המטרה היתה לתת פרנסה לצעירים הערבים על ידי הקמת סדנאות ללימוד מקצועות מסורתיים כמו: טויה, אריגה וקרמיקה.
וכתב השופט גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים":
" נתרוקנו ושממו החנויות והיה המקום בית קיבול לאשפת העיר. עד שבא סטורס, מושל ירושלים בימי הבריטים, וציווה לנקות את המקום ושוב נפתחו בו החנויות, הפעם כחנויות לקרמיקה מטעם החברה למען ירושלים".
הצעירים הערבים לא הראו רצינות כלפי יזמה זו ולא פקדו את הסדנאות. מכת המוות הסופית לסדנאות היתה בזמן המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 – 1939.
בשנות ה – 90 של המאה ה – 20 שוב שופץ השוק.
היהודים קראו לשוק "רחוב החנויות" או "החנויות" לפי הגמרא (שבת טו.)
"ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה בחנויות"
יש שטענו שארון הברית הוטמן ליד שער הכותנה ולכן נמנעו מלעבור בשוק הכותנה.
בן יהודה גר במקום והוא מתאר:
"נהייתי בעל בית בירושלים. שכרנו לנו דירה ופרשנו מעל שולחן בעל החבצלת (ישראל דב פרומקין), ונתחיל לחיות חיי בעלי בתים בפני עצמנו. דירתנו היתה בחצר קטנה בקצה מבוא מקורה אפל, בקרבת הר הבית, שבתוך קירותיו מימין ומשמאל אתה רואה כעין פתחים סתומים באבנים ועפר, ומראה להם כפתחי חנויות חרבות מזמן קדום, והיהודים בירושלים אומרים כי אלה הן החנויות אצל המקדש שנזכרו בתלמוד…. "
בחצר סמוכה היה יקב של משפחת שור שנוסד בשנת 1848. היקב היה במרתף ובני המשפחה עבדו בו בקדושה בגלל הקרבה להר הבית.
בשנת 1900 רכש מנחם מנדל ראנד – הנדבן הידוע בית גדול ליד החנויות וטען כי הבית הזה מאד מתאים לו בשל היותו כהן, וכשיבוא המשיח כל הכוהנים ירוצו להר הבית, ובשל קירבתו יגיע הוא ראשון.
בחצר זו גרו גם: הרב מלובלין ור' נפתלי חיים הורוויץ. ר' יהודה לייב יעבץ ייסד בחצר ששכר בית מדרש לתפילה ותלמוד תורה בשם "זית רענן" וגם מקוה לטבילה בנה בה, וכך כתב במכתב:
"אינה ה' לידי לשכור חצר אצל הר הבית ברחוב אשר שם "החנויות", לשם אמרו חז"ל גלתה לה סנהדרין וישבה."
גם בית החולים "עזרת נשים" שנוסד על ידי ציפורה פינס ורוזה פיינשטיין, החל את דרכו באחד החדרים באזור זה.
אחד הנסיונות היהודיים לפיתוח האזור היה הקמת תחנת קמח על ידי אלמנה בשם מושקע בת הקדוש ר' שלמה ליב, ומספר עיתון החבצלת כ"ח מרחשוון תרמ"ו (6 בנובמבר 1885):
"אסון איום קרה ביום הראשון לשבוע זה… אשה אחת מבנות אחינו האשכנזים שכרה פה חורבה אחת במקום ה ח נ ו י ו ת (הדגשה במקור) אשר על שער המערב להר הבית לתקנה ולעשות בה מטחנה. האשה הזאת שכרה לה אמן לבנות כפה גדולה על אחד החדרים החרבים והוא עשה מלאכתו ברמיה, ויהי ככלות המלאכה והעמודים אשר עליהם נשענה הכיפה בהבנותה הוצאו ביום הנזכר ותבוא האשה וחתנה ומשרתיה להתבונן על הבניין ולהכניס את הדרוש בו פנימה, ותפול הכיפה על הנאספים בבית… והאשה מושקע בת הקדוש ר' שלמה ליב וחתנה מנחם מן כץ בן תשע עשרה נקברו ואתם מחמדי אחד שומר הבניין".
כאמור לעיל גם יהוסף שוורץ בעל "תבואות הארץ גר באזור זה וכך כתב:
" וכעת ביתי סמוך למרחץ זה (חמאם א שיפא) כעשרים אמה"
האתר נמצא גם ב"סיור ברובע המוסלמי"