משכנות שאננים

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

משכנות שאננים

 

בשנת 1860 יצאו היהודים לראשונה מחוץ לחומה. היה זה עם הקמתה של השכונה הראשונה מחוץ לחומות – משכנות שאננים.
הגורמים ליציאה מן החומה, ולא רק של היהודים היו:
גידול בעליה עקב תנאים משופרים יחסית, הן מצד השלטון והן בגלל עזרה של מדינות חוץ שתקעו יתד בירושלים. כתוצאה מריבוי האוכלוסיה נוצרה צפיפות ותנאי תברואה קשים בתוך החומות.
ובגלל הביקוש הרב לדירות היתה עליה בשכר הדירה.
ליהודים היו סיבות נוספות כמו:
הופעתם של משפחת רוטשילד ומשה מונטיפיורי שנתנו הרגשה שהגאולה קרבה.
וכן היציאה הנוצרית שקדמה ליהודית ונתנה לה דחיפה.
בשנת 1855 הגיע מונטיפיורי לירושלים לביקורו הרביעי (מתוך שבעה ביקורים) הוא התענין בקנית מגרש מול חומות העיר העתיקה ממערב.

השטח היה שייך לערבי – אחמד אל דודאר, וכך הוא ענה למונטיפיורי על בקשתו: (מתוך זכרונות אליעזר הלוי – מזכירו של מונטיפיורי)
"הנך ידידי אחי בבת עיני. קח לך אותה בבת אחת. באדמה זו אני מחזיק בתור ירושת אבותי, לא הייתי מוכרה לאיש אפילו באלפי לירות שטרלינג, אבל לך אתננה חינם בלי מחיר. הרי היא שלך, שלח ידך וקחנה. אני עצמי אשתי ילדי ובני כולם לך הם."
כנראה זו צורת ההתבטאות בעת משא ומתן במזרח התיכון, ואל דודאר לא ממש התכוון לתת למונטיפיורי מתנות. בסופו של דבר נקנתה האדמה ב – 1000 ליש"ט. החוזה אושר בית המשפט התורכי (מחכמה), וכן במשרדי הקונסול הבריטי. גודל המגרש 66,225 אמות מרובעות.
באחד הסעיפים בחוזה נאמר:
" קנה לו סיר משה חלקת אדמה להקים עליה בית חולים, ולעשות בה כאוות נפשו."
הרעיון של הקמת בית חולים הוא כדי למנוע התנגדות להקמת שכונה, וגם יכול להיות שבאמת רצו להקים בית חולים, כי לא היה בית חולים יהודי בירושלים. באותו זמן ניסתה גם משפחת רוטשילד לבנות בית חולים, והם אכן עשו את זה, ובביקורו הבא של מונטיפיורי בירושלים (18/6/1857) ,הוחלט שלא לבנות בית חולים.
משה מונטיפיורי בנה חומה סביב נחלתו (משכנות שאננים וימין משה) וקרא למקום "כרם משה ויהודית".
בשנת 1857 נבנתה טחנת הרוח במימונו של מונטיפיורי (עלתה 1450 ליש"ט). וכתב עיתון המגיד:
" השר משה מונטיפיורי שליט"א ייסד מכספו ריחיים סובבים ברוח בעיר ירושלים לטובת עניי אחיו העבריים….בעמל רב צלחה בידי האמנים להביא את הבנין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו 40 אנשים ליבשה מהאניה אשר הובאו בו….וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים…. בעלי הריחיים האחרים (הערבים) …. שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח. וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד: הבנין הזה הוא מעשה שטן אשר יסעדנו ברוב כוחו."

לגבי הזמן בו פעלה התחנה יש ויכוח האם היא לא פעלה כלל או שפעלה זמן מה. לדעתי היא לא פעלה כלל, כיון שמשטר הרוחות בירושלים אינו מתאים לטחנת רוח. מספר ימי הרוח הרצינית בירושלים בממוצע בשנה הוא קטן מאד ולא קבוע. הסיבה האחרת שנותנים, החושבים שהיא לא פעלה, היא, שלא היו חלקי חילוף לתקן תקלות, והטחנה נעצרה.
בסופו של דבר הוחלט לבנות שכונה מעזבונו של יהודי מניו אורליאנס, יהודה טורא, שהשאיר 50,000 דולר למונטיפיורי לעשות בו כטוב וכישר בעיניו כדי להיטיב את מצב היהודים בירושלים.

הבניה החלה בשנת 1859 על ידי קבלן אנגלי והפיקוח נעשה על ידי היהודי יצחק פ"ח.
בהתחלה היו עיקובים ואת זה לומדים ממכתבו המודאג של אליעזר הלוי אל יצחק פ"ח ב – כ"ב תמוז התרי"ט ( 1859), ואצטט כמה שורות מתוכו:
"הכי אמת הדבר שמושל העיר ציוה לחדול מהקים הבתים על כרם משה ויהודית?
מאיזה טעם ציוה לחדול מעשות דבר טוב?
מה התרופה יש למצוא להסיר מחשבתו הרעה?
כמה אנשים עושים בעבודה תחת משמרת ראש הבנאים?
הכי אמת שיש לו 100 אנשים העושים בעבודה?
כמה מספר האבנים שהכינו לבנין?
הכי כבר הכינו אבנים לכל הבתים?
הכי נעשו ונתקנו כבר הדרכים אשר יוליכו להבתים?"
אליעזר הלוי מוסיף ואומר שאת המכתב כתב ללא ידיעת מונטיפיורי, כדי לא להדאיג אותו.
בשנת 1860 הסתיימה הבניה.
וכתב משה ריישר בספרו "שערי ירושלים":
"… והושיב שם יהודים מכל כולל וכולל (אשכנזים וספרדים) אשר לא ימצאו ידם די שכירות הבתים בירושלים מרוב היוקר וחסרון הכיס. ולכל איש וביתו ינתן בית אחד גדול ובית קטן (חדר וחצי) ובית תבשיל ואוצר (מקוה?) ובית הכיסא, מושב מלכים מושבם. ושולח להיושבים בבתים שמה נדבת לבבו פעמיים בשנה להחיות נפשם. גם עשה שם שני בתי מדרשות, אחד לאשכנזים ואחד לספרדים עם ספרי תורות. גם בית צרי (מרפאה).
סך הכל ניבנו 20 דירות: 8 – לאשכנזים, 8 – לספרדים, דירה עבור בית כנסת ספרדי, דירה עבור בית כנסת אשכנזי, מרפאה, דירה שנבנתה עבור הרב שמואל סלנט שמעולם לא גר בה.
השכונה נקראה "משכנות שאננים" לפי הפסוק: "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות" (ישעיהו ל"ב י"ח)
בכתובת שעל מרכז הבנין כתוב:
"משכנות שאננים נתיסדו מאת תרומת הכסף אשר הניח אחריו הגביר ר' יהודה טורא נ"ע (נשמתו עדן) מק"ק (מקהילת קודש) ניו אורליאנס יע"א (יגן עליה אלוהים) במדינת אמריקה על פי השר משה מונטיפיורי בשנת כת"ר (תר"ך – 1860) לפ"ק ( לפרט קטן)."

( למעשה השנה היא ה'תר"ך, כלומר 5620 ולא תר"ך – 620) וכדי לא להשתמש ב – ה' שהיא שם השם, כותבים לפרט קטן, להזכיר שיש כאן עוד 5000 שנה.)

בתחילת הדרך חזרו האנשים בלילה אל בין חומות העיר העתיקה מפחד, אבל כנראה שמונטיפיורי לא היה מודע לדבר.

הנכנסים לבתים היו מחויבים ל – 13 תקנות שהיוו בסיס לתקנות של השכונות שבאו אחרי משכנות שאננים: (מתוך – "שכונות בירושלים" – יעקב גליס)
א. לא יפתח השוער את דלתי הבית לאנשים, כי אם ברשות הגבאים, או בכתב רישיון.
ב. לעת ערב כבוא השמש יסגור השוער את דלתות שערי "משכנות שאננים", ולא תיפתחנה עד הבוקר בצאת השמש, כי אם לעת ההכרח.
ג. כל האורחים הבאים לראות את משכנות שאננים יכתבו שמם בספר.
ד. לא ילין איש זר בתוך הבתים האלו, וגם הקרובים ליושבי "משכנות שאננים" לא ילינו, כי אם לעת ההכרח
ה. כל איש ואיש מיושבי משכנות שאננים יצווה על עושי רצונו לטהר את ביתו בכל יום יום מכל אשפה, ומכל דבר אשר אינו טהור. גם להזות מים טהורים על פני רצפת חדרי ביתו, לכל הפחות פעם אחת ביום
ו.כל איש ואיש מיושבי משכנות שאננים יצווה על אנשי ביתו לבלתי השלך כל אשפה לפני הבית חוצה, ויטהרו את כל המקומות סביב למשכנותם, וישליכו האשפה למקום המוכן לו, ויכסו אותו תיכף ומיד.
ז. כל הבורות והברוכות שיש בהן מים סגורות תהיינה ולא תיפתחנה, כי אם בעת אשר יבואו אנשי הבית לשאוב מים. והמפתחות תהיינה תחת ידי הגבאים, ולא יבוא איש זר מחוץ לבית לשאוב מים מתוך הבורות והבריכות.
ח. בכל יום ויום אחר לימוד פרק משניות, יאמר אחד קדיש דרבנן, עבור נשמת המנוח ר' יהודה טורא עליו השלום, ולעת תקופת יום מיתתו ללמוד משניות לזכות נשמתו, ולהזכיר אותו בתפילת "אדון העולמים", ויאמרו קדיש.
ט. צריך לטהר פעמיים בכל יום את בית-הכנסת ובית המדרש, וייזרקו מים על פני הרצפה לכל הפחות פעם אחת ביום, טרם שייאספו שם הבאים להתפלל
י. כל הנדבות אשר יתנדבו תחת יד הגבאים, יהיו יושבי השאננים, או האורחים הבאים לראות הבתים שמורות תהיינה תחת ידי הגבאים לצרכיי בית הכנסת ובית המדרש, ולכל צרכי תיקון הבתים.
יא. ארון אחד עם חור צר ישומו מימין לפתח בית הכנסת, לתת שמה את כל כסף הצדקות, אשר יעלה על לב איש להביא ל"משכנות שאננים", והיה בראותם כן רב הכסף, יוציאום הגבאים לצרכים הנ"ז (הנזכרים).
יב. בית הטבילה ומקווה המים צריך להיות נקי מכל לכלוך, ולא ייראה שם שום דבר לכלוך וטיט.
יג. אין ליושבי "משכנות שאננים" שום טענות חזקה על בתי המשכנות הנז' (הנזכרים), אף-על-פי שישבו שם שלוש שנים מיום ליום כי לא יש חזקה על המשכנות הנ"ז (הנזכרים).

בשנת 1866 החליט מונטיפיורי לבנות עוד ארבע יחידות דיור ליד הדירות שכבר ניבנו. הפעם לא הביאו קבלן מאנגליה, וסמכו על כשרונו והכשרתו של יצחק פ"ח. בבתים אלה יושבו שלש משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית.
לפני הבתים יש סוכך העומד על עמודים ועליהם רשום שם בית החרושת "METAL WORK", שנמצא במקום מגוריו של מונטיפיורי – רמסגייט. כלומר העמודים הוצבו כנראה על ידי מונטיפיורי, ושימשו גם כמרזבים. ביומנו המתאר את מסעו השביעי לירושלים הוא כותב שאנשי משכנות שאננים ביקשו ממנו כמה בקשות וביניהם גם: "להיות שם מכסה חזק לפני הבתים ממזרח וממערב שיסך עליהם מניצוצי השמש הבוערת" . הוא אכן עשה זאת.
את ממה שקרה לבתים לאחר מותו של מונטיפיורי מספר דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול":
"דעת השר היתה בראשונה כי הבתים האלה יהיו נחלת כל עניי ירושלים, כי אחרי כל מספר שנים קבוע ( שלש שנים) יצאו הדרים בהם וגורל יוטל בין אלה אשר עוד טרם זכו לשבת בהם. אך מידת הרחמים אשר כנודע היתה היא המניע הראשון בכל מפעלי השר, וגם השקפתו ברוחב ליבו הג'נטלמני על האנשים האלה כעל אנשים המעמידים נפשם בסכנה לשם רעיון נעלה, שתי אלה גרמו לו כי בכלות המועד לא אץ השר להחליפם באחרים, ולא עוד כי הוסיף לשלוח להם מידי שנה בשנה "שכר דירה", פשוטו כמשמעו….וככה נמשך הדבר כל ימי חיי השר. וברבות הימים חשבו יושבי הבתים את עצמם לבעלי הבתים, ויורישום בנדוניה. ויש אשר גם מכור מכרו את זכותם לאחרים, והמה הלכו להם באשר הלכו. אך יורשי השר אשר דעתם לא היתה כדעתו, והמה חשבו כי כבר קיבלו ה"מסתכנים" בנפשם שכרם ביד רחבה, אמרו, אחרי פטירתו להוציא את המסתכנים ממקום סכנה, ואף שלחו עורך דין אשר יעמוד פה מצידם בפני הרשות. אך מפני נסיבות שונות לא עלה הדבר הזה אז בידם, ורק אחרי עמל וזמן רב עלתה עתה בידי ראשי עדת אחינו הספרדים להוציא בכוח הרשות את בני עדתם שוכני המשכנות, השאננים, ממשכנותם, ולפצות את העניים שבהם בתתם להם שכר דירה במשך שנים אחדות מקופת הכולל. וכדי להנצל מטענת ה"חזקה" מצד העניים אשר יזכו מעתה לשבת בבתים אלה, אומרים ראשי העדה הזאת, כנשמע, להשכיר את בתי משכנות שאננים בשכירות, וכסף השכירות יבוא לקופת הכולל…. "
כיום משכנות שאננים הפכה למלון עבור אורחי העיריה ובהם אומנים, אנשי מוזיקה, אנשי רוח ואקדמיה, סופרים וכד', גם כנסים שונים נערכים במקום.

ליד תחנת הרוח הוקם מבנה קבע עבור המרכבה של מונטיפיורי

לסיור יציאה מן החומות 

להרחבה מאמר "משה מונטיפיורי"