.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
ר' יוסף ריבלין, נולד בשנת 1837 בירושלים. נצר להלל ריבלין – מתלמידי הגר"א וממחדשי הישוב האשכנזי בירושלים, למד בצעירותו בישיבות: "עץ חיים" ו – "אור החיים", וכשבגר הפך לעסקן, ממקימי ה"ועד הכללי כנסת ישראל". במסגרת זו היה אחראי להקמת שכונות רבות בירושלים. כינו אותו "רבי יושעה דער שטטלאך מאכער" (רבי יושע בונה השכונות). השיטה שלו היתה להירשם כדייר בשכונה חדשה ואז לשכנע את האנשים ללכת בעקבותיו ולקנות יחידת דיור באותה שכונה, וכשראה שבנין השכונה יצא לדרך מכר את חלקו והמשיך לשכונה הבאה… בשכונת נחלת שבעה גר לבד משך שנתיים ותשעה חדשים עד שהשכונה התאכלסה. הוא עסק גם בדאגה לעניים ולחולים, ועשה ככל אשר יכול היה כדי לעזור להם, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. הוא הרבה לכתוב ובעיקר מאמרים בהם הביע את דעתו בנושאים שונים. הוא גם ידע לחרוז וכתב שירים בדרך כלל בנושאים דתיים.
למשל שיר הקורא להכנס לשכונות היהודיות החדשות ולהפסיק לשכור בתים אצל גויים:
"רב לן שבת בחצרי בני נכר, ידם בכל ושכרם מאמירים
בני שרה בתוך בני הגר, במחשך שוכנים ובחלאם נגועים.
"לב עולמנו" קיומו ומרחבו, אך במכון לשבתנו כי נכונן לנו,
נאות דשא על הירושלים, במרחביה נוכח ה"ר צבי קדשנו."
– (פרזות תשב ירושלים, בתוך ברית אבות בסערת אליהו, תרט"ו)
ריבלין אהב מאד להתעסק בגימטריות ולדוגמא:
כאשר ריבלין היה מעורב בקנית האדמה ל"מאה שערים" שאל אותו ידיד:
מדוע אתה קונה בכרם כדכוד (שמו הערבי של המקום) במקום כה נידח ומסוכן?
ענה ריבלין: יש לי סיוע מן הפסוקים:
כתוב בברכת יעקב ליוסף :
"עד תאוות גבעת עולם תהיינה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו." (בראשית מ"ט כ"ו)
יוסף זה יוסף ריבלין.
קודקוד זה כרם כדכוד.
נזיר אחיו זה "רבלין" בגימטריה. (292)
במסגרת פעילותו בעניני צבור עזר למאות עניים שאיכלסו את העיר, דאג לבנית שכונות והקמת מוסדות, וכמעט שלא היה ענין צבורי בחיי ירושלים שידו לא היתה מעורבת בו.
כתב עליו יחיאל מיכל פינס בעיתון החבצלת:
"הוא האיש אשר החל בבנין הפרוורים מחוץ לחומת ירושלים. הוא הניח את אבן הפינה לאגודת נחלת שבעה, ויסד את מאה שערים, ויבן את משכנות ישראל, וישם זיכרון לשר מונטיפיורי בשכונות: מזכרת משה, אהל משה וימין משה, ועל ידו התכוננו: כנסת ישראל, עזרת ישראל, זכרון טוביה ושערי צדק. כל הפרוורים האלה מצבות קיימות המה לדור דור, אשר אין בכוח כל עין צרה ולב רע לבטלן. כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ תענינה: ידים אמונות בנו אותנו, ולא נמצא בנו מיחוש גזל אפילו שווה פרוטה".
כותב עליו ש"י עגנון בספר "תמול שלשום":
"ועדיין זוכרים זקני ירושלים את ר' יושי ריבלין. עשרים וחמש שנה היה סופר נאמן, ביום היה יגע עם העניים, ובלילה היה יגע על התורה, וכל ימיו לא ראה טובה. מטה שכמו לסבול צרות ויסורים בלב טוב וברוח נמוכה, וכל הממון שבא לירושלים נתחלק על ידו, והוא לא אכל בשר ולא שתה יין, ואפילו בשבתות וימים טובים. הסתפק בפת שחורה ובקהווה שחורה, וכשנפטר מהעולם לא הניח לאלמנתו ויתומיו אפילו מזון סעודה אחת, אבל הניח אחת עשרה שכונות שהוסיף לירושלים".
גם פנחס גרייבסקי העלה קוים לדמותו בחוברות:"זכרון לחובבים ראשונים", וכך הוא כותב:
" איש היה בירושלים ור' יוסף ריבלין שמו. תם וישר וירא אלקים, למדן, דרשן, מטיף, נואם, נעים, וגם מושך הרבה בעט סופר. בעל נפש עדינה היה האיש, רחמן וטוב לב מטבעו,…. ויהי לתפארה לאחיו הארץ – ישראלים…כשמחה בקציר כן היתה שמחתו תמיד בעת שזכה לראות חנוכת אחת השכונות שנתכוננו על ידיו, אחת אחרי השניה. הרבה יש לירושלים בירתנו להודות לאיש רב פעלים זה, שעבד בלי הפוגות ובלי לאות לטובתה ולטובת בנינה. אכן צדקו ועדי השכונות שכינוהו בשם: "המיסד העיקרי של השכונות בירושלים", אשר אחרי הרמב"ן לא זכה לתואר בלתי שכיח זה איש זולתו".
הרבה אגדות הלכו על דמותו של ר' יוסף ריבלין. מספרים שסבו, ר' משה, בא אליו בחלום ואמר לו ש"ציון" היא בגימטריה "יוסף" כשמו, ובזכות פעילותו למען ציון תתגשם תפילתו הגדולה לצאצאים ואכן בשנה הראשונה להתישבותו בנחלת שבעה, נולדה לו בת לאחר 15 שנה ללא ילדים.
יוסף ריבלין נפטר בשנת 1896 חסר כל.