מנזר רטיסבון

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "נצרות בירושלים"

 

 

מנזרי האחיות ציון ומנזר רטיסבון קשורים בדמותו של אלפונס רטיסבון ואחיו תיאודור. אלפונס נולד בצרפת בשנת 1814 כבן למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת. סבו היה שר הכספים בחצרו של לואי ה – 16.  הוא למד משפטים בפריז ומבחינת השקפתו הדתית היה אתאיסט. כשהיה בן 13 התנצר אחיו תאודור ואף הפך לכומר. משפחתו ראתה בו בוגד. בגיל 28 הגיע אלפונס לרומא ומישהו נתן לו מדליה עם דמותה של מריה, מדליה שיחסו לה מעשי ניסים. רטיסבון למרות שלעג למדליה הסכים לענוד אותה. ברומא ביקר בכנסית סנט אנדריאה דלה פראטה ושם היה עד לחזיון בו נגלתה לו מריה ובבת אחת הפך לנוצרי ויותר מאוחר גם הוסמך לכמורה. גם אותו החרימה משפחתו. בשנת 1843, כשנה לאחר התנצרותו סייע לאחיו להקים את מסדר האחיות ציון. בשנת 1855 העביר רטיסבון את מסדר האחיות ציון לירושלים, ובשנת 1856 בנה את מנזר האחיות ציון על הויה דולורוזה ליד קשת ה"אקה הומו".

מנזר רטיסבון הוקם ביזמת אלפונס רטיסבון, שייסד, כנאמר לעיל,  עם אחיו תאודור את מסדר האחיות ציון, והקים את מנזר האחיות ציון בעיר העתיקה ואת מנזר האחיות ציון בעין כרם.
המנזר במרכז העיר הוקם בין השנים 1877 – 1894. תפקידו היה לשמש כבית ספר לבנים, מוסד חינוכי ובית יתומים. רוב הלומדים במוסד היו ערבים אבל גם יהודים למדו בו. במוסד היה משק בעלי חיים ושטח אדמה בו גידלו ירקות ופירות. בית הספר היה מקצועי ולמדו בו עד למלחמת העולם הראשונה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה תפסו התורכים את הבנין והקימו בו בית חולים. יותר מאוחר ניתן הבנין למטה היחידה האוסטרית שסיפקה שירותי תותחנות והנדסה לתורכים. עם הכיבוש הבריטי התמקמה במקום יחידה הודית. כל אלה גרמו למבנה נזק גדול והיה צריך לשפץ אותו.
אחרי השיפוץ חזר הבנין למלא את יעודו המקורי.
בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
תושביה הראשונים של שכונת "רחביה" נהנו מעזרת המנזר, וכך כתב תושב השכונה גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים":
"חשמל בא מבית ספר רטיסבון שהיה לו מנוע משלו והסכימו למתוח קו עד ביתי. כדי להפחית בהוצאות שיתפתי שניים משכני, בכללם דר' רופין, בהנאה זאת, והבתים הראשונים המעטים ברחביה היו גם הראשונים שזכו לאור חשמל בירושלים."
בפרעות 1929 שימש הבנין, ולו גם ללילה אחד, כמחסה לתושבי "רחביה" הסמוכה. על זה כתב תושב "רחביה" הסופר יהודה האזרחי בספרו "עיר אבן ושמים":
"…. לכאן הגיעו שני נזירים לבושי גלימות שחורות שליחי רטיסבון , והציעו את מנזרם המבוצר, כמחסה לתושבי רחביה, עד יעבור זעם. הצעתם התקבלה בתודה. התושבים התפלגו לשני מחנות:
מחנה אחד, חסרי ישע, הועבר אל בין כתלי המנזר, והמחנה השני, ובו מרבית הגברים, פנה אל הבנין היחיד בן שתי הקומות של השכונה… והתבצר בו מוכן לקרב."
אחד מהתלמידים היהודים שלמדו ברטיסבון בשנות ה – 30 היה עזרא יכין, שכתב על כך בספרו "ספורו של אלנקם":
"כמו רבים מילדי השכונות הירושלמיות העניות, למדתי גם אני בבית הספר של המנזר הקתולי צרפתי על שם רטיסבון. הורים דלים היו שולחים את ילדיהם לשם, כדי שיקבלו "חינוך אירופאי טוב", וילמדו ארבע שפות: צרפתית, אנגלית, עברית וערבית. גם שכר הלימוד הנמוך משך את תשומת הלב. למעשה היו מרבית תלמידי רטיסבון יהודים. רק מעטים שבמעטים מבין 350 התלמידים היו ערבים- נוצרים או מוסלמים. המורים בבית הספר היו כמרים בני עמים שונים וערבים מתושבי הארץ. עברית למדנו רק שעה אחת ביום, בשעה הראשונה. התלמידים הערבים המועטים היו משוחררים משעור זה, והיו באים לבית הספר רק בשעה השניה. במסגרת שעורי העברית למדנו גם תנ"ך – שעה אחת בשבוע….. "

במלחמת השחרור נותק המוסד מהאוכלוסיה שהשתמשה בו (ערבים), והנזירים העמידו את הבנין לטובת מפוני מלחמה יהודים. אחת מהמפונים האלה היתה רינה דהאן, בת למשפחת שטרן מממילא, וכך היא כתבה:
"זה היה בחג, אחרי שנאלצנו לעזוב את הבית לאחר כיבוש ממילא על ידי הערבים. לאבי היו קשרים עם הנזירים של מנזר רטיסבון, בית ספר שבו למדו ערבים ויהודים. עקב המאורעות התפזרו התלמידים ואנחנו הפכנו להיות שם פליטים. לא היינו יחידים. היו פליטים מפנוי ימין משה, פליטים מגוש עציון ועוד… מכל פינות העיר. קיבלנו חדר כיתה גדול, ועם הריהוט שהצלחנו להציל סידרנו ארבעה חדרים – חדר שינה להורים, חדר שינה לאחותי ולי, חדר אוכל ואפילו מטבח. אבי בנה תנור שהדלקנו בעצים, ועל התנור הזה אמא בישלה (נפט לא ניתן להשיג). חילקו אז אוכל במנות, לפי מספר הנפשות במשפחה. קיבלנו פילה ומזה אמא בישלה געפילטע פיש. מהכמרים קיבלנו קיטניות ובתמורה תיקנו להם גרביים. לכמרים היתה גינת ירק ומשם היו לנו קישואים שמהם אמא בישלה ליפתן. ובכל זאת היינו שמחים בארוחת החג כי היינו יחד והיתה לנו קורת גג."
גם נשות וילדי גוש עציון שפונו, הגיעו לרטיסבון, ומספרים אותם ילדים שבגרו, לחוקרת עמיה ליבליך, כפי שהיא מביאה את דבריהם בספרה "ילדי גוש עציון":
"מספר דני: "כשהגענו למנזר רטיסבון זה היה זר. משהו אחר לגמרי. היינו בנים שובבים, ופתאם במקום להיות במרחבים ובמקום פתוח נכנסנו למרתף של בנין…. אמנם קיבלו אותנו יפה מאד והשתדלו להנעים לנו את הזמן…..המרתף היה מחולק בעזרת דיקטים למחיצות. לכל משפחה הוקצה מרובע, שסומן באמצעות הדיקטים, ושם היו המיטות….. היה די בלגן, לא מסודר עד מאד….. בלילות היו הפגזות. כשעבר נזיר, עם הכובע השחור הגדול, זו היתה אטרקציה בשבילנו. מן הסתם עשינו לנזירים הרבה בלגן, אבל כלפינו היו חביבים. לא היתה לנו שפה משותפת, אבל אני זוכר נזיר מחייך, משום מה כך זה זכור לי.
מספרת אורה: "ברטיסבון הקצו לנו אולם גדול, שהיה אולם הקולנוע שלהם. שם בנו מחיצות עץ קטנות לחדרים – לכיתות של ילדים, לתינוקות, חדרים לנשים. אנחנו, כל הילדים הגדולים, גרנו יחד, 15 ילדים, כמו בבית ילדים….. "
אחרי המלחמה שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שירדה מהר הצופים.
בשנת 1970 פעל במקום סמינר תיאולוגי נוצרי, ובשנת 1998 נתן הוותיקן את חסותו למקום והפך אותו ל"מוסד האפיפיורי רטיסבון"

כיום משמש המבנה סמינר תאולוגי שמופעל על ידי המסדר הסליזיאני בחסות הוותיקן.
המבנה עצמו בנוי בסגנון רנסנסי מאד סימטרי. האדריכל האב מ' דומה (M.Doumet). המרכז בולט ומעליו פעמון ומגדל שבתוכו פסל של רטיסבון. בצד הדרומי קפלה שנחנכה בשנת 1894. לאגף הצפוני נוספה בשנות השלושים אגף נוסף הניצב למבנה. באגף זה: אולמות, כיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר שמצפון לצידו הצפוני של הבנין אפשר לראות מגדל שמירה תורכי משנות ה – 30 של המאה ה – 19, שהוקם בזמנו של מוחמד עלי על ידי מושל הארץ איברהים פחה.