.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
נולד כבן יחיד להוריו צבי הירש וחנה בשנת 1854 בקובנה ליטא. כאשר היה בן 13 עלתה המשפחה לירושלים, שם למד בישיבת "עץ חיים". כבר בישיבה נמשך להשכלה, והחל לקרוא בהחבא ספרים שאינם ספרי קודש. גם העברית כשפת דיבור משכה את ליבו, ובכל הזדמנות קרא ודיבר עברית. בשנת 1873 התחיל לפרסם את מחשבותיו בעיתונים ה"חבצלת" שהתפרסם בירושלים ו"המגיד" שנכתב בעיר "ליק" שבפרוסיה המזרחית. במאמריו כתב בין השאר מאמרים גיאוגרפיים וגם כתב נגד ה"חלוקה", הגבאים והממונים, ואז החלו הקנאים לרדוף אותו. בצר לו נמלט לגליל, טייל על הרריו, ושם התגבשה במוחו ההחלטה לעסוק בחקר ארץ ישראל. כששב לירושלים גילה ששערי "עץ חיים" חסומים בפניו. הוא ניסה להיות מלמד פרטי, אבל הקנאים הבריחו את תלמידיו. (רדיפת הקנאים אחריו לא פסקה במשך כל ימי חייו.) בצר לו פנה אל העיסוק שהיה מוכר לו, וכתב לעיתונים בארץ ובחו"ל, בעיקר בנושאים הקשורים לארץ ישראל.
בגיל 21 הוציא את ספרו החשוב הראשון "נתיבות ציון וירושלים". בהקדמתו הוא כותב:
"זה שבעה שנים מעת באתי להסתפח בנחלת ה' בעיר הקודש ירושלים ת"ו. במשך שבעה שנים האל שמתי את ליבי לתור ולחקור אחרי תכונת וטבע הארץ הטובה הזאת, מצבה ומעמדה לפי חוקי הגעאגראפיע החדשה….. דרשתי בספרי עמנו אשר קדמוני, וגם מספרי העמים ללשונותם לא מנעתי את ידי….. והנה בעוברי על ספרי שפת עבר אשר יטיפו מילתם על הענין הנוכחי, הנה לדאבון לב ….. אין אחד מהם אשר יתאר בשרד האמת את תואר ותכונת ארצנו ועיר קדשנו כיאות. וכלימה תכסה את פני בראותי כי סופרי העמים יפזרו כסף כאפר להדפיס בכל שנה הרבה ספרים חדשים על הענין הזה,…… ולעומת אשר לנו, זרע יהודה,…… לא התעורר איש עדנה לכתוב ספר אשר יכלכל את כל תכונת עיר הקודש באר היטב, כי אם לא לפעמים ימצאו סופרים וספרים רבים על ענין קטן, אשר לא היה שווה לכתוב עליו אף ספר אחד. על כן אמרתי: הנני אעזור כגבר חלצי לכתוב עלי ספר את תואר ותכונת עיר הקודש, מעמדה, ומצב העם היושב עליה ככל חוקי הטאפאגראפיע, דבר לא נעדר… "
בגיל 23 הבחין שראייתו הולכת ונחלשת, ומשלא מצא תרופה בארץ, נסע לוינה, ומשם כתב:
"בלב מלא תקווה טובה עזבתי את עיר קדשנו, חמדת נפשי ולבבי, מעודי, את משפחתי ואת מאהבי הנאמנים, …. וכעל כנפי נשרים דאיתי לעיר בירת אוסטריה, בתקוותי כי רופאיה הגדולים ידעו לרפא את מחלת עיני. אך אהה תקותינו היתה למפח נפש!! כי לא לבד אשר מצב ראות עיני לא הוטב, אך עוד הלך הלוך ורע, עד כי ביום עזבי את בית החולים אחרי התגוללי בו כשלשה ירחים, לא יכולתי לילך לבדי בחוץ באין מחזיק בימיני……. אהה מי מילל לאברהם משה לונץ כי בהיותו בן כ"ה יכהו עיניו מראות, ולא יראה באור השמש כי יהל.
שונאי או שונאי האמת והדעת…. יאמרו כי יד ה' נגעה בי לרעה על חטאותי כי עצמו מספור, בהיותי אחד ממייסדי בית עקד הספרים בעיר קדשינו, או על עוררי את בני הנעורים לחכמה ומדע, לשלוח במלאכה ידם, או על אשר הרהבתי עוז בנפשי לכתוב במערכת ה"חבצלת" ….. כי מן הראוי והנכון כי מכל כסף הנדבות אשר יובא אל הארץ הקדושה, יודפס אחרי כן חשבון גלוי לעיני השמש…. אך הדבר אשר עורר עלי את תוכחת ה', מי יודע? אולי על כי לפעמים עמדתי מנגד ולא הרמותי כשופר קולי בראותי אנשים נענים ונדכאים על לא דבר….. אולם אך עיני בשרי קמו מראות, ועוד אעבוד את עבודתי כבראשונה על הרי ישראל…… "
הוא ניסה להרפא גם בבית חולים בפריז, אבל דבר לא עזר. בבית החולים בפריז פגש את אליעזר בן יהודה ששכב שם בגלל מחלת השחפת שלו. בן יהודה התלהב למראה המשכיל הירושלמי שמארח לו חברה, ועוד בעברית. בן יהודה התלבט באשר למבטא אותו ידברו דוברי העברית. הוא התיעץ עם לונץ, שהסביר לו, שאמנם האשכנזים מדברים בהברה אשכנזית אבל כאשר עדות ישראל השונות מדברות האחת עם השניה ההברה המקובלת והמובנת לכולם היא הספרדית, ואכן זו ההברה המקובלת כיום בעברית.
עוד בחו"ל עלה בראשו של לונץ הרעיון להוציא כתב עת שבו יפרסם את המאמרים והחידושים המדעיים הקשורים לחקר ארץ ישראל. השם המקורי היה "מוריה" ששונה ל"ירושלים". סך הכל יצאו 13 כרכים של "ירושלים", כאשר האחרון יצא לאחר מותו.
לונץ הוציא מידי שנה "לוח ארץ ישראל" ובו ידיעות חשובות למי שחי ומטייל בארץ, כגון: מטבעות, משקולות, דואר, נסיעות, בתי מלון, מוסדות ישנים וחדשים, ישובים שנוסדו ועוד…..בסך הכל ראו אור 21 כרכים של "לוח א"י".
לונץ הוציא מדריך בשם "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" שיצא בשנת 1890 ומטרתו לפי לונץ:
" לתועלת העולים לראות אותה, להאחז בה ולכל הכמהים לדעת ידיעה ברורה ונאמנה מתכונת וקורות ארץ אבותיה ויושביה, מצבם ומצב המושבות אשר נוסדו בה." לספר יצא תרגום בשם "פאלעסטינא".
בשנת 1893 הוציא לונץ במשך שלש שנים חוברת לחקלאי בשם "האכר" (דער קאלאניסט).
בשנת 1896 החל להוציא ספרים במסגרת "אוצר ספרות ארץ ישראל" כגון: "כפתור ופרח" לר' אשתורי הפרחי, את "פאת השולחן" לר' ישראל משקלוב ואת "תבואות הארץ" לר' יהוסף שווארץ.
גולת הכותרת במפעליו הספרותיים היה פרסום מהדורה חדשה של התלמוד הירושלמי על-פי כתב יד בספריית הוותיקן, אותו לא סיים.
כדי להוציא את הספרים הקים לונץ בית דפוס שכמובן עסק גם בהדפסות שונות למיניהם. והרי פרסומת של בית הדפוס משכונת "עזרת ישראל":
"בית דפוס של א.מ. לונץ בשכונת עזרת ישראל על דרך יפו רכש לו בזמן האחרון הרבה אותיות חדשות ויפות, מינים ממינים שונים: עבריות וכן אותיות לועזיות על פי הסגנון היותר חדיש, והרבה מיני צעצועים (קשוטים), ומקבל עליו להדפיס בכל השפות, גם בערבית וברוסית: ספרים, פנקסים, פירמאות, מעטפות, חשבונות, קבלות, המחאות, כרטיסי ביקור, הזמנות לנשואין ואירוסין ועוד…. בכל מיני צבעים על הצד היותר טוב, בהגהה מדויקת ובמחיר זול."
לונץ היה הכוח המניע שמאחורי הקמת "בית חינוך עוורים בירושלים". על הקמת הבית כתבה ביתו חנה בולוטין לונץ, בספרה על אביה "מאיר נתיבות ירושלים": נחום נתנזון – סוחר מהעיר העתיקה הגיע אל לונץ וכולו נרעש וסיפר לו על גמל שדרס ילד עיוור ברחוב בעיר העתיקה. לונץ הבין שאם היה מוסד עבור ילדים עוורים הם לא היו מתגוללים ברחובות, ומיד הכתיב לנתנזון "קול קורא" כדי לגייס תרומות למען הקמת בית לילדים העוורים. הם צרפו אליהם את הרופא דר' יצחק קרישבסקי שחתם אף הוא על ה"קול קורא" . הכספים הגיעו והבית קם ברחוב הנביאים ובו למדו הילדים ואף עסקו במוסיקה ובמלאכה כמו קליעת רהיטי קש.
וממשיכה וכותבת חנה:
"הוקדש חדר לבית כנסת ואבי היה נוהג ללכת לשם בוקר בוקר להתפלל עם החניכים. אחרי התפילה נתן להם שעור בתנ"ך….. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשתושבי ירושלים רעבו ללחם, נודע לאבי כי העיריה מחלקת ככר לחם לנפש, ואז מיהר לשם וטרח בעצמו להביא את הלחם לחניכים."
על סדר יומו כתבה חנה:
"יום העבודה של אבי גדוש היה. בשובו, השכם בבוקר מבית הכנסת של "בית חינוך עוורים", היה מארגן את עבודת היום בדפוס ונותן הוראות מדויקות לכל העובדים בפעולות השונות שהתנהלו בדפוס בעת ובעונה אחת: ה"תלמוד הירושלמי", "ירושלים", "לוח א"י" וכו'. לאחר שסיים את מתן ההוראות, היה עולה הביתה ומתחיל את עבודתו הספרותית כשכולו קורת רוח ורגשי הודיה על שיש בידו למלא את יעודו."
לונץ היה גם חבר בועד הלשון העברית.
בימי מלחמת העולם הראשונה נעצר לונץ על ידי התורכים, בעיקר בשל אסופת שירים בשם "כינור ציון" ובתוכה השיר "שאו ציונה נס ודגל" שנחשב על ידי התורכים כשיר מחתרתי שאסור להדפיסו. בסופו של דבר סגרו התורכים את הדפוס והחרימו את העותקים של "כינור ציון".
לאחר המלחמה בתאריך ב' אייר תרע"ח (1918) נפטר לונץ.
כשנתיים לאחר מותו נוסדה החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ובשנת 1928, במלאת 10 שנים למותו, הוציאה לזכרו החברה, קובץ בשם "ירושלים", ובו גם דברים לזיכרו.
רבים הספידו אותו וביניהם חוקר ירושלים פנחס גרייבסקי ("זכרונות לחובבים ראשונים י"א):
ר' אברהם משה לונץ ז"ל.
גאון ציון וירושלים בחקירת ארץ ישראל,
במלאת 10 שנים לפטירתו.
לא הניח איש כמותו, אין לנו תמורתו.
משמת בעל "נתיבות ציון וירושלים" בטלה הוצאות
המקורות הקדמונים לידיעת ארץ ישראל בעברית.
משמת המורה דרך, אין "לוח א"י, ואין "ירושלים"
ואין "ספרות א"י ואין "ירושלמי".
לא היה כמוהו לפניו ואחריו הלואי ויהיה.
יהי זכרו ברוך.