.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
העדה הספרדית כוללת בתוכה את צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל וכן עדות אחרות המתפללות בנוסח ספרד ובהלכה הולכים לפי ה"בית יוסף" של ר' יוסף קארו. כמובן שגם החלטה יכולה היתה לגרום לשייכות לעדה זו, כמו במקרה של התימנים. רוב הספרדים דיברו לדינו, אבל לא כולם. למשל יוצאי צפון אפריקה דיברו ערבית.
לונץ מספר לנו על העדה הספרדית בתחילת המאה ה – 19 במאמרו "קורות היהודים בירושלים במאה האחרונה" שהופיע בכרך י"ג של "ירושלים":
"היהודים היו אז כולם לעדה אחת. לעדת הספרדים.וגם המשפחות המעטות מהמערביים שהיו בעיר והמשפחות הבודדות מבני האשכנזים נספחו אליהם. בראשה עמד רב ראשי שנתכנה בתואר מיוחד "עטר" (עטרת ראשנו) ואליו נסתפחו בהנהגת העדה תשעה מחבריה היותר מובהקים לחברי בית דין. וכל בית דין של שלשה כיהן בכהונתו שליש השנה חליפות, ויחד נהגו, מלבד הענינים הרוחניים, גם את סדר החלוקה הבאה מחו"ל. אך חשבון ההכנסה וההוצאה של החלוקה וגם ההכנסה המקומית לטובת תשלום המיסים היתה מסורה בידי פקיד (או פקידים) שעליו הוטלה המשרה לחלק הכספים, לשלם המיסים לממשלה ולנהל את חשבון ההכנסה וההוצאה.
ומשרת הפקיד היתה חשובה מאד להחזקת הישוב, אך קשה ונכבדה היתה ולפעמים כרוכה במסירות נפש, כי כל התביעות והגביות של הממשלה הראשית, והמתנות וכדומה, היו הכל נתבעות ממנו, ובעת שהיה חסרון בקופה, היה מוכרח להשיג כספים בריבית ולשלם את הריבית בזמן. וכמובן קרה, שהיו זמנים שהפקידים לא יכלו למלאות את חובתם לנוגשיהם, ומצבם היה ברע, עד כי נאלצו לברוח מהעיר לחברון או לעיר אחרת ולעזוב את משרתם לאחר. ובכל זאת נמצאו תמיד אנשים שקיבלו עליהם ברצון את המשרה הכבודה הזאת…
העדה נתחלקה אז לארבע מפלגות:
א. מפלגת החכמים ותופשי תורה אשר התפרנסו מתמיכות אחינו בחוץ לארץ.
ב. מפלגת האומנים והפועלים (רובם מילידי הארץ).
ג. מפלגת הסוחרים, ואלו התפרנסו בעבודתם ומסחרם ולא לקחו כל חלק מכסף התמיכה.
ד. מפלגת העשירים שעלו לבלות את יתר שנותיהם בארץ הקודש ולהקבר אחר כך באדמתה, והמה חיו מפרי כספם שהניחו בחוץ לארץ בידי בניהם וקרוביהם. (במפלגה הזו היו אלמנות עשירות רבות ומהן נישאו לחכמים עניים.
ההכנסות הגיעו ממיסים שונים ומתמיכה שבאה מחו"ל. ההוצאות היו למיסי העיר, ולתמיכה לזכאי תמיכה. (הרחבה במאמר ה"חלוקה" – פרק ב')
אחד מהמאפיינים של העדה האשכנזית בירושלים במאה ה – 19 היה ההתפלגות לכוללים לפי אזורי מוצא, לצורך קבלת דמי החלוקה (הרחבה במאמר " העדה אשכנזית בירושלים במאה ה – 19" ). בעדה הספרדית היה הדבר שונה שכן בראשה עמד ה"ראשון לציון" עם סמכויות תורכיות נרחבות, שלא נתן שזה יקרה. וכותב בן ציון גת בספרו "הישוב היהודי בארץ ישראל 1840 – 1881":
"לעדה זו (הספרדית) יתרון גדול על אחיהם האשכנזים במה שאין היא מתחלקת לעדות קטנות ומרובות, שמתחרות זו בזו, ומונעות את האפשרות של קביעת הנהגה אחידה ותקיפה לכל העדה. רק מיעוט אחד גדול אינו נבלע בגוף העדה לחלוטין, הם היהודים המערביים, עולי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל….
עד שנת תקפ"ג (1823) רק הספרדים נחשבים לנציגי היהדות בארץ ישראל, ובעיני השלטונות התורכיים תעמוד זכותם המיוחדת הזאת עוד זמן מרובה. בעיניהם רק הספרדים הם יהודים, כי הם גם נתיני השולטן, ומעניקים לראשם, החכם באשי, סמכות רחבה בשטח המשפטי והמדיני.
הואיל ובעדה שולטת משמעת די קפדנית, שוב אין בה מקום לפורצי גדר ואין בה מלשין ומקטרג. משום כך היא מופיעה בעיני יהודי חו"ל ובעיני התיירים, שביקרו בארץ, באור הרבה יותר בהיר מעדת האשכנזים, המפולגת והמסוערת תמיד."
לקראת סוף המאה ה – 19 היו עדות שנפרדו חלקית מהעדה הספרדית הכובלת, ואלו: המערביים, הגורג'ים והתימנים. הפרדות זו לא היתה מוחלטת, ובענינים רבים גם עדות אלו היו נתונות למרות העדה הספרדית הגדולה.
בשנת 1840 הועלתה ירושלים למדרגת עיר מחוז, והוצב בה פחה. גם מעמדם של ראשי הקהילות עלה, וראש היהודים, ה"ראשון לציון" קיבל תואר תורכי "חכם באשי". הראשון שקיבל תואר זה היה הרב חיים גאגין. הוא נבחר על ידי החכמים היהודים, ומנויו אושר על ידי השלטון התורכי בקושטא. בא כוחו ישב במועצת הפחה, וכשהתמנה פחה חדש ערך ביקור נימוסין אצל ראשי העדות ובהם גם אצל ה"חכם באשי". ליד ראש היהודים היתה מועצת חכמים של 80 חברים, ומהם נבחר בית דין של שלשה דיינים שהתחלף מידי שלשה חדשים. בית דין זה דן הן בדיני תורה והן בדינים אזרחיים. לא פעם קרא שמוסלמים באו לפני בית דין זה, עליו סמכו כהגון. בעניינים יותר חשובים היה בית דין של שבעה חברים. לניהול שוטף של העדה מונו שלשה פקידים שלהם היו שלשה ממלאי מקום, ושלשה משגיחים.
ברור שהתואר "חכם באשי" היה ניתן לראש העדה הספרדית בלבד, שכן רק אותם ראו התורכים כיהודים.
את מינויו של ה"ראשון לציון מתאר עיתון הלבנון כ"א שבט תרכ"ה (1865):
"כאשר יבחרו אחד מהם להושיבו בראשונה, יבחרו אחד אשר יהיה ממשפחת רבנים, ומספר שנותיו ששים או שבעים, וכל המרבה בשנים הרי זה משובח להם…. והיה ביום אשר יזכה הרב לשבת בראשם, יתאספו כל החכמים והרבנים ויתכבדו לבוא שאר המכובדים לבית הרב הנבחר, ואז יקום הזקן שבהם וילביש אדרת חדשה וצניף מכובד להרב הנבחר. והוא בקול רם יברך ברבים "שהחיינו". אחר כך כל הנאספים יתנו קול אחד "בסימן טוב" וכל אחד ייגש אליו לנשק את ידיו ואת שולי בגדיו. והרב ידרוש לפני הנאספים שמה…. והרשות בידיו לפי חוקי הממשלה לשרור על היהודים בעירו כאשר ישרור הקאדי על הישמעאלים, וכל יבקש מהפחה, להוציא לפועל הדבר אשר לו הרשות עליו, הפחה מחויב מטעם המלך למלאות ממשלתו."
כאמור השלטון המרכזי חייב היה לאשר את מינויו של ה"חכם באשי", ועד לאישור, תוארו היה "קאימקאם" שפירושו ממלא מקום. לעיתים קרה שהאישור התעכב במשך שנים, וממלא המקום נפטר ללא קבלת התואר הנכסף.
השדרוג של הרב הראשי היהודי שידרג גם את כל עדתו יחד איתו. גם גינוני כבוד היו לנחלתו של הרב, וכתב לונץ (ירושלים):
"ובלכתו הלך הוא (הקוואס – שומר ראש) לפניו ובידו נשא מעל ראשו מקל בעל גולת שן, כאשר ישאו היום הכהנים ההולכים לפני הפטריארכים. ואצל בית מעונו הציבה הממשלה המקומית עשרה אנשי צבא להגן על שכונת היהודים ועל שלום הרב וכבודו. מאז הוטב מצב אחינו, כי הגויים אשר הורגלו לרומסם ברגל גאווה, הראו לדעת כי הדר מלכנו הרחמן חופף עליהם בכנפי חסדו כעל יתר עבדיו הנאמנים."
את הגלימה המעוטרת והמגבעת המיוחדת, שמקורם בשלטון התורכי, לובשים הרבנים הראשיים הספרדים עד ימינו.
בין השאר תפקידו של ה"חכם באשי" היה גם לגבות מיסים ולשלם מיסי ממשלה, וכמובן שהוא ציפה לקבל מיסים גם מהאשכנזים, וכך זה היה בתקופה הראשונה לבואם. יותר מאוחר הצליחו האשכנזים להסתלק מחובה זו בשל היותם בעלי נתינות זרה ונתונים להגנתו של הקונסול שלהם. הפתרון של הספרדים היה להכיל עליהם מיסים. הספרדים ובראשם ה"ראשון לציון" סרבו לתת לאשכנזים אישור על היותם יהודים, ובלי אישור כזה לא יכלו למכור בשר, ואילו הספרדים הטילו מס בשר על המכירות לאשכנזים. כמו כן מנעו מהם אפשרות לקבור את מתיהם בחלקות שלהם ולכן נאלצו להשתמש בחלקות הספרדים ולשלם מיסים גם על זה. כן שמרו על חוק קדום לפיו מי שנפטר ללא יורשים מדרגה ראשונה, כל כספי הירושה עוברים לרשות העדה, ובמקרה זה לספרדים. בסופו של דבר השיגו האשכנזים עצמאות אבל זה לקח זמן רב.
מרכז העדה היה בבתי הכנסת הספרדים שעברו שיפוץ רציני בשנת 1835. בסוף המאה ה – 19 הפך בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי לבית הכנסת המרכזי של הספרדים, ובו הוכתר גם ה"ראשון לציון".
מספר התושבים הספרדים בירושלים במאה ה – 19:
1800 – 2200, 1836 – 2600 , 1840 – 3500, 1850 – 4000, 1860 – ,4750 1870 – 5500
(מתוך – עיר בראי תקופה – העיר העתיקה, פרופ' יהושע בן אריה)
מספרי התושבים הכלליים בטבלת "אוכלוסית ירושלים במאה ה – 19"