.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
.
דר' הלנה כגן נולדה בשנת 1889 בטשקנט ולמדה רפואה בברן והתמחתה ברפואת ילדים. לארץ הגיעה בשנת 1914 עם אימה. תחילה התישבו ביפו ובתל אביב ואחר כך עברו לירושלים, תחילה לרחוב החבשים ואחר כך לבית הולמן האנט שברחוב הנביאים.
בירושלים פגשה את דר' עומר ביי המנהל התורכי של שרותי הבריאות, שלא נתן לה רישיון לשמש כרופאה ואמר לה שאין סיבה שיתנו לאשה זרה לעשות מה שנשים בתורכיה לא מורשות לעשות.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה והתורכים היו זקוקים נואשות לכוח אדם רפואי ואז גויסה גם הלנה כגן אבל בתור אחות ולא רופאה. בסופו של דבר קיבלה דר' כגן רישיון עבודה כרופאה, ואף הגיעה לדרגת מנהלת בבית חולים העירוני.
הבעיה שלה כאשה רופאה לא היתה רק אצל התורכים, אלא גם אצל שכניה הדתיים הקנאים. ה"מזל" האיר לה את פניו גם שם בגלל מקרה עליו היא מספרת בזיכרונותיה:
"המאורע הראשון שגרם לעליה בלתי צפויה בהכנסתי ובפופולאריות שלי היה הטיפול בחולה הראשון שלי. ילד בן שש ממשפחתו המכובדת של הרבי בלוי שהתגוררה בבתי אונגרין. הילד היה חולה אנוש, קדח מחום, הכרתו נתערפלה ונשימתו כבדה. כל הרופאים בירושלים נקראו למיטתו אחד אחד, ואפילו רופא גוי קראו ל"סגולה". כולם רשמו מרשמים שנבדקו על ידי רוקח נטול רשיון וחסר הכשרה, זלמן סולובייצ'יק, והוא היה חייב להחליט איזהו המרשם הטוב ביותר. ננקטו גם צעדים אחרים: שמן למאור נתרם לבתי כנסת אחדים וכל בגדיו וחפציו של הילד נתנו במתנה לעניים. ששה ימים עברו ומצבו של הילד הלך ורע. בסופו של דבר נכמרו רחמיו של אחד השכנים, ונוכח יאושה הרב של המשפחה טען כי בעצם לא יאונה כל רע אם יקראו ל"נערה" שזה עתה הגיעה משווצריה ואשר טוענת שהיא רופאה.
נקראתי למטתו של הילד ומצאתי שהוא סובל מדלקת ראות אונתית. בהיותי אובדת עצות מרוב מרשמים שכבר ניתנו לו, הזרקתי לו שמן קמפור ולא משתי ממטתו כל הלילה. היה זה היום השביעי למחלה, המועד הרגיל למשבר של דלקת ראות אונתית בתקופה הטרום אנטיביוטית. והמשבר אמנם התרחש כמצופה, מלווה בזיעה ובירידת חום. ובין לילה הפכתי ל"בעלת שם". ילד קטן זה, החולה הראשון בטיפולי היה ברבות הימים לרב עמרם בלוי אחד ממנהיגי נטורי קרתא."
רבות היו פעולותיה של דר' כגן ורבים תאריה, ובין השאר:
ניהלה בית חולים במרפאתו של דר' טיכו כשזה הוגלה במלחמת העולם הראשונה.(1916).
ניהלה מרפאת ילדים בביתה.
ניהלה את מחלקת הילדים בבי"ח רוטשילד.
פתחה תחנת טיפת חלב לילדי ירושלים.
שימשה כרופאה ראשית בתחנה לטיפול בילדים ערבים בעיר העתיקה (1923/4).
עבדה בבית חולים סנט לואי.
ניהלה את בית התינוקות של ויצ"ו.
ניהלה מחלקת ילדים בבית חולים "ביקור חולים"
ועוד………
בין תפקידיה ותאריה :
חבירת אסיפת הנבחרים הראשונה והשניה.
חברת ועד הפועל של ויצ"ו ומקימת מחלקת הילדים של האירגון.
יקירת ירושלים.
כלת פרס ישראל.
כתב עליה יעקב אורלנד (סמטת החבשים):
"סמטת החבשים הנה הכניסה המתופרחת הרדוף ושיחי ורדים
של דר' כגן כהן בין חמש לשבע רופאת ילדים
ושהיתה מודדת בשיעולי מים
ושמה בהם אבקה לבנה
כדי שאשתה ואבריא תוך יומיים
ואשוב אליה ככלות השנה"
תושבי ירושלים העריצו את דר' כגן ורבים כתבו עליה בזיכרונותיהם:
וכתבה יהודית טופורובסקי בספרה "מאה שערים שלי":
"הרופאה שלנו היתה דר' כגן. מי מהירושלמים אינו זוכר את דר' כגן? נדמה לי שהיא טיפלה במחצית מתושבי העיר. היא היתה אשה גבוהה וגם קצת מלאה. עיניה היו שחורות ושערה שחור, כהה מסורק לקוקו עם סרט שחור. היא היתה ממש ידידת המשפחה…. דר' כגן היתה הרופאה של הרבה מן המשפחות הירושלמיות. מרבים מבני המשפחות הירושלמיות העניות לא נטלה תשלום עבור עבודתה, להיפך: הרבה מכספה תרמה לצורך אותן משפחות ….. "
וכתבה עליה אסתר אבישר בספרה "בית בירושלים":
"הרופאה המפורסמת ביותר לילדים בימים ההם היתה הדר' כגן שנקראה בירושלים "מושיעת הילדים". היא היתה גדולת גוף וחמורת סבר ועורה היה כהה…. מסירותה לילדים חולים לא ידעה גבול, ואמרו עליה שמחסרי יכולת אינה מקבלת פרוטה. אפילו הדתיים הקיצוניים העריצו אותה ולא נתנו אמון אלא בה, למרות שלא נראתה דתית ולא ברכה את ההורים בפסוקים הלקוחים מן התנ"ך …. לא היה אדם בירושלים שלא שמע על רופאת הפלא ולא היה ילד חולה שלא ביקר אצלה כשהיה חשש למחלה קשה. כשנפטר ילד בשכונה לאחר טיפולה המסור, אמרו "זה מאלהים" והמשיכו להאמין בה. היו לה מעריצים רבים בקרב הדתיים בשכונות: בתי אונגרין, בתי ורשה, מאה שערים ובית ישראל. היא זכרה שמו של כל ילד שטיפלה בו וידעה את מצבם המשפחתי של כל דיירי השכונות שבאו אליה עם ילדיהם.
בשנת 1936 נישאה דר' כגן לאמיל האוזר, כנר ידוע, שהקים קונסרבטוריון למוזיקה בירושלים. ביתם היה מרכז למוזיקה ומידי פעם ערכה בו רסיטלים.
האוזר חלם להקים בירושלים בית ספר שילמדו בו הילדים היהודים הכי מוכשרים בעולם. דר' כגן נרתמה כדי להביא את הרעיון לידי בצוע. היא ניצלה את קשריה עם הנציב העליון ווקופ שהעניק להאוזר 70 סרטיפיקטים פתוחים. האוזר יצא לאירופה במחצית השניה של שנות השלושים, האזין לנגינתם של עשרות ילדים מוכשרים ומבטיחים, ולאלה נתן את הסרטיפיקטים והביא אותם ארצה. הלנה כגן חיפשה בין ידידיה הרבים את אלה שהיו מוכנים לארח אותם בביתם, וכך נפתרה בעית מגוריהם. בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה, ונערי האוזר נותקו ממשפחתם, כאשר השמועות על גורל יהודי אירופה הגיעו גם לכאן. הנערים נקלעו למצב נפשי קשה ומסובך ודר' כגן קרסה תחת המעמסה. בתום המלחמה חזרו רוב הנערים לאירופה והאוזר נסע לאמריקה כדי לגייס תרומות. הוא חזר רק אחרי 20 שנה ואז כבר לא היתה לו אקדמיה. דר' כגן קיבלה וסעדה אותו עד יום מותו.
בשנותיה האחרונות המשיכה ד"ר כגן לקבל מטופלים בביתה. היא נפטרה, חשׂוכת ילדים, באוגוסט 1978.