יליזבטה פיודרובנה

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"

 

נולדה בהסה שבגרמניה בשנת 1864. היא היתה ביתו של לודויג הרביעי הדוכס של הסה, ואמה היתה אליס – ביתה של ויקטוריה המלכה הבריטית. אימה קראה לה אליזבת. כשגדלה הפכה להיות יפהפיה. בשנת 1878 נשלחה אליזבת אל סבתה ויקטוריה – המלכה, בעקבות מגפת הדיפטריה שהשתוללה בהסה וגבתה את חיי מרי – אחותה של אליזבת ושל אימה.
אליזבת היתה בת דודה של הקיסר הגרמני וילהלם השני וגם של ג'ורג' ההחמישי מלך בריטניה. וילהלם הוקסם מיפיה ומאישיותה וחיזר אחריה. הוא לא היה היחיד, וכמוהו עשה גם פרידריך, לימים הדוכס הגדול של באדן. אבל היא בחרה, למרות התנגדות סבתה, את הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ, בנו של הצאר אלכסנדר השני, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, ודודו של הצאר האחרון ניקולאי השני.
בשנת 1882 התמנה סרגיי לנשיא "החברה הרוסית אורתודוכסית פלסטינית" והוא פעל להגברת ההשפעה הרוסית, הן הדתית והן המדינית על ארץ ישראל. מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לארץ בתקופתו הגיע ל – 5000 בשנה בממוצע. הוא פעל גם להגדלת המאחזים הרוסים הבנויים בארץ ובהם: מבנים במגרש הרוסים, כנסית העליה בהר הזיתים, כנסית אלכסנדר נייבסקי בעיר העתיקה והמפוארת שבהן כנסית מריה מגדלנה בהר הזיתים.
החתונה היתה ב – 15/6/1884 בסנט פטרבורג ואליזבת נהיתה ליליזבטה פיודרובנה – הנסיכה הגדולה של רוסיה.

בשנת 1888 הגיעו סרגיי ויליזבטה לירושלים כדי לחנוך את כנסית מריה מגדלנה, שנקראה על שם מריה אלכסנדרה – אימו של סרגיי. באותו מעמד ביקשה יליזבטה שבבוא יומה יקברו אותה בכנסיה הזו.
בשנת 1891 שינתה את דתה, ומלותרנית הפכה לרוסית אורתודוכסית. בשנת 1892 סרגיי קיבל מינוי להיות מושל מוסקבה, והזוג עבר לשם. ילדים לא היו להם.
הנסיך היה שחצן, לא סימפטי, מושל גרוע ואנטישמי. הוא תמך בפוגרומים ביהודים, וכשהתמנה למושל, גרש 20,000 יהודים מהעיר. גם המהפכנים שנאו אותו והתפללו למותו.
ב – 18/2/1905 נרצח הנסיך סרגיי על ידי פצצה שנזרקה על מרכבתו, בידי מהפכן סוציאליסט. המהפכן נתפס והנסיכה הלכה אליו לכלא וביקשה ממנו להביע חרטה על מעשיו. הלה סירב וגם בקשתה מהצאר ניקולאי לחנון את הרוצח נתקלה בסרוב והוא ניתלה.
בעקבות המאורע יליזבטה שינתה את חייה, והחליטה להקדיש אותם למען העם הרוסי הפשוט. השינוי היה מלווה בהכרה הדתית עמוקה . יותר מאוחר פרשה למנזר ונהיתה לאם המנזר. בשלב זה ביקש ממנה הצאר ניקולאי לקבל עליה את תפקידו של בעלה ולהיות נשיאת "החברה הרוסית אורתודוכסית פלסטינית". היא הסכימה, וכיהנה בתפקיד החל משנת 1906. בשנת 1906 ביקרו בארץ 13,000 צליינים רוסים שקיבלו שרותי ארוח טובים מהחברה הרוסית , בין יוזמותיה היתה בנית הכנסיה הרוסית הגדולה בעין כרם, בניה שהסתיימה רק בשנת 2009. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה חזרה יליזבטה לרוסיה ועמדה בראש הצלב האדום הרוסי. בשנת 1917 פרצה מהפכת אוקטובר ויליזבטה נעצרה יחד עם כל משפחת הצאר.
ב – 17/7/1918 הושלכו לבור שאליו הושלכו רימונים, וככה מצאה יליזבטה את מותה. כאשר הגופות נמצאו על ידי הצבא הלבן נקברו בקתדרלה סמוכה, וכאשר נאלץ הצבא הלבן לסגת הועברו הגופות ב – 3/4/1920 לבייג'ינג שבסין . לאחר מאמצים של אחותה ויקטוריה ב – 15/12/1920, שוב הועברו הגופות של יליזבטה והמשרתת שלה – ברברה, למקום מנוחתם הסופי באתר בו ביקשה יליזבטה להיקבר עוד בשנת 1888 – כנסית מריה מגדלנה. את מסעם האחרון תאר הארי לוק פקיד בריטי מנדטורי:
"בירושלים הייתי עד להרבה טכסים, ממלכתיים ומפוארים, שנערכו בנסיבות מרשימות ביותר, אולם לא ראיתי אף טכס אחד שהיה כה מעורר צער כבואם של שני ארונות העץ הפשוטים האלה – לאחר האודיסאה הפתטית שלהם – אל תחנת הרכבת הקטנה והפשוטה של ירושלים. לא היה שם הדר ולא גינונים, לא היתה שום טכסיות הכרוכה כרגיל בהלוויותיהם של אנשי מעלה. ארונותיהן של שתי הנשים האומללות, שניהם שוים זה לזה בדיוק, הועלו מן הרכבת אל הרציף, שני נזירים רוסים זימרו בבכי את התפילות למתים בקול ערב, והשיירה הקטנה עשתה את דרכה בעצב, ובלא לעורר שימת לב, לכיוון גת שמנא, אל אחד משרידיה היחידים של רוסיה הקדושה."
הארונות הוצבו בהתחלה בקריפטה של הכנסיה, אבל בשנת 1981 הוכרזה יליזבטה כקדושה ועצמותיה ועצמות ברברה הועלו והוצבו בכנסיה ליד המזבח.
אחייניתה של יליזבטה – אליס נישאה לנסיך אנדריו מיון, וגם היא הפכה בעקבות הנישואין לאורתודוכסית. בנה הוא פיליפ – בעלה של המלכה הבריטית אליזבת. גם היא נהיתה נזירה ובקשה שלאחר מותה תיקבר ליד דודתה הנערצת יליזבטה. לאחר מותה נקברה בארמון וינדזור ובשנת 1988 הועלתה גופתה לירושלים.