.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
נולד בדוברובנה שברוסיה הלבנה בשנת 1859 למשפחה של חסידי חב"ד. כאשר היה בן 9 שנים עלה עם משפחתו ארצה, ובגיל 15 שנים התחתן עם ביתו של ישראל ב"ק. בשנת 1863 ייסד ישראל ב"ק את עיתון "החבצלת". שנה לאחר מכן נסגר העיתון ונפתח שוב בשנת 1870 כאשר ישראל ב"ק הוריש לפרומקין את בית הדפוס שלו ואת העיתון שעורכו העיקרי היה פרומקין עצמו. העיתון יצא עד שנת 1911. העיתון של פרומקין היה למעשה שופרה של היהדות החסידית. בין השאר השתמש פרומקין בעיתונו כדי לנגח את הממונים והחלוקה, כדי להטיף לפרודוקטיביזציה, כדי לתמוך בעבודת האדמה, כדי לעודד השכלה (הוא גם חבר לאליעזר בן יהודה), כדי להלחם במיסיון, כדי לעזור לאוכלוסיות חלשות בין היהודים ועוד….. משך השנים "חזר בתשובה" ומיתן את ביקורתו נגד היישוב הישן ומוסדותיו.
ביתו היה ברובע המוסלמי ברחוב הדגל. רחוב זה למעשה היה סימטא צרה, והיו בה בסך הכל ארבעה בתים. אחד הבתים היה ביתה של משפחת חוסייני שבו איפסנו את הדגל המיוחד שהובל בראש תהלוכת "נבי מוסא". הדגל הזה נתן את שמו לשם הרחוב. (היום השם הוחלף לסמטת "אל בוראק")
בנו גד ששימש כשופט עליון בתקופה הבריטית כתב ספר בשם "דרך שופט בירושלים" ובו הוא מספר רבות על אביו.
את חדרו הוא תאר:
"אחד הקירות הוא ארון ספרים מהרצפה ועד התקרה, ספרים מספרים שונים, ספרי קודש וספרי חול, ספרי מדע וחכמה, רובם עברית, ורבים מהם בלשונות לועזיות וגם כמה כתבי יד עתיקים…. ספות , אשר בהתחברן יחד היו כעין ספה ארוכה אחת מוצעות לארכם של שני קירות בחדר הגדול… אבל רק בשבתות היו הספות נראות במלוא יפין, בכל ימות השבוע היו מכוסות ערמות ערמות עתונים, כשלשים במספר, שהיה אבא מקבל מכל חלקי תבל בלשונות שונות. "המליץ", "הצפירה", "המגיד", "היהודי" מלונדון… ועיתונים אחרים באידיש מאמריקה ומגליציה…… אבל עיתוני המפתח ששימשו כעין כלים לאבא במלאכתו, היו ה"ג'ויש כרוניקל" מלונדון וה"איזראיליט" ממגנצא. מהראשון היה שואב את החדשות האחרונות ומהשני היה מתרגם את סיפורי להמן….
זכור לי, בפינת החדר ישב אבא ליד שולחן הכתיבה הגדול, המלא וגדוש מכתבים שבאו אף הם מחלקי תבל השונים. בבוקר השכם היה נכנס ותופס מקומו ליד שולחן זה ומתחיל בעבודה… מיד היו מכניסים לו כוס תה …. ומרכיבים ראש מלא "טומבאק" (הטבק של הנרגילה) טרי עם גחלי אש לוחשות על הנרגילה העומדת על ידו. וכשגמר שתית התה, או משנכבתה האש בנרגילה , היה מצלצל בפעמון אשר על השולחן, ומיד מכניסים לו כוס תה אחרת, ומחליפים את הגחלת ב"טומבאק" שבנרגילה, וכך בכל שעות היום."
והמשיך וכתב גד פרומקין:
"אף על פי שה"חבצלת" היתה מרכז פעולותיו ושם המפעל הזה נקרא עליו, היתה פרנסתו על בית הדפוס. העיתון בתפוצתו המצומצמת ובמיעוט מודעותיו, הפסדו היה מרובה. יותר משראה ב"חבצלת" מקור פרנסה-ראה בה כלי למלחמת דעותיו. משום העיתון ומשום עסקנותו הציבורית, השאיר את ההנהלה בענייני הדפוס לפועלים הראשיים ואחר כך כשמלאו לי 14 שנה… הוטלה על שכמי מעמסת ההנהלה, ואבא היה פטור מטרדות אלה ובן חורין הוא ליתן כל דעתו וליבו על עניינים נכבדים יותר ושראה בהם צורך לעזור, לעורר, להילחם ולהגן.
מלבד עבודתו העיתונאית ובית הדפוס שלו, ייסד פרומקין שני מוסדות: חברת "עזרת נידחים" ו"בית מושב זקנים".
וכתב גד פרומקין על חברת "עזרת נידחים":
"עזרת נידחים" היתה חברה שמטרתה בעיקר לעזור לבני העניים, במה שקוראים היום "עזרה קונסטרוקטיבית"": לאפשר לנתמך ללמוד מלאכה שתפרנסהו בכבוד. והיו תמיכות ניתנות ללימוד נגרות, נפחות פחחות וכל מיני מלאכות אחרות. ואחד מעיקרי הישגיה של חברה זו הוא שעשתה את מלאכת הסיטוט מלאכה יהודית….. ברובם תימנים שהיו מאד חביבים על אבא, ואבא חביב עליהם, וייסד עבורם את כפר השילוח הגובל בכפר סילואן הערבי אשר בצלע הר הזיתים.
( הרחבה במאמר "התישבות התימנים בירושלים פרק ב'")
"עזרת נידחים" עסקה גם במלחמה במיסיון, שפרש את רישתו על דלת העם, ובעיקר על ידי רופאיו ובית החולים שלו, ועל ידי בית הספר שייסד, ושבהם קיבלו הילדים לא רק הוראה וספרים חינם, אלא גם אוכל ומלבושים, להם ולבני משפחתם. וגם כאן המלחמה לא כיוונה דרכיה בדרך השלילה, אלא סייעה עם העניים להשיג עזרה רפואית טובה וחינם, ועל ידי כך לעקור משרשה את סיבת הפנייה לבית החולים של המיסיון."
על "בית מושב זקנים" כתב גד פרומקין:
"בית מושב זקנים" נוסד שנים רבות לפני כן על ידי רופא יהודי מאוסטרליה, דר' סנדרס, כבית תמחוי לתה, והיו יהודים זקנים באים לשם ועוסקים בקריאה ולימוד סביב שולחן נקי, כשכוס חמין רותח מוגש להם…. מוסד צנוע זה התפתח לאחר שאבא ואברהם אלקנה זקס, ועוד אחד או שנים מהחבורה, נתנו ידם לכך, עד שנעשה בית מושב זקנים"
גבאי המוסד היו שלשה, וביניהם ישראל דב פרומקין, שהיה הולך לשם כל יום לכמה שעות.
את סדר יומו תאר בנו גד פרומקין:
"לאחר כניסתו לבית הדפוס לשעה קלה היה אבא חוזר ועולה אל חדר עבודתו, ובינתיים כבר קרובה שעת צהרים והוא סועד לבדו פת שחרית שלו…. לאחר מכן עשה שעה קלה בחדר עבודתו ומיד יוצא ל"מושב זקנים", שהיה עוד בעיר העתיקה. שם היה עושה כמה שעות… פעם בשבוע או פעמיים בשבוע היה יוצא רכוב על חמורו לכפר השילוח בצלע הר הזיתים לפקוד את עדת התימנים, שראו בו את מיטיבם ואיש חסדם. משחזר לביתו קרוב לעת ערב, שוב שהה כמה רגעים בבית הדפוס ומיד מסתלק ושב ועולה לחדר עבודתו. אז היו פוקדים אותו ידידים ועסקנים לשיחה והתיעצות בענייני ציבור. בין שיחה לשיחה, ובין עבודה לעבודה, היה משקיע עצמו בעיון בספר או בקריאה בעיתונים והיה ממשיך בזה עד לשעה מאוחרת בלילה."
ישראל דב פרומקין היה עוזר גם ל"עמך" פשוטים בביתו, וכתב גד פרומקין:
"בסוף התפילה (שחרית) היה בית התפילה (שבחצרו של פרומקין) תמיד מלא אנשים, לרוב עניים ודכי רוח, שידעו שזוהי שעת רצון של אבא, בין החלפת תפילין של רש"י בתפילין של רבנו תם היו שוחריו מוצאים אצלו אוזן קשבת ונענים בתמיכה, נדבה או עצה.
פעמיים בשנה לפחות, היתה החצר האמצעית מתמלאת אנשים עד אפס מקום, ובית התפילה היה דומה למשרד. בערבי פסחים ובימות החורף הקשים. קודם החג היה אבא מחלק מצות לעניים, והיה מקיים מצוה זו בעצמו לפרטי פרטיה. רשימת הזכאים לתמיכה, השמורה מן השנה הקודמת, תוקנה והושלמה, ואבא, שהיה יודע ומכיר כל אחד בשמו ובשם משפחתו, היה עומד בפתח בית התפילה ומגיש לכל מי שנקרא בשמו, פתקה על רוטל (2.5 ק"ג), תשע אוקיות (שלשת רבעי הרוטל) או חצי רוטל מצה, הכל לפי האיש ומצב משפחתו. בפתקאות אלו היו מקבליהן הולכים אל מאפית המצות של מייטא בקצה ה"מיידן", בדרך לבתי מחסה, ומקבלים את המצות שהיה אבא מקפיד על טיבן והולך לשם ומשגיח על אפייתן. ופעמים היה אבא מוסיף למצות גם פתקאות ליין לארבע כוסות, כתובות לשלמה שיינקר המוזג ברחוב חברון.
ושוב בעיצומם של ימי החורף נעשה בית התפילה דומה למשרד, והחצר הומיה. כשעניים מרודים ודלת העם בדירותיהם הפרוצות קופאים מקור, היה אבא מאספם ומחלק להם פתקאות לפחמי עץ שהיה עליהם לקבלם מהמחסנים שאגר בעונת הקיץ, והיו העניים באים על שכר צפייתם בחצר בקור ובשלג כשקבלו מנת פחמים שתכניס קצת חום במעונותיהם הקרים והדלים."
בסוף ימיו עבר פרומקין להתגורר בשכונת זכרון משה, ומספר שכנו המורה ישעיהו פרס בספרו "100 שנה בירושלים":
"ואף ישראל דב פרומקין, שהיה קשור כל ימיו בעיר העתיקה, בה נלחם בעיתונו "חבצלת" למעלה משלשים שנה במשטר מוסדות החלוקה, בממוניהם ובגבאיהם, ניתק לעת זיקנה את קשריו עם העבר ועבר לגור בביתו, שהקים לו ב"זכרון משה" בשכנותי, בו חי בשנותיו האחרונות בבדידות בלא לקשור קשרים עם החברה החדשה. בחצר ביתו בנה לו בית כנסת פרטי, בו התכנס מנין מצומצם לתפילה בנוסח חב"ד."
ישראל דב פרומקין נפטר בשנת 1914. בירושלים רחוב במרכז העיר הנושא את שם עיתונו ה"חבצלת"