.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאן ברחוב ישעיהו היה בית הספר דורש ציון
.
בית הספר נקרא בתחילת דרכו "בית מדרש" למען הפיס את דעתם של הקנאים האשכנזים, אך כל זה היה ללא הועיל וכל תלמידי המוסד היו ספרדים.
בשנת תר"ל (1870) נפטר הנדבן ר' יוסף בלומנטל. לפני מותו השאיר קרן בידי משפחת רוטשילד להחזקת המוסד, וקרן נוספת השאיר בידי חברת "הפקידים והאמרכלים" באמסטרדאם. שתי הקרנות הללו הצליחו להחזיק את המוסד, אבל לא ברמה הגבוהה של ימי ר' יוסף בלומנטל.
כאשר ביקר משה מונטיפיורי בארץ בשנת תרל"ח (1878), השאיר כספים עבור "דורש ציון" ועבור ת"ת "עץ חיים", למען ישכרו מורה ללימוד שפת המדינה – הערבית. בבית הספר "דורש ציון" התקבל הרעיון בשמחה, שכן כבר בשנת ייסודו רצו מיסדיו ללמד בו ערבית, ורק לחץ הקנאים מנע זאת מהם. לעומת זאת בת"ת "עץ חיים" החליטו בכל זאת לא ללמד ערבית, והכסף הופנה לצרכים אחרים בהסכמת הנדיב.
ובאשר לגדלו של המוסד: בשנת 1870 אנו מוצאים בבית הספר 57 תלמידים, ובשנת 1890 כבר היו בו 120 תלמידים. בשנה זו היו ב"דורש ציון" 6 כיתות: בחמש מתוכם שפת הלימוד היתה לדינו, ובאחת שפת הלימוד היתה ערבית, עבור התלמידים יוצאי מדינות המגרב.
עיקר הלימודים היו כאמור לימודי קודש, ובהם למדו: תלמוד ומפרשיו, תנ"ך, דינים ושולחן ערוך. אבל מעבר לכך למדו גם לימודים כלליים כמו: דקדוק, שפה עברית, כתיבה עברית, חשבון וערבית – שהיא שפת הארץ, וטורקית – שהיא שפת הממשלה.
הרבה תלמידים התדפקו על דלתות המוסד, ובסוף המאה ה – 19 נבנה בנין נוסף סמוך לבנין בית הספר הישן באיזור "בתי מחסה" בעיר העתיקה.
בשנת 1900 נפטר ר' יצחק פראג – מנהלו של המוסד, והעדות התוכחו היכן יקבר, שכן הוא נולד כאשכנזי וחי כספרדי. בסופו של דבר נקבר ר' יצחק בחלקה הספרדית ליד אשתו.
במקומו של ר' יצחק פראג מונה כמנהל "דורש ציון" בנו – ר' יוסף חיים אופלטקא, אבל הוא לא האריך ימים רבים אחרי אביו ונפטר בשנת 1907. בתקופתו קבל לימוד העברית תנופה חזקה. תרם לכך רבות המורה יצחק ישראל שיריזלי, שבן דודו – שלמה ישראל שיריזלי הוציא לאור את עיתוני אליעזר בן יהודה.
עם מותו של יוסף חיים אופלטקא מונתה למוסד הנהלה משולשת ובה היו חברים: המנכ"ל – ניסים אופלטקא, מנהל הכספים – ר' מנחם שם טוב הכהן חסיד, וראש המורים – המורה לעברית יצחק שיריזלי. בתקופה זו החלו להכנס מקצועות חדשים כמו: מדעי הטבע, תולדות ישראל וכתיבת הארץ, וכן נפתחה מגמה ללימוד שחיטה תיאורטית ומעשית לפי מנהגי הספרדים.
בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה חלה התדרדרות במספר התלמידים למרות התפתחות המוסד מבחינה לימודית שכן בית הספר שכן בעיר העתיקה, שם הישוב היהודי הלך והתדלדל לטובת העיר החדשה. בשנת תרע"ב (1912) יצא "דורש ציון" מחוץ לחומות אל מקום ששם היה רוב בנינו ומנינו של הישוב היהודי, ועבר לשכון בחדרים ברחוב יפו.
את תקופת מלחמת העולם הראשונה עבר המוסד בקושי יחד עם כל הישוב, אבל הוא שרד.
אחרי המלחמה קיבל בית הספר תנופה, ואנו מוצאים בו שתי כיתות מכינה ועד שמונה כיתות יסודיות. נוספו אז מקצועות נוספים כמו: אלגברה, הנדסה, אנגלית, התעמלות, שירה וציור. כמובן שהמקצועות העיקריים היו ונשארו מקצועות הקודש.
בשנת 1921 עמד בראש "דורש ציון" דר' יעקב ישראל דה – האן. הוא היה אישיות שנויה במחלוקת בציבוריות הירושלמית. הוא היה סופר משורר, עיתונאי ואיטלקטואל שהגיע מהולנד, שם היה נשוי לאשה נוצרית. הוא התקרב מאד לחוגי "אגודת ישראל" והפך לנושא דברם. במסגרת זו נלחם בחילוניות הציונית ולא נמנע מלחבור לגורמים ערבים ואנגלים עוינים. מעשיו הרגיזו את הישוב בארץ, ובסופו של דבר נרצח ב – 30 ליוני 1924.
"דה – האן" פעל רבות למען בית הספר ובעיקר בכל הנוגע לצד הכספי. אחרי מותו לקח על עצמו את הניהול הכספי דר' ואלאך – מנהל בית החולים שערי צדק.
בשנות ה – 20 וה – 30 של המאה ה – 20 בית הספר עבר עליות וירידות, הן במספר התלמידים והן במספר הכיתות. הסיבה העיקרית למצב היתה כלכלית, אבל כאשר החברה היהודית – גרמנית "עזרה" רצתה לקחת את המוסד תחת חסותה, סרבה הנהלת בית הספר בשל החשש שצויונו היהודי – ספרדי של "דורש ציון" ואפיו המיוחד יפגעו.
בשנת 1929 עבר המוסד לבית גדול , ששימש בעבר את הגימנסיה העברית ואת בית המדרש למורים, ברחוב ישעיהו, בשכונת "זכרון משה" ליד ביה"ס "למל". המוסד התרחב, ובשנת 1940 למדו בו 350 תלמידים והוא כלל גם שתי כיתות תיכון. ההנהלה הקימה גם בית ספר מקביל לבנות בשם "מרגליות".
היום בית הספר "דורש ציון" אינו קיים. מה שלא עשו למוסד מלחמות היהודים, מלחמות עולם, מצב כלכלי קשה ומצב בטחוני קשה, עשתה לו הקידמה שכנראה לא היתה יכולה "לראות" מוסד שמוגדר "בית ספר ספרדי".