.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"
המרכבה נבנתה על ידי הזוג מונטיפיורי בשנת 1816 לצורך מסע באיטליה וצרפת. לצורך בנייתה הזמינו אומן בשם "בופרה" שבנה את העגלה בהזמנה אישית. מחירה היה 4072 פרנק. העגלה היתה מפוארת ונוחה מאד.
וכתב עיתון "האור" 18/4/1910:
"…מסילות ברזל טרם נבנו עוד על הארץ, והדרכים היו עקלקלים כל כך ומקולקלים עד אשר הוכרח הנוסע ללכת חצי הדרך ברגליו ולסבול מרורות מחום השמש ביום ומקרח בלילה. מה עשה סיר מונטיפיורי? הלך ובנה לו עגלת מסע נפלאה, עגלה אשר לא היתה כמוה בזמן ההוא ביפיה, בגדלה ובחזקה… על יציע העגלה המונטיפיורית היה ספר תורה של זהב ומנורת זהב גדולה אשר הדליקה הנוסע כל יום שבת."
מונטיפיורי השתמש בעגלה זו במסעותיו, ואף לרוסיה הגיע איתה. במסעותיו לארץ ישראל לא השתמש בעגלה זו, אלא שכר עגלה מקומית לצורך זה.
לאחר מותו של מונטיפיורי נודע שהעגלה נהרסה, אבל היא הופיעה במוזיאון שהוקם בוינה בשנת 1908 על ידי ויליאם הכלר.
הכלר היה ציוני נוצרי, מסיונר וכומר בריטי אנגליקני. הוא שימש ככומר של שגרירות בריטניה בוינה. שם הכיר את הרצל, העריץ אותו ואף עזר לו להפגש עם פרידריך הראשון – הדוכס הגדול מבאדן, פגישה שסללה את הדרך לפגישה יותר משמעותית, עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. הכלר השתתף בכל ששת הקונגרסים הציוניים הראשונים, ושמר קשר עם ההסתדרות הציונית העולמית גם לאחר מותו של הרצל.
התברר שאחרי מותו של מונטיפיורי הגיעה העגלה לידי ידיד המשפחה, ג'ון אגברט בנגוך, שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד גז בריטי שהוקם על ידי מונטיפיורי. בנגוך העביר (מכר) את העגלה להכלר שאסף פריטים עבור מוזיאון ציוני בארץ ישראל.
בצוואתו כתב הכלר:
" לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום (כלי נגינה דומה לעוגב) וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך… העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו."
למרות הצוואה הועמדה העגלה למכירה פומבית בוינה בשנת 1909. באותו זמן היה בוריס שץ – מייסד בית הספר לאומנות "בצלאל", בוינה והצליח לשכנע את הכלר לתת לו את העגלה עבור בית הנכות של בצלאל.
על הבעיה להביא את העגלה לירושלים כתב עיתון "האור" 15/4/1910:
כידוע הביא פרופ' שץ איתו את העגלה של מונטיפיורי. להעגלה הזאת משא של אלפיים ארבע מאות קילו, והרכבת לא תוכל להסיענה ירושלימה. די לו אם תלוינה לימים אחדים את סוסיהן במספר שמונה או עשרה. תלמידי בצלאל יצאו ליפו ובעזרת הסוסים יעלו את העגלה לציון."
בירושלים לא היה מקום לעגלה בתוך בנין בצלאל והיא נשארה בחוץ, מוזנחת וחשופה לפגעי מזג האויר. ריקודה פוטש – משוררת וסופרת היתה אחותו של מרדכי נרקיס מנהל בית הנכות של בצלאל, וכיהנה כספרנית במוסד זה. בסיפורה באידיש "די מרכבה" כתבה:
"המרכבה עצמה כבר התיאשה, עמדה ככלי אין חפץ בו. אף אחד לא חשב עליה עוד. אם נזכר מישהו מהשכנים שאי אפשר עוד לדחוף נעליים בלויות לתא, הוא פתח אותה בכוח, בחן את מושביה וקיפל אותם יחד, כדי שיכנסו פנימה יותר דברים. המרכבה שמעה כיצד משליכים לתוכה חפצים ישנים, ומישהו אומר: "לו קם משה מונטיפיורי מקברו, הוא היה בוכה כמו ילד קטן על מה שנהיה ממרכבת הטיולים שלו."
המרכבה שופצה בשנת 1963 ביזמת צבי לוריא ראש מחלקת הארגון בהנהלת הסוכנות היהודית, על ידי חברת "הארגז" שעסקה בתחבורה, מתכת וזיווד, ריהוט עץ, מבנים יבילים ומערכות תצוגה ואחסנה.
המרכבה הופקדה בסוכנות היהודית. למנוחתה הסופית הגיעה המרכבה בעזרת ארגון הקבלנים והבונים של ירושלים, שהקים במשכנות שאננים ביתן לתצוגת קבע עבור המרכבה.
בשנת 1986 נשרפה המרכבה בידי אלמונים, ושוחזרה בשנות ה – 90 על ידי האומן איתמר ניומן.
.