.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
מקום התישבות התימנים בכפר השילוח
אנשי העליה מתימן הגיעו לירושלים בחסר כל. נוסף על ענים סבלו העולים מדחיה שהפגינו כלפיהם יהודי העיר שהטילו ספק ביהדותם.
כותב הרב אלשיך (מסעות א"י – יערי):
"עם כל זה לא היו משלימים מהם עשרה למנין, לקדיש ולקדושה, ורוב עניותם היתה מנוולת אותם. ואחר שהכירו יהודי ירושלים בכשרותם ויהדותם, וחקרו ודרשו היטב עליהם, וידעו שהם כולם יראי שמיים ודבקים תמיד בתורה ובמצוות, התחילו לרחם עליהם ולקרבם, וליתן להם איזה פרוסת לחם."
תאור נוסף למצבם של עולי תימן נמצא בביטאון האסיף משנת תרמ"ו (1886):
"לא עצרו כוח לשכור בתים למושב, וילינו ברחובות קריה, ויבואו בנקרות צורים ובמערות אשר מסביב לירושלים וישבו שמה. יומם יסובבו עיר לבקש למו אוכל ולטפם, ובלילה ילונו במחילות עפר וכל עצמותם תרעדנה מקור וממגור."
לעזרתם בא אז ישראל דב פרומקין – בעל עיתון ה"חבצלת" ומקימה של חברת "עזרת נידחים" שבראשה עמדו: פרומקין, מיכל פינס, ניסים בכר, אליעזר בן יהודה ועוד. חברה זו עסקה במלחמה במיסיון, מציאת עבודה ליהודים והכשרה מקצועית, שיפור התברואה בירושלים ועוד.
פרומקין בעיתונו העלה כמה רעיונות כיצד לעזור ליהודי תימן, ואחד מהם היה בנית שכונה בכפר השילוח, שכונתה לאחר הקמתה בשם החברה: "עזרת נידחים".
וכך כתב פרומקין ב"חבצלת" תרמ"ד גל' 22:
"ובין כה וכה אין "חלוקה" להתימנים, ומיום ליום יגדל ענים. ואם במצב כזה ישאר הדבר, יבוא יום אשר גם המערות אשר מחוץ לעירנו לא ימצא להם, ובשדות יגועו חלילה."
על תחילת הפתרון מוסיף ומספר ה"חבצלת":
"איש לא עשיר אבל ישר לב – מוהר"ר בועז מבבל, נתן ל- 18 משפחות מהם קיברת ארץ בקרקע אחוזתו בשיפולי הר הזיתים לבנות להם בתים. וכבר החלו אחדים מהם לחפור יסודות לבנין כי ישר הוא לפניהם, כי על מי השילוח ישכון וקרוב לעיר."
פרומקין פנה לנדבנים שונים כדי שיתנו יד למפעל זה. כאשר בא הנדבן קלונימוס קלמן וואלרייך מלונדון לירושלים, הוליכו פרומקין למערות שבכפר השילוח, שם התגוררו באותו זמן התימנים, כדי שיראה את קושי מצבם, ואמנם נדבן זה השאיר תרומה נכבדה עבורם. בין הנדבנים היו גם הברון הירש והירושלמים יוסף קוקיה, יוסף נבון ועוד…
וכותב פ. כהנוב כפי שמצטט אותו יעקב גליס בספרו "שכונות בירושלים,:
"הגדול שבמנדבים היה פרומקין עצמו, לא רק משום ש"גדול המעשה יותר מן העושה". הוא הקדיש למפעלו הטוב הזה הרבה מרץ וכוונת הלב, וגם במובן הממוני היתה נדבתו גדולה משל אחרים. כשחסר כסף לגמור בנינו של בית, היה הוא לווה ומשלם, ותמיד היה עמוס חובות וטרדות ודאגות מרובות. כפי יכלתו וגם יותר מכפי יכלתו היה תומך גם בידי עניי התימנים והפועלים, ומלוה להם בשעת דחקם."
בראש חדש כסליו תרמ"ה חגגו את חנוכת הבתים, וזו היתה חגיגה מרגשת מאד. הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר נתכבד בירית אבן הפינה, והתימנים קבעו את המזוזות בבתים כשעיניהם זולגות דמעות שמחה. בסך הכל עד שנת 1891 עמדו במקום 65 בתים שנבנו הן ע"י החברה והן בידי מתישבים פרטיים, וברבות הימים נוספו עליהם עוד בתים כמספר הזה, בהם גרו נוסף על יהודי תימן, גם יהודים מעדות אחרות.
משך הזמן נבנו שכונות תימניות אחרות בירושלים, וכן היו תימנים שנקלטו בשכונות "מעורבות".
אבל בעית המגורים לא היתה בעיתם היחידה, שכן המחסור הכלכלי גם הוא העיק עליהם. בנושא זה כתב דוד ילין (ירושלים של תמול):
" אך נחו שקטו מעט על שמריהם, התבוננו על כל סביבם לראות מהן העבודות הנחוצות פה – בארץ מגורם החדשה, מן העבודות אשר הביאו איתם מארץ מולדתם. והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים חרוצות החלו לשוט בארץ, וילכו מעבודה לעבודה מחיל אל חיל, עד מצאו להם איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו. ואת שפת המדינה הן ידעו, ויהי נקל להם למצוא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.
מיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה….ובהיותם כולם מסתפקים במועט, ויאכלו ויותירו, ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם. ובתיהם עלו להם בזול, כי רובם אמנים במלאכת הבנין המה. וברבות הימים הסירו גם שמלות שבים מעליהם, וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם…וככה נבלעו מעט מעט גם המה בקרב ירושלים, ולא נודע כי באו אל קרבה."