.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
שירותי הדואר הציבוריים התחילו בירושלים בשנות ה – 40 של המאה ה – 19, כאשר הראשון היה שירות הדואר הפרטי של החברה המסיונרית הבריטית, והשני היה שירות הדואר של הפחה. הדואר הבריטי הגיע אל העיר ויצא ממנה פעם בחדש, ואילו התורכי פעל כל שבוע, אבל היה מאד בלתי אמין.
שירות דואר מסודר יכול היה לפעול בשני תנאים:
הראשון: שירות אניות מסודר לנמל יפו.
השני: דרך בטוחה מיפו לירושלים.
בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 שירות הספינות ליפו היה תקין, אבל משם לירושלים חייב היה הנמען לדאוג להעברת המכתב.
יהודי ירושלים היו תלויים בכספים שהגיעו מחו"ל, ובעלי האניות כתוצאה מבעית ההובלה היבשתית, סרבו לקחת איתם כסף.
חיים המבורגר בספרו שלשה עולמות מספר שגם ההובלה הימית היתה בעיתית וכך הוא כותב:
"וזה דבר הבאת הכסף: כל הכספים שנקבצו מכל העיירות והמדינות שבחוצה לארץ על ידי הגבאים שבכל אתר ואתר לשם א"י לקופת ר' מאיר בעל הנס, היו שולחים פעם אחת בשנה או פעמיים בשנה, ע"י שליח מיוחד לקושטא. ובעת שהוגבל הזמן לשלוח הכספים, הודיעו להרב ישעיהו ברדקי שביום פלוני יסע השליח עם הכספים לקושטא, כדי שהוא ישלח ציר מיוחד לקושטא לקבל את הכסף מיד השליח ולהביאם לירושלים, משום שהגבאים בחוצה לארץ לא רצו לקבל עליהם אחריות הים אז נשלח המוביל מירושלים לקושטא להביא את הכסף."
את התקופה הזו מתאר גרייבסקי בחוברת ז' של "זכרון לחובבים ראשונים":
"בימים ההם כשהדרכים היו בחזקת סכנה, לא קבלה הפוסטה שום משלוח כסף שהוא להוליכו מיפו לירושלים, ומכתבי הכסף או מכתבי הערך שנשלחו מחו"ל נשארו מונחים בפוסטה ביפו. פחדה הפוסטה לקבל עליה אחריות הדרך, ורק שלחה הודעה לבעל המכתב, והוא נאלץ לשלוח את ההודעה הזאת חתומה לאחד הסוכנים ביפו, והלה המציאו לו על ידי הזדמנות. רק מכתבים פשוטים היתה מוליכה ומביאה ע"י שליח מזוין רוכב על סוס, כי עוד טרם היו עגלות בירושלים, וגם זה רק פעם בשבועיים כאשר באה האניה לחוף יפו.
מוביל הפוסטה היה אז "אבו עבדללה" איש גיבור, רם קומה ורחב כתפיים, כלי נשק בחגורתו ושוט ברזל בידו. הוא הטיל מורא על כל סביביו, ביחוד על הערבים ועל הפלחים אשר פגע בדרכו, ויראו לגשת אליו בעת נסעו בפוסטה הרשמית."
בשנת 1837 קיבלו צרפת ואוסטריה זיכיון לקיום בית דואר בעריה האסיתיות של האימפריה העותומנית, אבל לירושלים הם הגיעו רק בשנות ה – 50, וגם הם, בתחילת הדרך, סרבו להוביל כסף מיפו לירושלים. למעשה הדואר האוסטרי היה היעיל והטוב, ואילו הצרפתי כמעט שלא היה קיים, למעט לשירות הקונסוליה הצרפתית עצמה.
גם לתורכים היה שירות דואר, ועל יעילותו של זה כותה "החבצלת" משנת 1885:
"ובימים האלה החלה הפוסט העותומנית להביא משלוח כסף ושטרות ירושלימה, ולדאבון לבב היתה ההתחלה קשה מאד, כי רוב המכתבים אשר נמסרו לבעליהם חתומים בחותם כראוי, נפתחו לעיני פקיד הפוסט או בידיו ממש, ונמצאו ריקים באין כסף."
.
כאן היה בית הדואר האוסטרי
.
את בית הדואר האוסטרי מתאר "לונץ" ב"לוח א"י" וכך הוא כותב:
"ובית פקודת הפוסט האוסטרי, אף על פי שהיה הפוסט העיקרי, ועל ידו באו המכתבים מכל ארצות תבל, היה מראהו דל ושפל מאד, וגם בפנימיותו לא היה אף החצי מכל המערכות והסדרים הטובים הנמצאים בו כהיום (כלומר בתחילת המאה ה – 20.). ואם נשווה לנגד עינינו את הפוסט האוסטרי הנוכחי וסדריו, לעומת מצב הפוסט וסדריו בעבר, אז נוכל לברך: "ברוך משנה עיתים ומחליף הזמנים".
הפוסט היה אז ברחוב הצר של הארמנים, בבית קטן, שכעת בו סניף רובע היהודים של הפוסט התורכי, ולא היה אלא רק מנהל ועוזר אחד.
(נושאי מכתבים לא היו כלל) ….קבלת המכתבים היתה קשה מאד, כי החייל מוליך הפוסט היה מגיע לירושלים בשעה השלישית ביום, ומפני מיעוט הפקידים, ערך הסידור וההכתבה כשתיים שלש שעות, ויושבי העיר שהיו צמאים לקבלת מכתב, נאספו בינתיים לרחוב הצר הזה לחכות לרגע היפתחו, ויעמדו צפופים ודחוקים משך שעתיים או יותר.
ולא פעם או שתיים הוכרח הקהל הזה לתת כבוד ולפנות דרך לגמלים טעונים משא העוברים דרך הרחוב, או להרכין את ראשם עד מתחת למשאות הטעונים עליהם. וכאשר נפתחו דלתי הפוסט, הועמד סורג של עץ, והמנהל קרא את המכתבים לפי סדר ה – א' ב' , וכמובן גדלה אז המהומה והדוחק עד למעלה מהראש, משך שתי שעות עד שעת הצהרים שאז נסגרו דלתותיו."