.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
תהליך חשוב בחיי האשכנזים במאה ה – 19 היה הפילוג לכוללים, כאשר החלוקה היותה את הסיבה העיקרית לתהליך זה. וכותב ב.צ. גת בספרו "הישוב היהודי בא"י 1840 – 1881":
"מלכתחילה היו יהודי ירושלים עדה אחת, בעיקרה ספרדית, שמקופתה ניזונו כל הזכאים לחלוקה. משחזרו האשכנזים לירושלים נוספה עדתם על העדה הקיימת. בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 יושבי ירושלים התחלקו ביחס לכסף החלוקה, לשתי עדות או כוללים והם: כולל הפרושים שלדגלו נמנו ה"מתנגדים", וכולל החסידים שלדגלו נמנו החסידים מכל הארצות. הדבר היה עד שנת תר"ט (1849), אך בשנה זו מתחיל הפרוד לכוללים שנמשך עשרות בשנים, והגיע עד כדי כך, שבשנות ה – 60 של המאה ה – 19 היו בירושלים 19 כוללים.
הראשונים שנפרדו מהכולל היחידי והעיקרי שהיה אז בעיר הקדש, היו משפחות אחדות – כשמונה במספר, מארצות אשכנז והולנד המכונים כולל הו"ד (ר"ת הולנד דויטשלנד). הם עשו זאת כדי להגדיל את חלוקתם, כיון שלמרות העובדה שבארצות מוצאם, בגרמניה ובהולנד, נקבצו סכומים גדולים ביחס, הם קבלו את חלוקתם ככל שאר היהודים, וע"י הקמת כולל מיוחד, קיוו להסב לעצמם את הסכומים הניכרים שנקבצו בארצות הנ"ל או לפחות חלק גדול מהם."
בעקבותיהם הלכו גם: כולל ורשא, גרודנא, וילנא, לומזא, כולל שומרי החומות האונגרי, כולל הורדנא, מינסק, סלונים וכו'.
אצל החסידים הכולל הראשון בירושלים היה כולל ווהלין, שקיבל את חלוקתו ממרכז הכולל בצפת. גם החסידים התחלקו לכוללים כמו: חב"ד, חסידי אוסטריה וגליציה, קרלין זיטומיר, חסידי רומניה וכו'.
כאשר התחלקו האשכנזים לכוללים, הם קיבלו שתי חלוקות: האחת נקראה "החלוקה הגדולה", שהגיעה מהארצות שמהם יצאו אנשי הכולל. חלוקה זו היתה העיקרית, והתחלקה לפי מספר נפשות בכל משפחה. לומדי התורה ובעלי היחוס קיבלו פרס נוסף הוא ה"קדימה" עליה נכתב בפרק הקודם.
חלוקה נוספת נקראה "החלוקה הקטנה", ומסביר אותה לונץ ב"לוח א"י":
"החלוקה הקטנה היא התמיכה שבאה מארצות אשכנז והולנד, ומהארצות שבהן לא היה כולל מיוחד בירושלים, כמו : פנים רוסיה, סיביריה, אמריקה, אוסטרליה ועוד – זה היה לעיתים קבועות. ומהשרים לבית רוטשילד, מונטיפיורי ועוד – לעיתים לא קבועות."
וממשיך לונץ לספר על שתי החלוקות האלה:
"החלוקה הגדולה התחלקה בבית הועד של כל כולל, ובצדק יכלו תושבי ירושלים שסבלו כל כך הרבה תלאות ופגעים חמריים ורוחניים לחשוב, שהכסף שהם מקבלים איננו צדקה, כי אם פרס הניתן להם מאחיהם שבגולה בעד החזקת הישוב בעיר ה', ובגלל זה לא השפילה כל כך את נפש מקבליה. לא כן החלוקה הקטנה. היא השחיתה את הרגש האנושי, וההכרה העצמית, ותשפיל את הרוח.
" עוד עומדת לנגד עיני" כותב לונץ "תמונת השמש של כולל זאמוט,…..איש דל ורזה וידוע חולי, מעילו פתוח, חזהו מגולה, ועל ראשו כובע משונה. הוא יושב על עמוד אבן שבחורבת ר' יהודה החסיד, יושב ומשתעל, על פניו חיורון מוות, ובין ברכיו מונחים שני כיסים, ובהם מטבעות כסף ונחושת, גדולות וקטנות. בידו הימנית עפרון קטן, ובחיקו רשימת נפשות של כל משפחה ומשפחה, וסביבו המון אנשים: זקנים ונערים, צעירים וצעירות, ובהם גם לבושים הדר, וידיהם פשוטות לקבל את מנתם בהחלוקה הקטנה…. ובצד השני על גבי המעלות של עזרת הנשים, יושבים שמשים אחרים, וגם מסביבם מחזה מורא ומגואל כזה, ועל פני כל אחד מהמקבלים לא נראה קו אחד של אודם הבושה."
עמוד האבן שעליו חילקו את החלוקה הקטנה הפך ברבות הימים למצבה על קברו של ר' שמואל סלנט.
תאור זה מבהיר לנו את דעתו של לונץ על החלוקה בכלל, ועל החלוקה הקטנה בפרט.
כולל הספרדים לא היה מפולג כמו אחיו האשכנזי, הן בגלל שרוב היהודים הספרדים לא נהנו מכספי החלוקה, אלא רק תלמידי חכמים שתורתם אומנותם והנזקקים, והן בגלל שמנהיגות הכולל ובראשם החכם באשי – הראשון לציון, דיכאה כל נסיון של תפוצה מסוימת להפרד מן הגוף הגדול. אבל גם בעדה הספרדית היו נסיונות של פלגים קטנים לאסוף כסף באופן עצמאי, ביחוד אם הם ראו את עצמם מופלים לרעה. דוגמא לכך היו העדות: המערבית, התימנית והגורזית שנלחמו על זכותם לשלוח שד"רים עבור עדתם. ואכן משך השנים הגיעו עדות אלה להסכם שקבע במה הם קשורים לעדה – האם, ובאלו נושאים יש להם עצמאות. כלומר, גם עדות אלו, עצמאותם היתה יחסית ולא מוחלטת.
בעדה האשכנזית היה נסיון בשנות ה – 60 של המאה ה – 19 לאחד את כל הכוללים תחת ועד שנקרא: "ועד כל הכוללים" בראשות יוסף ריבלין. ועד זה לא הצליח לבטל את הועדים הקיימים, אלא איחד אותם לגבי נושאים משותפים כמו: עזרה למקרים יוצאים מהכלל, עזרה לאנשים שלא היה להם כולל, קשר עם השלטונות ועוד…