חמאם בעיר העתיקה

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"

 

חמאם אל עין

 

יהושע בן אריה בספרו "עיר בראי תקופה" מביא את זטצן (רופא, מזרחן, מדען ונוסע גרמני. נודע בזמנו כחוקר ארץ ישראל וחצי האי ערב. היה בארץ בעשור הראשון של המאה ה – 19)) שסיפר שבירושלים היו 5 מרחצאות ציבוריים. הוא מביא גם את טובלר (רופא וחוקר ארץ ישראל, שהיה באזור בין שנות ה – 40 לשנות ה – 60 של המאה ה – 19) שחוזר על אותו מספר ומוסיף שהשימוש במרחצאות תלוי בכמות הגשם שירדה באותה שנה. בתי המרחץ הם:
1. חמאם אל בתרכ (חמאם הפטריארך) – ליד כנסית יוחנן המטביל בתחילת רחוב הנוצרים. הוא ניזון מבריכת חזקיהו הסמוכה.
2. חמאם א שפא (חמאם הבריאות) בקרבת עין א שפא בצמוד לשוק הכותנה (בערך באמצעו). הוא ניזון מבור וממעין תת קרקעי הממלא את הבור. בקיץ גובה המים יורד מאד.

3. חמאם אל עין (חמאם המעין) נמצא בתחילת שוק הכותנה והוא ניזון במים שהגיעו מאמות המים שהגיעו מבריכות שלמה. לפני 1821 הובאו לכן המים על גבי חמורים וגמלים.
4. חמאם סית מרים ממערב לשער סטפנוס (שער האריות) , לא נעים ביותר. ניזון מבריכה הנראית בתמונותיה הישנות של ירושלים מחוץ לחומה.
5. חמאם אל סולטאן בצומת הרחובות הגיא והויה דולורוזה. (היום בין התחנה השלישית והרביעית בדרך היסורים, ויש בו חנות מזכרות). מקור המים לא ברור ויתכן שהוא ניזון מתעלה שבאה משער שכם.

ישנו סיפור מענין המתקשר לחמאם א שיפא:

מושל ירושלים דרש מר' חיים ויטל (מאות 16 ו – 17) בשנת בצורת לפתוח את מוצא הגיחון שסתם אותו המלך חזקיהו, ואף איים על חייו אם לא יעשה זאת.  ר' חיים ויטל ברח לדמשק ונועד בחלום עם מורו האר"י שאמר לו שהיה עליו לפתוח את מוצא הגיחון כי חכמים לא אהבו את מעשהו זה של חזקיהו, אבל מכיון שלא פתח בזמן לא יוכל לפתוח יותר.  החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) (מאות 18 ו – 19) מביא את הספור ומזהה את מקור חמאם א שיפא בהר הבית ומשם ממשיך המעיין לכיוון הגיחון (ואכן למים טעם דומה, וגם חוקרים מן העולם שמו את ליבם לכך).  אם כן ר' חיים ויטל אמור היה לפתוח את מעין הגיחון בחמאם א שיפא.  החיד"א מביא סימוכין גם מר' משה בן חביב (מהמאה ה – 17) שגם חשב שמקור הגיחון בחמאם א שיפא.

ברקלי (כפי שמובא על ידי יהושע בן אריה) אומר שבית המרחץ חמאם אל סולטן הוא הגדול והיפה מכולם.
ב"ספר המסעות" משנת 1921 כתב ישעיהו פרס:
"בתי מרחץ התורכיים ארבעה הם: חמאם סיתי מרים על יד שער האריות, חמאם אל עין וחמאם א שפא ברחוב בקעת הטירופיאון (רח' הגיא) על יד החומה המערבית של חצר המקדש (הכותל המערבי) וחמאם אל בטרק ממול לבריכת חזקיהו." (חמאם הסולטאן לא תפקד בזמנו של פרס)
החמאמים הותיקים היו חמאם אל עין וחמאם א שפא שנבנו במאה ה – 14, בתקופה הממלוכית ביוזמתו של מושל דמשק – תנקיז.
וכך כתב ההיסטוריון והשופט משלהי המאה ה – 15, מוג'יר א דין:
"לו (לתנכיז) יש להודות על בניין האמה שהובילה מים לירושלים. המבצע החל ב-20 באוגוסט 1327, מים הגיעו העירה ונכנסו עד לאמצע החראם (הר הבית) ב-13 במרץ 1328. באותו הזמן נעשה גם אגן משיש בין מסגד אל-אקצא ובין כפת הסלע. כמו כן אנו חייבים לאותו אמיר את המרחץ בשער עושי הכותנה."
על הערבים שהלכו לבתי מרחץ אלה סיפר יעקב יהושע ("ירושלים תמול שלשום ב' "):
"ההליכה לבית המרחץ היתה נפרדת גם אצל התושבים הערביים. גברים לחוד ונשים לחוד, בשעות נפרדות. הנשים הערביות לא נהגו ללכת לבית המרחץ בשעות הערב המאוחרות מחמת "עינא בישא" של גברים שנהגו להטריד אותן בדרכן. את בעל בית המרחץ של סיתנא מרים קראו בשם "אבו לילה" משום שנהג לישון ביום ולהיות ער בלילה, מאחר שהנשים הערביות נהגו להתרחץ עד שעה ארבע אחר הצהרים, ואילו משעה זו התרחצו הגברים.

 

הבלנים בבתי המרחצאות היו זריזים במלאכתם. הבלן בבית מרחץ "אל עין" היה נוטל מגבות גדולות,זורקן למעלה אל התקרה, משם הן היו נוחתות ו"מתלבשות" מעצמן על גבי החבלים שהיו מתוחים מקיר אל קיר, לשם יבוש."

גם היהודים השתמשו בבתי מרחץ אלה, וכמה מהם רשמו את זיכרונותיהם. וכתב ישעיהו פרס בספרו "מאה שנה בירושלים" (1921):
"הגברים הלכו בערבי שבתות עם בניהם הגדולים למקוה הכשרה שבחורבת ר' יהודה החסיד או שבקרבת בתי הכנסת האחרים. בערבי חגים היו הולכים להתרחץ בבתי המרחץ החמים, שהיו שלשה בעיר העתיקה: חמאם אל עין בגיא, ליד הכניסה אל החנויות, חמאם א שיפאע בתוך החנויות וחמאם אל בטרק ברחוב המוביל למושב האפטריארך היוני-אורתודוכסי שברובע הנוצרים. בבואך אל בית מרחץ כזה הנך נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כפה עגולה בגובה של 12 מטר לערך, באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה של 4 – 5 מטרים מעל הריצפה תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים הם, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות יתר של גרשים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לארכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג. אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחדר ההזעה, יושב רגעים מספר על איצטבא של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלוהו לאולם המרווח, שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו הוא מזמין כוסית קפה ונרגילה. כשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש עצמו מעודן ורענן… "
איטה ילין ספרה בספרה "לצאצאי" את חווית הטבילה לפני החופה:
"ביום שלפני החתונה באו ללוותני לבית המרחץ הנשים משני הצדדים. מצד החתן ומצד הכלה, ומלבדן מכרות ורעות, וכל הוצאות המרחץ היו על הורי החתן, לפי המנהג הספרדי. עם המכירות באו גם נשים ספרדיות אחדות לשמח את הכלה בשירה ובזמרה, בתופים ובמחולות מסביב לברכה הגדולה הנמצאת באולם הפרוזדור, והשמחה רבה עד מאוד. גם מגדנות, קפה ומטעמים היו המחותנות מביאות אתן לכלה ולכל הקרואות, להיטיב את ליבן ולבלות את הזמן בנעימים. על פי הדין צריכות הנשים הבאות לטבילה לגזור לפני זה את צפרני ידיהן ורגליהן, ותפקיד זה בנוגע לנשים האשכנזיות מלאה האשה המשגיחה על הטבילה. שעות אחדות לפני שהובילו אותי לבית המרחץ הזמינה אימי את המשגיחה על הטבילה הזאת לביתנו לגזור לי את ציפורני לפי הדין. בשעת עבודתה נכנס אבי לחדר ואמר לה שחלילה לה לגזור יותר מדי מצפורני, כדי לא להכאיב ולהוציא דם על ידי זה, כי העבירה היא יותר גדולה אם תפצע אותי מאשר אם תשאיר חתיכה דקה של ציפורן. לכל המוזמנות דאגה המחותנת מצד החתן למקומות בכמה עגלות שהביאו אותן עד שער יפו, ומשם הלכו רגלי דרך הבטרק הרחב לבית המרחץ שעמד באותו רחוב. לא נעים היה לעבור דרך הרחוב הזה שמשני צדדיו עמדו חנויות שרובן היו שייכות לסוחרים ספרדים וגורג'ים עשירים."
על המרחצאות ששמשו כמקוואות לנשים כתב יעקב יהושע בספרו "ירושלים תמול שלשום" – חלק ב':
"בכל בית מרחץ עמדה אשה יהודיה שהיתה בקיאה במצוות הטבילה. תפקידה היה להדריך את הנשים וביחוד את הכלות צעירות בכללי הטבילה. בחמאם אל עין שימשה כמדריכה הגב' מירקדה די באסה, אשתו של מורנו דאסה הקצב, ואילו בבית המרץ אל בטרק שהיה שייך להקדש המוסלמי שימשו כמורות הוראה רינה ורבקה זמרו. מר דוד זמרו מספר כי למשפחת זמרו היתה "חזקה" על הכשרות בבית מרחץ זה. מדריכות ישישות אלו לימדו את הנשים ואת הכלות, כיצד לנהוג בדיני טבילה ולימדו אותן את הברכות. אחד מזקני ירושלים מספר: " כשאני נזכר כיצד הלכו אימותנו ונשותנו לטבילה בבתי המרחץ, ובאלו אמצעים של צניעות נהגו בבואן ובצאתן מן המרחצאות, וכל זה, כדי להסתיר ולהעלים מבני משפחותיהן ומשכנותיהן את ההליכה למקווה, אני עומד ומשתאה על אמונתן וצניעותן הרבה"
ההסתודדות החלה עוד משעות הבוקר. הן היו קובעות מקומות מפגש בעיר העתיקה והלכו לפגישה כל אחת לחוד כשמתחת ל"שאל" הסתירו את חבילת הבגדים. משהיו פוגשות בדרכן מכרות היו נשאלות: "מה מעשיך כאן?" היו משיבות: "לבקר חולה" או "לבקר בכותל המערבי". כשהיתה אשה מתעצלת ללכת למקווה ביומה, היו חברותיה מאיצות בה ללכת ואומרות לה: "עזבי הכל ולכי לבית המרחץ".
על מומחיות מיוחדת של הבלנים מספר יעקב יהושע:
"הבלנים האלה היו גם מומחים בהחזרת עצמות למקומן. מספר בנו של קאטריבס אחד מותיקי ירושלים: "משנקעה רגלה של כלתי ימים ספורים לאחר נישואינו, הזמנתי את הבלן והוא החזיר את העצם הנקועה למקומה באמנות רבה, וזאת לאחר שרופאי בית החולים ואלאך, התייאשו מהחזרת העצם למקומה."