.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
אחת השכונות שעשו על תקוה שריג רושם כביר היתה שכונת הבוכרים, וכך היא מתארת אותה:
"בחג הסכות כשהייתי בת חמש וחצי, לקחה אותי אמא לטיול בשכונת הבוכרים, שכונה קרובה לשכונתינו – "בית ישראל הישנה".
רחובות רחבים היו בה, וישנם גם היום, כפולים ואולי גם גדולים פי שלשה מסמטאות "כרם" ו"בית ישראל." לא ראיתי כמותם. בתים גדולים התנשאו שם, בני שתי קומות רובם, בתי אבן ורדרדים שגזוזטראות ומרפסות ענק להם. מדהימים מהכל היו הגנים. על יד כל בית צמחו עצים גבוהים סגורים סביבם בחומה, מבצבצים לעינינו ההולכות בצילה. כאן התהלכו גברים ונשיםכמגדלים, גבוהים ושמנים, לבושים אלו גם אלו גלימות משי מבריקות. הנשים – בכל קשת הגוונים, והגברים – בלבן, אבנטי משי צבעוניים למתניהם. כובעי פרווה שטוחים היו על ראשי הגברים, מטפחות משי צבעוניות חבושות לראשי הנשים."
בית הספר הראשון בו למדה תקוה היה בפאתי שכונת הבוכרים ונקרא "תלמוד תורה לבנות – שפיצר", אותו כנראה לא אהבה. וכך היא מתארת תמונות ראשונות מהווי בית הספר:
"הפעמון צלצל. לא כמו צלצולי "שנלר" הנעימים לאזני. זה היה צלצול קר ומבהיל….רוב הבנות לא בקרו בגן, כמוני. אלו דברו אידיש, ולבשו סינורי סטין שחורים. סנורים אלה היו תפורים כשמלות ארוכות, מתחת לברכיים, מכופתרות לכל האורך, מאחור, בעלות שרוולים ארוכים….
לבנות "צמות ירושלמיות", תלויות להן רובן על כתפיהן….
הספסלים, באותם ימים, היו מחוברים בברזלים אל השלחנות, והיוו רהיט אחד, כל אחד לשלש בנות….
העט היתה ידית של עץ, כמין עיפרון, ובתחתיתה חור שלשם נתקעה ציפורן ברזל דמוית אצבע, שראשה חד וסדק סדוק לארכה, לאגירת הדיו. לא הצלחתי בשום אופן לכתוב בעט. תמיד חרקה הציפורן, נקרע הניר, נתזו כתמי דיו קטנים וגדולים."
כשהיו ילדי ירושלים חולים הגיעו אל דר' הלנה כגן שגרה ברחוב הנביאים. דר' כגן רופאת הילדים כהנה בכמה בתי חולים, היתה חברת אסיפת הנבחרים, זכתה בפרס ישראל וצוינה כיקירת ירושלים.
תקוה כמובן הכירה את דר' כגן באופן אישי וכך היא מתארת אותה:
"דר' כגן הרופאה המלאכה של כל ילדי ירושלים, זכורה לי כזאת: גבוהה, רחבת גרם, פניה גדולות וטובות, עיניה חכמות, פיה מחייך תמיד וקולה נמוך – קצת גברי…..
דירות אחדות שלה זכורות לי במטושטש. האחרונה זכורה לי היטב: ברחוב הנביאים, מול "הדסה". היה שם גן , מול בית אבן בעל חדרים גדולים."
כשלתקוה היה כאב גרון ההבחנה הרפואית של דר' כגן היתה – בעית שקדים. הפתרון – שתית גוגל מוגל. ולהלן תיאור המשקה והכנתו:
"גוגל מוגל מהו? אם תרצו, משקה עדנים. אבל אם לא תרצו, כפי שלא רצו רוב ילדי ירושלים, הרי זה משקה שלמראהו מתקווצת הבטן מבחילה.
ואיך עושים גוגל מוגל? בוקעים בהנפת סכין ביצה גדולה וטריה. מפרידים, זהיר זהיר, את החלמון מן החלבון. את החלמון מטילים לתוך ספל חרסינה, ואת החלבון מכניסים לארון אויר לשעת צורך.
עכשיו מוסיפים שלש כפיות סוכר לתוך הספל, מורסים היטב את הסוכר עד שהתרכובת תהיה חלקלקה, ועכשיו יוצקים מן הקלחת שעל הפתיליה חלב טרי רותח מעלה אדים, לתוך הספל. שוב מערבבים ומערבבים, טועמים ומקררים ומקררים, ועכשיו, אם אינכם רוצים בולעים, כמו תרופה, במיני העויות, אנקות ודמעות. וכך היו מבריאים מאנגינות? כן, עובדה.":
אבל בסופו של דבר….."את השקדים עקרו לי לבסוף בבית חולים "וואלאך" שווסטר זלמה האחות הלבנה המלאכית טפלה בי……"
אחת הטראומות הגדולות של אותם שנים היתה חדש העברת הדירות – "חדש מוחרם", שהיה החדש היחיד בשנה בו יכלו לעקור מדירה לדירה. כל העיר נראתה כאחוזת תזזית, כאשר מאות משפחות עברו בו זמנית ממקום למקום. משפחתה של תקוה עברה לבית הנמצא בין רחוב אתיופיה לבית החולים האיטלקי, ובין רחוב הנביאים ושכונת "מאה שערים". ולהלן תיאורה:
"הבית הזה בצומת דרכים עמד. ב"שושנת הרוחות".
במזרחו – בית החולים האיטלקי, רב המבנים המשוננים צריחים ומגדלים וסיעות עצומות של יונים, ממש עננים. שעריו היו נעולים. אף ילד מילדי ירושלים לא בא לתוכם מעולם. מהגזוזטרא שלנו אני רואה שם אנשים לבושים שחורים, כמרים, ואחיות צחורות כ"יונים מעופפות" – כולם נוצרים.
במערבו – חומות "מאה שערים" הסוגרות בתוכן שוק צבעוני הומה, קונים ומוכרים, ריחות וגוונים, בית מרחץ, בתי כנסת לעשרות – גדולים וקטנים, שהתפילה אינה שובתת בהם יומם ולילה… והעיקר דירות למאות של משפחות ענק ולהן ילדות וילדים מסולסלי פיאות לבושי כהים…..
בצפונו, מקרוב – רחוב "מאה שערים" ו"בתי אונגרין" "בתי ורשא" ו"שערי פינה", כל שכונות החרדים האדוקים.
ומן הצפון הרחוק נשקף הר הצופים ועליו התנשא בנין הנציב העליון, הבריטי (אוגוסטה ויקטוריה)….
מדרומו, מקרוב – מעלה החבשים הצר, העולה והולך בואכה הספריה הלאומית ובית ספר תחכמוני, מגודר חומות אבן של גנים אפלוליים, ובתוכם בתי אבן גבוהים וגדולים, וסימטאות שרחבן אינו עולה על מספר צעדים מפרידות ביניהם. מבית ספר תחכמוני סובב רחוב החבשים מזרחה דרומה, ובו מתגבהות החומות הסוגרות על הכנסיה החבשית. בצד השני של הרחוב, שם גרים רופאיה ומיוחסיה של ירושלים וגם קונסוליות זרות יושבות שם.