שוק מחנה יהודה

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"

 

שוק מחנה יהודה

 

ירושלים שמחוץ לחומות בשלהי המאה ה – 19 ותחילת המאה – 20 התרחקה מהעיר העתיקה וקשה היה לערוך קניות במקום מרוחק ולהביא את המצרכים הביתה. באופן טבעי קמו שווקים בשכונות המרוחקות לטובת תושבי אותן שכונות. בשכונת מאה שערים קם שוק וגם ליד שכונת בית יעקב (השכונה שגובלת בשוק כיום ממערב). היה שם מגרש ריק שהיה שייך למשפחת ולרו ותושבי הכפרים ליפתה, שיח' באדר, דיר יאסין ובית צפפא הביאו את סחורתם לשם. בפי העם השוק נקרא "שוק בית יעקב" או "שוק ולרו".
וסיפר גבריאל כהן בספרו "בית אבינו":
"היה זה שוק ללא סידורים מיוחדים. סלים ותיבות היו נערמים אלה בצד אלה בשדה הפתוח. מגדלי הירקות והמוכרים, לעתים קרובות מוֹכרות, ישבו ליד מרכולתם וציפו לקונים. הקונים היו יהודים ואילו המוכרים – פלאחים ערבים מהכפרים הסמוכים לירושלים. וכך עמדו שני העמים אלה מול אלה, דבר אשר שיווה לשוק אופי מיוחד. עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית, והפלאחים והפלאחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם ביידיש. ההמולה הייתה גדולה, ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מזה לסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך."
המוכרים והמוכרות הניחו בדרך כלל את הסחורה על הארץ, ורק יותר מאוחר התחילו לקום מבני פח ועץ. השוק המאולתר לא היה מסודר ושום גוף לא פיקח עליו. ברור שהאזור הפך להיות למפגע תברואי ממדרגה ראשונה.
בתחילת תקופת המנדט החליט מושל ירושלים סטורס למסד את השוק ולתת לו צורה ראויה. את התכנון הטיל סטורס על האדריכל צ'רלס רוברט אשבי. אשבי תיכנן שוק בעל אופי מזרחי עם כיפות ושערים קשתיים, תוך הקפדה על נושאים כמו: ביוב, תאורה, סניטציה, מים זורמים ופינוי אשפה.
צורת השוק בתכנון היתה מלבנית עם ארבעה שערים, שער בכל צד. מסביב הקיפה את השוק חומה, והחנויות היו צמודות אליה מצידה הפנימי. גם בשטח הפנימי הפתוח של השוק היו דוכנים במבנה סימטרי. במרכז תוכננה כיכר קטנה עם סביל מים כיאה לשוק אוריינטלי. בין השוק ורחוב יפו היתה שדירת עצים לצורך הפרדה.

התכנית לא בוצעה בגלל שיקולים כלכליים, אבל בינתיים העיר גדלה, יותר קונים הגיעו לאזור, ובעיקר לאחר הפרעות של שנות 1920 ו – 1921 , והשוק הפך להיות צר מלהכיל, ובעיות התברואה רק החמירו. הראשונים שהתחילו ליצר פתרון היו אנשי ישיבת "עץ חיים". הם לא ניסו לפתור את בעית השוק אלא בסך הכל חיפשו הכנסות לישיבה. הם בנו כ – 40 חנויות בצד המערבי של הישיבה כאשר המימון בא על ידי תורמים וההכנסות זרמו לכיסה של הישיבה.
במקביל בשנים 1922/3 פנו כמה משפחות סוחרים בעיקר עולי פרס אל ועד העיר ירושלים בבקשה לסייע להם לרכוש אדמה ולבנות חנויות מסודרות. ביוזמה זו נבנו 4 שורות של חנויות ברחובות האגס והתפוח. אחת המשפחות האלה היתה משפחת בנאי שגרה מעל לחנותה ברחוב האגס 1. שמו של רחוב האגס שונה בשנת 2000 לרחוב יעקב אליהו בנאי, אבל במקום הוקמה מסעדה עם מטבח צמחוני שנושאת את השם "האגס 1".
הזמר אהוד בנאי כתב על הבית:

 

"רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות,
הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות,
אבל ספוגים הם זיכרונות של חג,
ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין.

 

רחוב האגס אחד ליד מורטות העופות,
ספרי קודש ישנים מצהיבים בארונות,
ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן,
הולך לו הגדול מגיע הקטן."

 

אבל בשטח הפנוי המשיך אי הסדר כבימים ימימה תוך מלחמה בלתי פוסקת ברשויות האכיפה ובבעלי החנויות המסודרות. נוצר מצב אבסורדי שבעלי החנויות היו צריכים לשלם מיסים שונים ובעלי התחרות שלהם עשו מה שרצו.
בראשית שנות ה – 30 התארגנו 81 בעלי דוכנים בעזרת ועד העיר ירושלים שמזכירו היה שמואל מאיר מושיוף שכיהן גם כיו"ר בנק הלואה וחיסכון, ובעזרת הבנק הקימו שוק מסודר מדרום לחנויות שקמו בשנות ה – 20. השוק נקרא "שוק הלואה וחיסכון" על שלט שקיים עד היום ברחוב השקד 1 נאמר: "שוק הלואה וחיסכון, ועד העיר ירושלים תרצ"א". שלט דומה נמצא על חנות ברחוב אגריפס.

העיריה קבעה כללים נוקשים לבניה בשוק כמו: חזית אבן, גודל החנויות 16 מ"ר, שערי ברזל נגללים ומרזבים זהים, גודל הדוכן עד 40 ס"מ ואפילו העיריה הכריחה את בעלי החנויות להקים במקום שירותים ציבוריים בשיתוף איתה (הסוחרים נתנו את השטח והעיריה בנתה). בין ההחלטות בלטה ההחלטה שרק יהודים היו יכולים לרכוש חנות בשוק.
בתחילת שנות ה – 30 ביקשו עוד סוחרים להקים חנויות ממערב לשוק הקיים, וגם הם קיבלו עזרה מועד יהודי ירושלים ומבנק הלואה וחיסכון. השוק הזה נקרא – "השוק העירקי".
בשנות ה – 40 הקים בית ספר כי"ח גם הוא חנויות בהמשך שורת החנויות של ישיבת עץ חיים.

בשוק קיים גם תת אזור קטן בחלק הפנימי קרוב לרחוב יפו. המקום נקרא השוק הגרוזיני. בשנים 2011/2 עבר אזור זה פעולות שיקום. יש הזוכרים את קזינו דה פריז בבעלות משפחת מזרחי (בעלי בתי הקולנוע אדיסון ואוריון) שפעל באזור הזה על גג רחב ידיים שאיפשר ריקודים סלוניים. היום נשארו על הגג אריחים עם ציורי ורדים דהויים המספרים לנו על עברו המפואר של בית הקפה שפעל כאן. משך השנים עבר השוק פעולות שיקום שעוזרים לו להיות כיום מקום קניות ובילוי לתושבי ירושלים ולתיירים הפוקדים אותה.

 

סיור מוסרט להכרת השוק

 

 

סיור טעימות מוסרט בשוק מחנה יהודה

 

.