.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
כלי הרכב המוטורי הראשון הגיע לירושלים כנראה בשנת 1908 . היתה זו מכונית בה טייל בעליה.
כתב עיתון "החבצלת ב' ניסן תרס"ח (1908):
"האדון צ'רלס גלידען מבוסטון, אחד מהאורחים החדשים שביקרו את עירנו, הביא עמו מחוץ לארץ "אויטומוביל" אשר עלה בו מחיפה ליפו, ומיפו הנה, ויטייל בו מסביב לעיר הקודש איזו ימים, חדשה אשר לא נהיתה עוד בארץ הקודש."
בארץ נראו כלי רכב מוטוריים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כפי שאפשר להווכח מקטע זה, אבל התנופה הגדולה היתה לאחר מלחמת העולם, כאשר הצבא הבריטי מכר עודפי ציוד, וגם מכוניות בכללם.
על תחילת התחבורה הציבורית בשנות ה – 20 מספר ארי אבן זהב בספרו "ששים שנה בשנה":
"באחד הימים החל לנסוע אוטובוס ממרכז ירושלים לשכונה החדשה "תלפיות", ומיד אחריו אוטובוס שני ל"בית הכרם", שנגמר בה בנינם של הבתים הראשונים. רואי שחורות שבין העגלונים…הביטו בדאגה על חידוש זה, ואילו רובם ככולם לעגו ל"טרומביל", כפי שכינוהו מיומו הראשון, ונראה היה שצדקו. ה"פורד" הישן שהלך ל "בית הכרם" נתקלקל אחרי כל שתי נסיעות, וכמה עגלונים עשו להם חניה ליד רוממה ומושב זקנים, והסיעו משם את הממתינים לאוטובוס בשכר של שמונה גרושים למרכז העיר, ובשני שילינגים ל"בית הכרם."
ומוסיף ומספר ארי אבן זהב:
"לא יצתה שנה ויהודי אנגלי קיבל רישיון להובלת אוטובוס משער יפו לשכונת הבוכרים. אוטובוס זה היה גם הוא "פורד" ישן. ספסליו שני קרשים ארוכים, והוא פתוח משני הצדדים כמכונית משא. תושבי שכונת הבוכרים…. שמחו לתחבורה זו, והאוטובוס היה מלא נוסעים
ונמצא תמיד בתנועה. (מחוץ לזמנים שנשאר עומד בשל איזה קלקול.) מובן שהוא הדריך את מנוחתם של העגלונים, והשחצנים שבהם איימו על נהג האוטובוס שירצחוהו נפש, ובמקום חנייתו ליד שער יפו עמד תמיד שוטר."
העגלונים התאחדו, ופנו בטרוניות לרבנים ואף לפקידי העיריה, וקבלו על גזילת מטה לחמם, אבל כמובן שלא יכלו לעצור את הקידמה.
וממשיך ארי אבן זהב:
"ובין כה וכה צצו כפטריות גדולות שני אוטובוסים חומים, שהחלו ליסוע, אבוי, האחד ל"מחנה יהודה" והאחד ל"מאה שערים". העגלונים משכו אליהם את הנוסעים בתחנון, וניסו להוכיח בכל לשון, שאינה דומה הישיבה על קרש לזו שעל רפידת המרכבה "העשויה לבני מלכים" וטובה גם למושבו של השר מונטיפיורי, ולשוא."
משך הזמן התחלפו ספסלי העץ בספסלים מרופדים, ומחיר הנסיעה באוטובוס ירד. בעלי העגלות היהודים החלו למכור את עגלותיהם וסוסיהם לערבים, שעוד המשיכו להשתמש בהם זמן מה.
וכותב ארי אבן זהב:
" העגלה יצאה נצוחה, ולעגלונים נשאר רק נשקם האחד – הקללה והחרפות, אבל להרים יד לא העיזו עוד….לתקופת השנה נשארו ממאה וחמשים עגלונים רק ארבעים – כולם ערבים, ולמרכבות לא היו כלל קונים, והן נצבו מיותמות בחצרות, ושמשו הרבה שנים מקום משחק לשבאב, ומקום לינה לחתולים עזובים, עד שנתפוררו ממטר ומחמה."
ומספר יצחק קמר בספר המוקדש ל "מקשר ויובלו":
אותו זמן בנו את שכונת תלפיות. העמדתי אוטובוס שהסיע את הפועלים לשם וחזרה. אחרי זה פתחתי גם קו אוטובוסים לחברון, מחנה יהודה ושער יפו. כיון שראו כי קיים מקום פרנסה חדש ושמו תחבורה, רבו הקופצים עליו. יהודים שלא היתה להם כל ידיעה במקצוע, רכשו מכוניות ופתחו קוים לנקודות שונות בבירה. המושג "תחנה" לא היה ידוע עדין. בכל מקום שעמד נוסע והרים את ידו, המכונית נעצרה. כן הורידו אותו ליד כל בית. מובן שריבוי העצירות האיט את התנועה באופן מבהיל….מאורעות תרפ"ט נתנו דחיפה לאירגון התחבורה בבירה ולליכודה. בשלה ההצעה לייסוד גוף יהודי מאוחד להובלת נוסעים, והוקם קואופרטיב בשם ה"אחדות"… הוא לא האריך ימים. ענף התחבורה היה בתקופה זו במצב של תוהו ובוהו. הממשלה נתנה רשיון לכל דיכפין. כל בעל כוח אשראי יכול היה לרכוש אוטובוס אצל אחד הסוכנים של בתי החרושת למכוניות, ולהופיע בכביש. כך צצו חדשים לבקרים מתחרים נוספים…בסקטור הערבי היה המצב עוד יותר פרוע….ביתיים גונב לאזני דבר (מספר יצחק קמר) כי שלטונות המנדט זוממים ליסד גוף לתחבורה משלהם בחסותה של חברת חשמל שהיתה בבעלות בריטית."
כל הלחצים האלו הובילו ליצירת גופים קואופרטיביים נוספים, הן יהודיים והן ערביים. הקואופרטיב הבולט בירושלים היה "המקשר" שנוסד בשנת 1931. הוא איחד בתוכו קואופרטיבים קטנים כמו: "הגה", "המהיר", "התאחדות הנהגים העבריים" ועוד…
חיי קואופרטיב "המקשר" בירושלים לא היו קלים.היו חייבים להגן על האוטובוסים, בעיקר בקוים המרוחקים ובקו להר הצופים. בתקופת מלחמת השחרור שוריינו אוטובוסים ולמקומות בעיתיים היו צריכים ליסוע בשיירות. איזורים קשים לתנועה היו: העיר העתיקה, ימין משה, הר הצופים וכד'. ב – 13/4/48 הותקפה שיירת "הדסה" ונלכדו בה רופאים, אחיות ועובדי בית החולים והאוניברסיטה בתוך שני אוטובוסים של "המקשר" שהיו מלווים ברכבי הגנה ואספקה. בהתקפה זו נהרגו 78 בני אדם.
חברת "המקשר" שרדה את תקופת מלחמת השחרור והמשיכה לפעול עד שנות ה – 70, אז התאחדה עם "אגד" ונעלמה מן הנוף הירושלמי.
חברת "אגד" נוסדה בשנת 1933, גם היא אחדה קואופרטיבים קטנים שנסעו בין ירושלים לתל אביב ומתל אביב לחיפה, ומכאן שמה (רעיונו של ביאליק).
עד המיזוג בין "אגד" ל"המקשר" רוב התחבורה הבין עירונית של ירושלים בוצעה ע"י "אגד", והתחבורה העירונית ע"י "המקשר".
