.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
לקראת כתה ד' תקוה עמדה להכנס לבית ספר חדש – בית ספר "למל". הלילה שקדם ליומה הראשון בבית הספר היה ליל שימורים, בו היא שכבה במיטתה בביתה ליד רחוב החבשים, והאזינה לרחשי הלילה הירושלמי. וכך היא מספרת:
"כל אותו לילה לא עצמתי עין. זה היה ליל מוצאי שבת. שמעתי את הרחובות הולכים ונרגעים, ובתוך השקט נביחות כלבים מכל הכיוונים, מקרוב ומרחוק. כלבי רחוב החבשים נבחו לכלבי בית החולים האיטלקי, וכשאלה נבחו להם בחזרה, התערבו בנביחה גם כלבי מוסררה. המאחרים ברחובות, מהם שרים ומשמיעים קריאות, ולבסוף השתתקו גם הם. מבתי הכנסת ב"מאה שערים" עלה קול לומדי תלמוד בלילה. זמרתם נעימה לאזן, עצובה, מתוקה. פעמון שם ופעמון פה, מקהלת פעמונים אחזה כלהבה בכל פעמוני ירושלים, כשם שהתלקחה, כך כבתה. דומיה צלולה. שיירות גמלים וחמורים וקריאות בעליהן סיפרו לי שכבר שחר, ומביאים פירות וירקות לשוק "מאה שערים". את הגמלים היו מבריכים במגרש הגדול שהשתרע מאחורי החומה הדרומית של השכונה, הקרוב מאד לדירתנו. שוב התלקחו הפעמונים, ושוב שקטו וכך מידי פעם. איזה לילה ארוך."
למחרת היא הלכה בפעם הראשונה לבית הספר "למל", וכך היא מתארת את הדרך:
"צעדנו במעלה רחוב החבשים. חצינו את מגרש "תחכמוני" ואת מגרש הספריה הלאומית…..אחריו השתרע מגרש ענק מסולע, שעליו יבנה בעתיד "בית שטראוס", קולנוע "אדיסון" ושכונה שלמה סביבם. עכשיו רק סלעים, קוצים, שברי זכוכית. כבר היינו ברחוב דוד ילין. חצינו אותו ועמדנו לפני גדר בית ספר "למל – לבנות א'."
את היום פתח מסדר לכל הכיתות:
"אשה תימניה נעימת סבר, בעלת עינים טובות וצוחקות – "רומיה", עמדה במעלה מדרגות הכניסה, וצלצלה בפעמון."
במסדר המנהל הכריז ואמר:
"בקר טוב לכל בנות בית ספרנו ולכל המורים! הבה נפתח בשירת ה"תקוה".
ההבדל בין בית הספר "למל" החפשי והפתוח , לבין תלמוד תורה לבנות "שפיצר", בו למדה עד אותה שנה, היה גדול מאד בעיניה של תקוה, ובאשר למורה לחשבון היא כותבת:
"מה שלמדתי מפיה במשך שבועות מספר, לא למדתי ממורתי לחשבון ב"תלמוד תורה" במשך כל שנת כתה ג'."
חלק גדול מהבנות באו מבתים חפשיים, ולפיכך:
"אמא הזהירה אותי מדי פעם שלא אוכל מזון מבושל בשום בית."
על עוד הבדל בין בתי הספר כותבת תקוה:
"עוד לא ספרתי דבר על הטיולים. ב"תלמוד תורה" שבבתי הבוכרים, היינו יוצאות לטיול לאיזה שדה או אתר קרוב, למשל ל"שמעון הצדיק". היינו צועדות לשם בצמדים, צמד אחר צמד, חייבות בכמעט שתיקה. המורה האחת – בראש הטור, החלוצה, והשניה – בסופו, המאספת. בבית הספר "למל" הכל שונה. המורה המפורסם "דר' שלם", כבר יסד אז את "אגודת המשוטטים" בירושלים, ורוב מורינו נמנו בניהם. גם אנחנו היינו יוצאות פעמים אחדות בשנה לטיולים של ממש, ופעם בשנה – לטיול השנתי הגדול, לעמק ולגליל. גבולות לא קרעו את הארץ, לא לארכה, אף לא לרחבה. בין "מאורעות" ל"מאורעות" היו יחסי היהודים עם הערבים טובים, אפילו לבביים. לינה בגורן של כפר ערבי או במדאפה של בית שייח, לא היו אירוע מיוחד, אלא כמעט מעשה יום יום. כך טיילנו לבית לחם, לחברון, ליריחו, לואדי פארה ולענתות, לנחל קדרון ולשלוח, ליד אבשלום ולקבר זכריה, להר הצופים ולקברי הסנהדרין, ובאנו לכנסיות ולמסגדים, לעיר העתיקה על רוב סמטאותיה, ועלינו למגדל דוד. כאן הילכנו חפשיות: לא בשורות, לא מאורגנות, עליזות ושמחות, צוהלות גם שרות."
את המעבר בין העולם הישן לעולם המודרני יותר, ואם תרצו המעבר בין ה"ישוב הישן" ל"ישוב החדש", אותו סימל עבור תקוה המעבר לבית הספר "למל", אפשר לראות גם מהקטע הבא:
"קראתי מאז גיל ארבע – חמש בספרים. ומה קראתי? בעיקר את ספורי התורה, השופטים והמלכים….אותם ידעתי בעל פה. גיבוריהם – גיבורי באותם שנים. בבית ספר "למל" סיפקה לי הספריה ספרי ילדים, שעד אז לא ידעתי על קיומם….קראתי הכל כסדרו: בכיתי על פי הסדר על ספור "הלב" על "בן המלך והעני"…..התפעלתי מ"אהל הדוד תום", וכך ספר ספר בזמנו. דוד קופרפילד היה חלומי בכתה ו', וכך אנשי "שתי ערים" ו"אוליבר טוויסט"…..הייתי בולעת ספרים, קוראת בתשוקה והתמכרות, שכורה ולא מיין"