.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
תקוה שריג נולדה בירושלים בשנת 1916, ונפטרה כחברת קבוץ בית השיטה בשנת 1998. תקוה כתבה מספר ספרים, וביניהם הספר "אמא אגדה", בו היא מספרת על ילדותה בירושלים. הספר רווי אהבה וגעגועים לעיר והוא נותן תמונה מקסימה ותמימה של ירושלים לפני כ – 80 שנה מבעד לעיניה של ילדה.
תקוה נולדה בשכונת "כרם" הסמוכה למקור ברוך, וכך היא כותבת:
"נולדתי שלשה ימים אחרי פורים בתוך מלחמת העולם הראשונה, בירושלים היפה, הישנה והקטנה, בשכונת "כרם" הזעירה….ממש באותו רגע התחיל שעון שנלר לדנדן שנים עשר דינדונים מרעישי אזנים, מרעישי לב, דינדונים שליוו את שנות ילדותי הרכות, יומם ולילה." אמצעי התחבורה של אותם ימים היו דיליז'נסים וכרכרות. ולהלן תיאורן:
"היו אז כרכרות והיו דיליז'נסים דלים. הראשונות הלכו בתוך העיר והאחרונות בין עירוניות. בזו כן בזו, היו שני ספסלים ליושבים, זה מול זה. מלפנים – הדוכן לעגלונים. הכרכרה היתה מרופדת כולה עור שחור, ומעליה חופת עור שחורה המתקפלת אחורה בקפלים, ושבה ונמתחת לצל, או לגשם וסופה, הכל לפי עונת השנה. בכרכרות היו אביזרי נחושת מבריקים: מדרגות, מוטות, פנסים וידיות, ושאר אביזרים מצועצעים ומצוחצחים.
לדיליז'נסים – ספסלים קשים ומדרגות ברזל, הכל חשוף, חסר חן והדרת כבוד. לכרכרות היה מוט ברזל מאחוריהן, לכל רחבן, שעליו היו ילדי ירושלים נתפסים ו"תופסים" נסיעת חינם, כשחבריהם צועקים בכל פה: "אודרוב יה ערבאנג'י"! קדימה! ."
מוסד מפורסם נוסף בירושלים של אז היה בור המים, וכך מתארת אותו תקוה:
"מאז התחלתי להתהלך על רגלי, נפתח בפני "העולם הגדול". היה זה משטח מרוצף אריחי אבן, חלק וורוד כלחי תינוק. מרזבי פח הובילו לכאן את מי הגשמים מכל הגגות. רצפה זו שהיתה מוגבהת מכל סביבתה כמין במה, היתה תקרתו של בור עמוק, שהיה חדר אטום ומסויד, מלא מים. באמצע המרצפת התנשאה מעין קוביה בולטת, ובראשה פתח עגול שמכסה ברזל לו ומנעול גדול. פעמיים ביום, בבקר ובערב, הופיע שם "צמח" והוא שם של אדם,…..שהיה המפקח, בעל המפתח. הוא היה פותח את מכסה הבור ברעש גדול, וקורא ברמה, ביידיש, לנשות השכונה:
"מים!, מים!, בואו לקחת מים." וכולן באו עם פחים לקחת להן מים לכל הבתים.
פח היה כלי נפט המובא מחו"ל. את הפח הזה היו מנקים היטב, מסירים את חלקו העליון, ומחברים לו מוט עץ שחתכו ממקל של מטאטא, מקצהו של הפתח ועד קצהו, וכך שימש כמיכל מים. "צמח" היה משקיע לתוך הבור דלי ברזל גדול הקשור בחבל עבה לצידו של המכסה, שואב בו מים, ויוצק אותם לתוך הפחים שנצבו בתור על פי הבור."
את החלב קנו בתקופה זו מהערבים, כאשר מסיבות כשרות החליבה נעשתה לעיני עקרות הבית, ישר מעטיני העז אל הכלים אותם הביאו עקרות הבית. ולהלן תיאורה של תקוה שריג:
"ממערב לשכונה בכרם הנטוש המצמיח עשבים ופרחים, רועים ערבים מליפתה את עדרי העיזים שלהם. בבקר השכם ובערב עם שקיעה, היה אחד מהם נכנס לשכונה. האמהות שלנו היו יוצאות וקלחות בידיהן, והערבי היה חולב את חלב עיזיו החם הישר לתוכן. אנחנו הילדים היינו שותים את החלב החם, וטעמו המתוק גם כרגע הוא בפי. היינו שותים אותו בו במקום, משתגעים ביחוד לקצף הצחור שבו. לצלצולי הפעמונים הקטנים שהיו קשורים בצוורי העיזים, היינו פוקחים עיניים בבקר, ורצים החוצה בשקיקה למנת החלב הזו המתוקה."
לאחר תקופה עברה המשפחה לשכונת "בית ישראל", לבית אותו מתארת תקוה שריג, ושכמותו היו רבים בירושלים הישנה. וכך היא כותבת:
"זהו בית מלבני ארוך, ובו שורת דירות ארוכה, דלת ליד דלת חלון ליד חלון. לפני הבית מגרש מרופש, בו מתגודדים, לחוד – בנים, לחוד – בנות. על יד כל דירה מבנה קטן מפח או מעץ, ובו שני תאים: האחד – מטבח, והשני – חדר רחצה. בית השימוש עומד בקצה המגרש, מרחוק, והוא משותף למשפחות אחדות. זהו תא עץ, ובו מבנה כסא – עץ, בנוי מעל בור חפור באדמה, שצחנתו אימה.
במטבח שלנו אין ברז. משתמשים במים שסבל מוכר אותם בשני פחים, שהוא ממלא אותם מברז יחיד, גם הוא בלב אותו מגרש. בחדר הרחצה ניצבת גיגית גדולה, "פיילה", מעליה תלוי פח שבו ממלאים, לקראת שבת, מים חמים הנשפכים ממנו בעזרת חוט ברזל המפעיל מכסה מעל לחור שבתחתית הפח. מסתבנים בסבון – שכם, קוביה צהובה גדולה, שומרים על כל טיפה – בלא גוזמה."