.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
.
הר ציון
נאמר: "ציון לפאתי צפון" (תהילים מח' ג') משורר תהילים לפי המסורת הוא דוד המלך, ופאתי צפון מעירו של דוד הוא הר המוריה ולא המקום המכונה כיום הר ציון.
במאמר זה באומרנו הר ציון אנו מתכוונים להר שמחוץ לשער ציון, אם כי החומה, שהיא מכשול מלאכותי, מפרידה בין שני חלקי ההר שחציו השני הוא הרובע הארמני והרובע היהודי. יוסף בן מתיתיהו קרא לכל ההר בשם הגבעה המערבית לעומת עיר דוד שהיא הגבעה המזרחית.
בספר המכבים (א' י' י') כתוב:
"וישב יונתן בירושלים ויחל לבנות ולחדש את העיר ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות והר ציון מסביב אבני מחצב למבצר, ויעשו כן"
עירו של יונתן הכילה את עיר דוד, הר המוריה והר ציון.
בתקופתו של הורדוס הר ציון על שני חלקיו הכיל את בתי הכוהנים והעשירים, ואף את ארמונו של הורדוס עצמו. איזור זה נקרא העיר העליונה.
הנצרות מייחסת להר ציון אירועים ומסורות חשובות בתולדותיה:
שם ערך ישו את הסעודה האחרונה, שם רחץ ישו את רגלי תלמידיו לפני אותה סעודה, שם נשפט ישו על ידי הסנהדרין בביתו של כייפא הכהן הגדול, שם ירדה הרוח על השליחים ומשם יצאו להפיץ את הנצרות בעולם, שם היתה הכנסיה הראשונה – אם הכנסיות, והקהילה הנוצרית הראשונה ושם נרדמה מרים.
אצל הנוסע מבורדו (333 לספירה), בתחילת התקופה הביזנטית, אפשר לראות את תחילת המסורות הנוצריות לגבי הר ציון וכך הוא כתב:
" בצד זה עולים על ציון ואפשר לראות את ביתו של כייפא הכהן, ועדיין עומד העמוד שכנגדו היכו את ישו בשבטים…"
בתקופה הרומית היתה בהר ציון קהילת יהודים-נוצרים (נצרנים-מינים) כנראה לצד קהילת יהודים רבניים. קהילה זו החשיבה עצמה ליהודית וקיימה מצוות, אבל האמינה בישו וקיימה את הטבילה. בראשה עמד בתחילתה יעקב אחיו של ישו.
אפיפניוס, אחד מאבות הכנסיה מן המאה הרביעית, בספרו על מידות ומשקלות, כתב:
"בנסיעותיו הגיע אדריאנוס לפלסטינה הנקראת גם יהודה, בשנת 47 אחרי חורבן ירושלים (117 לספירה)….ומצא את כל העיר הרוסה עד היסוד ואת היכל האלוהים שמם, פרט לכמה בתים קטנים ולכנסית אלוהים שהיתה קטנה ושנבנתה במקום שבו כוננו התלמידים לעצמם בית וועד לאחר שעלה המושיע השמימה מהר הזיתים. זו היתה בנויה ברובע ציון שנשאר לאחר חורבן העיר יחד עם כמה בתים מסביב לציון ושבעה בתי כנסת אשר רק הם נשארו בהר ציון כמלונה במקשה."
בשנת 390 לספירה (בתקופה הביזנטית) נבנתה כנסיה בהר ציון בשם "אגיה ציון" – ציון הקדושה.
על מראה ההר בשנת 530 מספר תיאודוסיוס, נזיר ואב מנזר:
"מהגולגותא לציון הקדושה – אם כל הכנסיות, המרחק מאתים צעד. את ציון ייסד האדון יחד עם השליחים שלו. זה היה ביתו של סט' מרק האונגליסט. מציון הקדושה לבית כיפא – היא כנסית סט' פטר המרחק הוא פחות או יותר 50 צעדים… "
וכתב אנטונינוס (560 – 570 לספירה)
"ואז באנו לבזיליקה של ציון הקדושה, מקום בו ישנם ניסים רבים…באותה כנסיה תמצא את העמוד שאליו הוצמד האדון כאשר היכוהו… על העמוד עצמו מונחת הקרן שממנה נלקח השמן למשיכת המלכים וכן דוד. כמו כן נמצא שם זר קוצים שעיטר את האדון והחנית שבה דקרוהו בצידו, וכן אבנים, מקצת מאלו שבהן נסקל סטפנוס הקדוש. ישנו שם גם העמוד שעליו נשמר הצלב שעליו פטרוס נצלב ברומא. ישנו שם הגביע של השליחים שלאחר תחיית ישו השתמשו בו למיסות, וכן הרבה שרידים ששכחתי…. "
סטפנוס שהוזכר בציטוט היה הפרוטו מרטיר, כלומר המרטיר הראשון בנצרות שמת על קידוש אמונתו. את עצמותיו מצאו בגמלא (היא בית ג'ימאל) משם הם הובאו לכנסית אגיה ציון, ושם הונחו עד שהובאו לקבורתם הסופית במקום סקילתו של סטפנוס, כקילומטר מצפון לשער שכם (סנט אטיין).
הכנסיה הזו נהרסה ברעידת אדמה במאה השמינית.
בתחילת המאה ה – 12, בתקופה הצלבנית, שוב נבנתה כנסיה שנקראה "גבירתנו של הר ציון" והכנסיה התחילה לייצג מסורת מאוחרת של הרדמותה של מרים.
וסיפר פרטלוס (1130 לספירה):
"לא הרחק מעבר לחומות העיר כלפי דרום ישנה כנסיה שנקראת מרים הקדושה של הר ציון, במקום שבו היא, הקדושה, עזבה את גופה, וזה במקום שנקרא גליל שבו, לאחר התחיה ישו הופיע לפני תלמידיו… ולמעלה עולים במדרגות למקום בו הוא אכל עם תלמידיו והוא נתן להם את בשרו ואת דמו למען טהרם מחטאיהם, וכאן רוח הקודש ירדה על התלמידים בשבועות (פנטקוסט).
בכנסיה הצלבנית היו קפלות שהוקדשו לסעודה האחרונה, רחיצת הרגליים, והרדמות מרים.
הכנסיה הצלבנית חרבה ברובה בשנת 1219 לספירה על ידי האיובי אל מועט'ם.
הראשון שקבע את הר ציון כמקום קבורת דוד הוא ההסטוריון המוסלמי – מסעודי, מן המאה העשירית.
רמז לקברו של דוד לפי הנצרות יש בספר "מעשה השליחים" (ב' 29 ) שם נשא פטרוס נאום אחרי ירידת רוח הקודש על השליחים שהיתה לפי המסורת בהר ציון, וכך הוא אמר:
" דָּוִד אָבִינוּ מֵת וְנִקְבַּר וּקְבוּרָתוֹ אִתָּנוּ הִיא עַד־הַיּוֹם הַזֶּה".
המקור היהודי הראשון שמחבר את ציון עם קברי בית דוד הוא בנימין מטודלה שביקר בירושלים במאה ה – 12. וכך הוא כתב :
"ובהר ציון קברי בית דוד וקברי המלכים אשר קמו אחריו, ואין המקום ידוע, אלא מהיום ט"ו שנה. (כלומר בערך 1155 לספירה). (הרחבה במאמר "קברי מלכי בית דוד")
מסורת נוספת לגבי הר ציון היתה מיקומו של אהל דוד – האהל בו שיכן דוד את ארון הברית, לפי שמואל ב' ו' י"ז:
"וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד"
וכתב אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח":
"ויט לו אוהל , הרי שזה האוהל הוא בציון והנך רואה כי עד היום האוהל הזה עומד וקיים כתחילת הוויתו, והוא בכיפה, וכנגד הר המוריה לדרום, והכל קוראים לו היכל דוד. וזה קרוב מאד אל בית הכנסת שהוא היום שם ואל השכונה.
מעבר לכך שעל הר ציון היה אתר בשם היכל דוד, היתה שם גם השכונה היהודית במאה ה – 14 ומשם עברה למיקומה הנוכחי. (ראה הרחבה במאמר "הרובע היהודי בעיר העתיקה" – פרק ב')
בשנת 1342 הגיעו הנזירים הפרנציסקאנים לירושלים והתישבו בהר ציון, שם שרדו הקפלות של הסעודה האחרונה ותרדמת מרים. את מנזרם בנו סביב קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה. הקלויסטר אותו אנו רואים כיום ליד קבר דוד הוא החצר הפנימית של מנזרם. במסגרת בנית המנזר הם שיפצו את חדר הסעודה האחרונה. החדר היום בעיקרו הוא מתקופה זו.
הפרנציסקאנים סבלו קשות בשנות ישיבתם במקום שכן היו חייבים לשאת בעונש מעשי הנוצרים בכל אתר ואתר, וגם מחוץ לארץ ישראל. תוך כדי ישיבתם הם רבו גם עם היהודים שלטשו את עיניהם לקבר דוד, ובסופו של דבר רבו גם עם המוסלמים שגם עבורם דוד נחשב כנביא חשוב (נבי דאוד). בשנת 1561 סולקו סופית מההר והמוסלמים השתלטו עליו. (הרחבה בתאריכון של "הפרנציסקאנים בירושלים")
ההר היה בידים מוסלמיות עד מלחמת השחרור שאז נכבש על ידי כוח מחטיבת פלמ"ח- הראל, בפיקודו של דוד אלעזר.
בתחילת המאה ה – 20 נבנו שתי כנסיות חשובות והן הדור מציון ופטרוס גליקנטו. שטח גדול מההר מכוסה כיום בבתי קברות נוצריים.