.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
חנה לנדאו נולדה בלונדון בשנת 1873, למדה בבית ספר חרדי, ואחר כך בבית מדרש למורות בלונדון. בשנת 1892 התמנתה כמורה בבית ספר עירוני בלונדון. בשנת 1899 עלתה לישראל בשליחות "אגודת אחים" הלונדונית, והתמנתה לנהל את בית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד.
אין ספק שלזכותה אפשר לזקוף את התפתחות המוסד, גידולו והשרדותו המופלאה עד ימינו.
היא החליפה את שפת בית הספר מצרפתית לאנגלית, והפכה את המוסד לדו – לשוני
עברי – אנגלי.
על השיפור שחל בבית הספר מספר שנים לאחר שגב' לנדאו נכנסה לתפקידה, כתב לונץ בלוח א"י:
"ומעת ההיא הוטב הרבה מצב בית הספר, וגם גדל משנה לשנה, עד כי מספר התלמידות כעת ביחד עם גן הילדים, כ – שש מאות, ועליהן כחמש עשרה מורות ושני מורים; והתלמידות העניות משיגות ארוחת צהרים, והעניות מקבלות מנעלים, ותלמידה אחת שתצטיין בכלכלת הבית, תקבל פרס של חמישה לירה שטרלינג. והוצאות הבית לשנה עולות כעת לסך 1200 לירות שטרלינג שמזה נותן הברון 900 לירות שטרלינג, וחברת אגודת אחים נותנת הנשאר."
על הרעיונות הפדגוגיים החדשים בבית הספר מספר דוד ילין בספר "ירושלים של תמול" (1900):
"בבית ספר לנערות היחיד בעירנו, ואשר בו התרוצצו עד כה הלשונות על חשבון לימודי שפתנו אנו, נעשו בימים אלו תיקונים חשובים, אשר להם ייחלו רבים זה מאז. הוחלט להסיר את כל שארית השפה הצרפתית, ולהוסיף כנגדם על לימודי השפה העברית בכל הכתות השונות, ולא יורו בו מעתה כי אם את לימודי שפתנו, ואת השפה האנגלית בתור שפה אירופית."
השינוי בא גם במקצועות של מלאכת יד, ובמקום ללמוד עבודה אומנותית, עברו ללמוד עבודה פשוטה, אותה צריכה היתה לדעת הנערה לצורך שימוש יום יומי בביתה. וכותב דוד ילין:
"את לימודי מלאכת הריקום השונים אשר בהם בילו התלמידות עד כה חלק גדול מזמנן, יחדלו מלמד בבית הזה, ומורות תלקחנה להוראת התפירה השווה לכל אדם."
מיס לנדאו שיפרה גם את הוראת הדת בבית הספר, וכתב נחום דב פריימן בספרו "ספר הזכרון הירושלמי" משנת 1913:
"מעת נמסרה לידי העלמה לנדו הנהלת בית ספר זה, נתוספו שעות רבות ללימודי קודש, ובכל יום חמישי מבארת לפני הנערות תוכן הפרשה של השבוע, ומעודדת אותם למוסר, ולהיות זהיר בכל המצוות המעשיות.
בקשר ליחסה לציונות גב' לנדאו היתה ונשארה אנגליה, וכתבה גולדי יוסף בספרה "עיר ואם":
נוכחנו שבעת שניגנו את "התקוה" באירוע רישמי כל שהוא, סרבה מיס לנדאו לקום… וסרוב זה של גב' לנדאו לכבד את ההימנון הלאומי – ציוני קומם אותנו, והחלטנו להפסיק את קשרנו עימה."
אין ספק שמיס לנדאו הביאה איתה ראש פמיניסטי , ועודדה את תלמידותיה להשכלה – הן דתית והן כללית, על חשבון ידיעות מעמיקות בכלכלת הבית, לצורך שויון ועצמאות נשית.
מיס לנדאו ניהלה את בית הספר אוילינה דה רוטשילד משך 45 שנה, היא זאת שנתנה לבית הספר את האופי המיוחד שלו, והטביעה את חותמה על כל מה שהתרחש בתחומו. בתקופתה נקרא בית הספר בפי תושבי ירושלים בשם "מיס לנדאו", שכן היתה זהות מוחלטת בין בית הספר והמנהלת שלו.
בשנת 1964 חגג בית הספר מלאת 100 שנה להיוסדו. לכבוד המאורע הוציא המוסד את עתונו "רננים", ובו זכרונות שנכתבו על ידי הבוגרות. אין כמו זכרונות אלה כדי להבין את אופי בית הספר עם המשטר האנגלי שלו, והמנהלת הקפדנית שעמדה בראשו.
כתבה שרה קליימן (הויסמן):
ומעל הכל זוכרת אני את גב' לנדאו, נשמתה עדן, אשר דמתה בעינינו לאל בודהא מאיים, אשר בפני צילו רעד וחלחלה אחזו בנו. היה דרוש אומץ רב כדי להציץ בגניבה לתוך תפארת ארמונה של המלכה לבית רוטשילד, ולהווכח מתוך רגש של הקלה כי גם היא , ככל בן אנוש, מסוגלת לנגוס בתפוח עסיסי או להנות מן הארוחה החמה, שהוגשה לה על ידי הטבחית הפרטית שלה….שנים לאחר מכן, כשקוים המפגש הראשון של בוגרות בית הספר, עוררה גברת לנדאו גל של צחוק בבדיחה שספרה….לא יכולתי להבין באותה שעה, כיצד יכולתי אי פעם לפחד מאשה כה אנושית וטובת מזג…"
וכתבה כתבת צעירה כפי שספרה לה הבוגרת נעמי לוי (מתוך "רננים"):
"בביה"ס היו לומדים חינם, ולכן כשפעם ביקשה המחנכת של נעמי כסף, לא רצה אבי נעמי לשלם ואמר לה להשאר בבית…. מה עשתה? בהחלטה נחושה עלתה לקומה הרביעית, בה שכנה הגב' לנדאו ועמדה כמה רגעים לפני הדלת. היא פחדה לדפוק – מה תעשה אם גב' לנדאו עסוקה מאד והיא תפריע לה? נעמי כבר רצתה ללכת, אבל אין דבר העומד בפני הרצון, וביחוד רצון ללמוד….
דפקה נעמי בדלת, ולשמחתה הרבה הזמינה אותה הגב' לנדאו להכנס. הציעה לה כסא, ולאחר מכן שאלה אותה לשם מה באה. כשספרה נעמי שמורתה ביקשה ממנה כסף, כעסה הגב' לנדאו, לקחה נייר ועיפרון וכתבה מכתב למורה, בו בקשה בכל תוקף להכניס את נעמי לכיתה בלי לשלם את הכסף. כשבאה נעמי למורתה והראתה לה את המכתב, התמלאה פליאה גדולה. איך הגעת לגב' לנדאו? שאלה המורה. פשוט, ענתה נעמי, עליתי לקומה רביעית, דפקתי בדלת ונכנסתי הישר לחדרה של הגב' לנדאו. הידיעה שתלמידה בשם נעמי נכנסה לחדרה של גב' לנדאו התפשטה במהירות בבית הספר, ונעמי הפכה לגיבורת היום. באולם האוכל דיברו הכל באומץ רוחה של נעמי. בהפסקות הצביעו התלמידות על נעמי ואמרו זו לזו: הילדה הזו היתה בחדרה של גב' לנדאו!!! המורות הזמינו אותה לחדר אוכל ושוב ושוב שאלו איך נכנסה לגב' לנדאו? מה עשתה? מה דברה? באותו יום דברו כולם על נעמי שהעיזה להכנס לחדרה של גב' לנדאו הגדולה."
אבל התברר שהיה לה גם חוש הומור, וסיפרה הבוגרת זהבה חברוני שפעם באחת ההפסקות חמדו להן הבנות לצון, והזיזו את מחוגי השעון הגדול של בית הספר קדימה, וכתוצאה מכך הצלצול להפסקה הוקדם. מיס לנדאו נכנסה לכיתה, וכאשר אף בת לא הודתה במעשה, קיבלה כל הכיתה עונש קולקטיבי, להעתיק את עמוד 360 ב"מקראות הגדולות" 50 פעם. כשהתישבו הבנות לעשות את העונש, גילו שספר המקראות מסתיים בעמוד 355.
מיס לנדאו לא נישאה, ולמעשה היא היתה נשואה לעבודתה. אבל מעבר לעבודה שמלאה את כל ישותה היתה חנה לנדאו גם אשת חברה וארחה בביתה יהודים נוצרים ומוסלמים. היו לה קשרים עם השלטון הבריטי, והיא ניצלה אותו לקידום המוסד אותו ניהלה ולתווך בין הקהילה היהודית בירושלים והממשל הבריטי.
במלחמת העולם הראשונה גורשה לאלכסנדריה בשל היותה נתינת מדינת אויב – אנגליה, ובית הספר נסגר. אחרי המלחמה חזרה ופתחה שוב את בית הספר.
מיס לנדו נפטרה בשנת 1945. עירית ירושלים הנציחה את זכרה ברחוב בשכונת "גבעת משואה".