.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
יהודי ירושלים היוו את רוב התושבים בעיר בסוף המאה ה – 19, ולמרות זאת היו במיעוט במספר בעלי זכות הבחירה.
הזכות לבחור ולהבחר היתה תלויה בשלשה גורמים: גיל (לבחור 25 ולהבחר 30), בעלות על נכסי דלא ניידי (בתים או קרקעות) ונתינות תורכית. לנשים לא היתה זכות בחירה.
תנאים אלה היו לרעת האוכלוסיה היהודית. ומסביר דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול":
"ראשובה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו, לא כולם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי חברת הבנין אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי "מזכרת משה", "אהל משה" ו"ימין משה" אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט ל – 300, והמה רשומים כולם רק על שם אחדים מעשירי אחינו שבלונדון.
בהוסיפנו עלכל אלה גם את קרירות הרוח (אדישות) אשר שררה עד כה בכלל בכל עיניני כללנו היוצאים מחוץ לחומה המקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלים רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה מי יודע אם לא נפקד מקומו….."
מתברר שאותו אדם יהודי שנבחר למועצת העיר בשנת 1898 – שנת כתיבת דברים אלו, היה רחמים בן שלמה מזרחי, והיה לו אינטרס אישי לכך, שכן הוא שימש כמנהל חשבונות בעיריה.
במועצת העיריה כיהנו עשרה נבחרים, והבחירות נערכו אחת לשנתיים. כדי שלא יצא מצב שכל הנבחרים חדשים, נקבע שכל שנתיים נבחרים רק חמישה, וחמשת האחרים נשארים מהמועצה הקודמת.
הכנסות העיריה היו ממס דרכים אותו שילמו חמרים ובעלי עגלות, ממס על בניה ומס שמירה וניקיון אותו שילם כל בעלבית אוחנות.
בבחירות 1898 כמו בכל מערכת בחירות השאלה העיקרית היתה:
מי יהיה ראש העיר? היו מספר משפחות מוסלמיות מיוחסות מהם הגיע ראש העיר. בשנה זו עמדו שתי משפחות על הפרק והם: משפחת חוסייני ומשפחת חלאדי. ראש העיר עד שנה זו היה סלים אפנדי אל חוסייני אבל הוא חייב היה להתפטר, מכיון שתמו 4 שנות כהונה. במקומו הציבה המשפחה את בנו – חוסיין אל חוסייני.
משפחת חלאדי בחרה באחד מנכבדיה – יסין אפנדי אל חלאדי.
מושל ירושלים, הוא הפחה אמור היה להחליט מי מבין השניים, שעברו את הבחירות למועצה, יהיה ראש העיר, והוא החליט על בן משפחת חלאדי. גם היהודי שישב במועצה – רחמים מזרחי נאלץ לפנות את מקומו ליהודי הבא בתור – יהושע ילין.
בבחירות שנערכו שנתיים לאחר מכן הוחזר לכס ראשות העיר בן משפחת חוסייני – סעיד אפנדי אל חוסייני. וכותב עליו דוד ילין:
"האיש הנאור הזה נודע בעירנו ברוחב דעתו, בישרת ליבו ובנועם מידותיו, ובמשך ימי פקודתו הצטיין בזריזותו להשלים חפץ כל איש אשר דבר לו אליו בעינייני פקודתו, ובהוצאתו לפועל בעצמה רבה את התיקונים שהיו נחוצים להעשות…."
בתחילתת תקופת המנדט החל עידן חדש עבור תושבי הארץ וירושלים בכלל, והעיריה בפרט. על תחילת התקופה נקרא בספרו של יצחק שריון "זכרונות". יצחק שריון התמנה לסגן ראש העיריה וכך הוא מספר:
"המושל הוציא פקודה לבחור במועצת עיר חדשה שתכיל ששה חברים: שני מוסלמים, שני ערבים נוצרים ושני יהודים. מהיהודים נבחרו יצחק אלישר ז"ל מעדת הספרדים, ואני (יצחק שריון) מעדת האשכנזים.
לראש העיריה התמנה על ידי המושל אחד מהחברים המוסלמים והוא חוסיין אפנדי אל חוסייני, ממשפחה ערבית מיוחסת, שהיה ראש העיריה הירושלמית גם לפני הכיבוש האנגלי, וגם אביו, סלים אפנדי אל חוסייני, שרת במשך שנים רבות כראש עירית ירושלים. ביום 17 בדצמבר 1917 חונכה העיריה החדשה.
ראש העיריה חוסיין אפנדי היה אדם חרוץ, פיקח ומשכיל, שלמד בצעירותו באמריקה, והיה מכובד על בני העיר, כערבים כיהודים. אבל הוא שרת במשרתו החדשה רק חדשים אחדים כי מת, ובמקומו התמנה אחיו הגדול ממנו מוסא כאט'ם אל חוסייני, שהיה לפני המלחמה מושל אחד המחוזות שבארץ תימן, שהיתה תחת ממשלת תורכיה."
העיריה החדשה עמדה בפני תפקיד קשה מאד, והוא שיקום העיר לאחר תקופת המלחמה. העיר סבלה ממחסור במזון, הדרכים היו משובשות וקשה היה להביא מצרכים ואפילו ממקומות קרובים. הפתרון היה ליבא מצרכים מעבר לים על ידי הממשל הבריטי. ואכן כעבור זמן קצר הגיעו כמויות גדולות של קמח מאוסטרליה, סוכר וקפה מאיי יאוה וכן אורז ועוד. העיריה שכרה מחסנים לאיכסון הסחורות השונות, והיות והדרישה היתה גדולה, סודרה המכירה על פי פתקאות של העיריה, כדי שכל תושב יוכל לקבל את המצרכים הבסיסיים.
בשנת 1918 מונה רונלד סטורס למושל ירושלים. למחרת בואו לעיר והכנסו לתפקידו אורגנה קבלת פנים חגיגית בעיריה. הוא פנה לחברי המועצה היהודים בברכת "שלום" בעברית. במהלך תפקידו ביקר בעיריה לעיתים קרובות ועזר הרבה בפעולותיו המאומצות להרמת המצב הכלכלי בעיר.