.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
אחד מבתי הספר הותיקים בירושלים הוא בית הספר "דורש ציון". בית ספר זה, או כמו שקראו לו מיסדיו "בית מדרש", קשור בתולדות עדות הספרדים בירושלים. תחילתו במפגש בין שני אנשים:
האחד הוא ר' יוסף בלומנטל מצרפת – נדבן שחיפש אפיק מועיל עבור תרומותיו, והשני הוא ר' יצחק פראג – אופלטקא – יהודי אשכנזי שהתחבר עם עדות הספרדים, התלבש כמוהם, דיבר לדינו, התרועע איתם ואף נשא אשה ספרדיה, דבר שלא היה נפוץ באותם ימים. הוא גם חתם את שמו בנוסח הספרדי: "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט.
החיבור בין שני אישים אלה הוליד תכנית להקים מוסד לימודי עבור כל בני ירושלים, בלי הבדל עדתי. בית חינוך זה אמור להכשיר ילדים לחיי דת ויראת שמיים, אבל גם לדאוג שיוכלו להתפרנס בכבוד.
הנסיון היה להקים כעין "תלמוד תורה" משופר, בו ילמדו בעיקר לימודי קדש, אבל גם חשבון כתיבה ולשון ערבית.
למעשה היה כבר נסיון לפתוח בית ספר מודרני כ – 10 שנים לפני "דורש ציון", והכוונה היא לבית הספר "למל", אבל נסיון זה למרות שהצליח באופן יחסי, הוליד בית ספר עלוב למדי, לפחות בשנותיו הראשונות. בית הספר "למל" נתקל בהתנגדות חזקה מצד גורמים דתיים קיצונים, אבל הוא סלל את הדרך לבתי הספר שבאו בעיקבותיו וביניהם גם "דורש ציון".
יוסף בלומנטל בתכניתו להקים בית ספר התכוון למוסד שכל עדות ירושלים ילמדו בו.
בעיתון "הלבנון" מיום י"ג כסלו תרכ"ו (1866) הוא כותב:
" וכתבתי להחכם מורנו הרב יצחק פראג נ"י, שישכור בית אחד או שני בתים ויושיב בהם מלמדי תינוקות: באחד ילמדו בני האשכנזים תנ"ך ומשנה וגמרא בלשון אשכנז (גרמנית) זך ונקי, לא בלשון מבולבל בלתי מובן לכל העולם (יידיש), ובשני ילמדו בני הספרדים כנזכר בלשון ערבי או ספניש (ספרדית) ורק זך ונקי (לא לדינו)."
על תחילת דרכו של המוסד וסיבת הפיכתו ל "בית ספר ספרדי" מספר פנחס גרייבסקי ב"זכרון לחובבים ראשונים" חוברת ט':
"בשנת תרכ"ו (1866) היא שנת החולירע בירושלים שהפילה חללים רבים והשאירה יתומים רבים עזובים באין דואג להם, יעץ הרב פראג ז"ל ליסד בציון מוסד שידאג לחינוך בני הנעורים וללמדם תורה ודרך ארץ. מר בלומנטל ויחד אתו ראשי חברת "דורשי שלום ירושלים" בפריז, הסכימו לזה בכל לב, ויקנו חצר גדולה בעיר העתיקה…על יד שכונת "בתי מחסה"…ויקראו את שם המוסד "דורש ציון", תחת השגחתו והנהלתו של הרב הגאון ר' יצחק פראג. ובהיות אדיר חפצו כי המוסד יתנהל ברוח ישראל סבא, לתורה ולתעודה, מינה מורים חשובים בעלי תורה ויראה, ובראשם הרב הגדול ר' יונה לייב מנדלסון ז"ל. הוא קבע על פי רצון המשתדל מר בלומנטל, שעור מיוחד גם לשפה הערבית, שפת המדינה. זו היתה אז לקנאים "פצצה מארץ הפצצות" ותהי מהומה בעיר, ויריבו בו בחזקה, וישפכו עליו ועל עוזריו ועל בית הספר בוז וקלון וחרם גם יחד, והשתמשו גם ב"כלי נשק הקודש" של התקופה ההיא: העמידו אצל דלתות ביתו את מיטת המתים. האשכנזים, נמוגי הלב, נסוגו אחור ומנעו את בניהם מלבוא בשעריו, אם כי למדו בו גמרא ופוסקים מפי מורים מופלגי תורה ויראי ה'."
עד כאן דברי גרייבסקי ועל זה שתי הערות:
א. הבטוי "פצצה מארץ הפצצות" הוא ביטויו של גרייבסקי.
ב. קנאי ירושלים נהגו להעמיד בפתח ביתו של אדם שלא התנהג כיאות ,לפי דעתם, מיטת מתים. זה היה רמז לאי שביעות רצונם ממנו וכן לסופו המר של עושה העוולה.
את ההתנגדות האשכנזית לבית המדרש הזה אפשר לראות גם מתיאורו של עיתון "הלבנון" (ב' שבט תרכ"ט – 1869):
"ויהי בלילה הזה יצאו העכברים מחוריהם, ולעטלפים היה אור, ויסובו ויהמו בעיר, ותקעו והריעו בשופרות, והלכו ועמדו תחת חלוני בית הרב אויערבאך (ר' מאיר אויערבאך – רבה האשכנזי של ירושלים), ושם תקעו תקיעה גדולה, ויקללו קללות נמרצות. ויהי בבקר וילכו שני האחים (המסיתים נגד המוסד) לבית הספר הזה, ויחלו להכות בילדים ובמלמדיהם. והרב פראג ציוה להילדים שישיבו אל חיק מכיהם גמולם בראשם, וירימו איש איש אבן ומקל יד, ויבריחו את שני זנבות האודים האלה, והילדים ניצלו מידם."
הפגיעה הגדולה במוסד היתה בכניעה בנושא השפה הערבית, אותה הפסיקו, כתוצאה מלחץ הקיצוניים, מללמד בבית הספר.
מכיון שבית הספר נועד בעיקר עבור יתומי ירושלים שלחלקם הגדול היו גם בעיות כלכליות, הוא דאג גם לארוחות ולמלבושים עבור החניכים שהיו זקוקים לעזרה.
תחילתו של המוסד היתה בבית שכור. בשנת תרכ"ט (1869), עבר בית הספר לבית חדש ליד שכונת "בתי מחסה" שבעיר העתיקה. לבנין היו שתי קומות עם חמישה חדרים בכל קומה. המקום עצמו היה נישא על פני האזור וכתוצאה מכך נהנו התלמידים ומוריהם מאויר צח ומבריא. "הלבנון" מספר שלטכס חנוכת הבית באו הרבה נכבדים ובהם הרב הראשי ה"ראשון לציון" הרב אברהם אשכנזי וחכמי העדה. כן באו המופתי המוסלמי, הקונסול הבריטי ויועץ הקונסוליה הפרוסית. הילדים צוידו לכבוד הטכס במלבושים חדשים, מפוארים ונקיים, ובהזדמנות זו חולקו 3000 ככרות לחם לעניים מכל העדות. ומסכם סופר "הלבנון" :
"כדבר הגדול הזה עוד לא נעשה בירושלים אולי רבות בשנים"