.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
החלוקה היותה חלק גדול מפרנסת יהודי ירושלים בפרט ויהודי ארץ ישראל בכלל במאה ה – 19. מדובר בחלוקת כספים שנאספו בארצות הגולה לטובת הערים: ירושלים, חברון, טבריה וצפת שכונו ארבע הארצות.
התמיכה ביהודי ארץ ישראל, בנזקקים, בישיבות ובתלמידי החכמים היתה קיימת כבר אחרי חורבן הבית השני, אבל היה לה אופי שונה מהחלוקה של המאה ה – 19 שניצניה התפתחו במאה ה – 15.
במאה זו ארץ ישראל היתה תחת השלטון הממלוכי, והיהודים שהגיעו מחו"ל היו ברובם אנשים מבוגרים שבאו למות בה ולא לחיות בה. אפשרויות הפרנסה היו מצומצמות, לעיתים השלטון המקומי הכביד את עולו עליהם, ולכן נשלחו שליחים לארצות הגולה על מנת לאסוף תרומות. שליחים אלו נקראו שד"רים – שלוחי דרבנן.
הכסף שנאסף שימש לתשלומי מיסי העדה, ובהם גם מס גולגולת, ומה שנשאר חולק לתלמידי חכמים ונזקקים.
הקהילה הראשונה באירופה שהטילה מס קבוע על חבריה לטובת יהודי ארץ ישראל היתה הקהילה בונציה. הדבר היה בשנת 1600, כאשר רבה של הקהילה, ר' משה אלשיך עלה לצפת, וביחד עם ר' יוסף קארו עמלו לחזק את נושא החלוקה.
בשנת 1603 אנו שומעים על תקנות אותן תיקנו יהודי פאס שבמרוקו. הם קבעו מס קבוע מס קבוע לטובת ירושלים שנאסף באחד באדר ובפורים. נוסף על כך הוטל מס על מי שנשא אישה או שנולד לו בן. גבאים מיוחדים מונו לצורך איסוף הכספים ושליחתם לארץ ישראל.
מי שנחשב למייסד הקופות ע"ש ר' מאיר בעל הנס לטובת עניי ארץ ישראל, הוא ה"של"ה הקדוש" – ר' ישעיה הורוביץ, שנקרא כך על שם ספרו "שני לוחות הברית". ר' ישעיה הורוביץ התקבל בשנת 1623 כרב העדה האשכנזית הקטנה בירושלים. הוא נהג לכתוב מכתבים לחו"ל, שכתוצאה מהם נוסדו בארצות אשכנז ופולין קופות קבועות וגבאים מיוחדים לאיסוף כספים לטובת ארץ ישראל.
ובאשר להצדקתה הרעיונית והמוסרית של החלוקה. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד החלוקה, וחוקרי העיתים התלבטו בשאלה האם היא היתה הכרח המציאות של אותם ימים, או שהיא איפשרה ליהודי א"י בכלל וירושלים בפרט לחיות חיי בטלה לא פרודוקטיביים, ולמעשה היא פגעה בחסנה החברתי והכלכלי של החברה היהודית בא"י.
מאיר מנחם רוטשילד כתב ספר בשם ה"חלוקה", ובו הוא דן בהבטים השונים שלה כביטוי ליחסה של יהדות הגולה לישוב היהודי בא"י במאה ה – 19. בספרו הוא מביא את התפיסות הרעיוניות למפעל זה כפי שהתבטאו באגרות התעמולה:
תפיסה אחת רואה בחלוקה צדקה לעניי עירך – הלא הם יושבי א"י, כאשר חשיבותה של צדקה זו מקבילה לפדיון שבויים והצלת נפשות. חלק חשוב מאד מהחלוקה הוא תמיכה בתלמידי חכמים המהוים חלק מקדושת א"י. צדקה זו היא צדקה ממעלה גבוהה, הנמצאת בראש סולם העדיפויות של הצדקות.
תפיסה שניה רואה ביהודי א"י שליחים של יהדות הגולה, המקבלים תמיכה בדין, ולא בתורת צדקה או נדבה. יהודי א"י מקיימים מצות ישוב א"י בשם אחיהם שבגולה, הם המקרבים את הגאולה והם המשקמים את א"י גם עבור יהודי חו"ל. תפילותיהם עוברות דרך "שער השמים", וכמובן שהם מתפללים גם עבור יהודי התפוצות. לכן התמיכה היא תשלום המגיע להם בדין עבור פעולתם זו.
ההבדל העקרוני בין התפיסות הוא שהתפיסה הטוענת שהחלוקה היא צדקה, מונה בין הזכאים לה רק את אלה הזקוקים לצדקה, ואילו מי שחושב שהחלוקה היא תשלום עבור ישיבת א"י, מונה את כולם כזכאים לקבלתה, שכן גם העשיר מקבל תשלום עבור פעולותיו.
וכתב ר' משה חגיז בספרו "שפת אמת" שנכתב בתחילת המאה ה – 18:
"השלוחים יוצאים כדי שישתתפו שאר ישראל בצערם של בני א"י, ויתנו להם פרי צדקתם, כאשר מוטלת עליהם החובה. כי אותם בני א"י נקראו עניי עירך, ובפרט שהם שומרי משמרת משכן ה', ומעמידים שם חזקת הישוב. לכן משלוח השליחים באופן שיזכה העשיר עם העני בהיותם מהנים זה לזה או חלק כחלק יאכלו."
רבים מיושבי הגולה הרגישו שבתרומתם נותנים הם תקוה לתקומה העתידית של עם ישראל בארצו, אבל היו גם כאלה שלא האמינו בתעמולת השליחים, הפיצו שמועות שרוב הכסף משתלשל לכיסיהם של אלו, ותארו את יהודי א"י כבטלנים החיים על חשבון אחיהם שבחו"ל. עם חוגים אלו נימנו קהילות האנוסים, וחוגי העשירים והמשכילים של מרכז ומזרח אירופה.